ביום א' של ראש השנה אומר שליח הציבור את הפיוט "יראתי בפצותי", שמבטא את החרדה שלו מכובד האחריות שמוטלת עליו. מחבר הפיוט הוא יקותיאל בר משה, כפי שמעיד האקרוסטיכון - "יקותיאל בר משה חזק ואמץ יחי". הנה הפיוט בכבודו ובעצמו - בצד ימין גרסא מתוך מחזור "כמנהג אשכנז" משנת 1717, ובצד שמאל גרסא מודרנית, כפי שנמצאת במחזורים של היום.
אנחנו נתמקד בשורה "רצוי ביושר ולא כמכחיל". בגרסא של שנת 1717 אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְּחִיל" (אגב, פירוש המילה מכחיל הוא "איש צבוע"), ואילו בגרסא המודרנית אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְחִיל". אז מה הניקוד הנכון - כף דגושה או כף רפה? הניקוד הנכון הוא עם כף רפה (כמו במילה "מכאיב"). אבל ביהדות אשכנז, על רקע התאחדות ההגייה של כף רפה ושל חית, מקובלת הייתה ההגייה בכף דגושה. סביר להניח, כי בפיו של יקותיאל בר משה, שחי בגרמניה בתקופתו של רש"י (המאה האחת עשרה), היתה שגורה דווקא ההגייה השגויה - זאת עם הכף הדגושה.
בשנת 1903, מיד לאחר פרעות קישינב, פוגשת אירה יאן (אסתר יוסלביץ סלפיאן) הציירת והסופרת את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הפגישה הותירה רושם כביר על אירה יאן המתבוללת, הנשואה, האמא. היא מתאהבת בביאליק, נוטשת את בעלה, שבה לחיק העם היהודי, ולבסוף עולה יחד עם ביתה לארץ ישראל בשנת 1906. ביאליק הנשוי (וחשוך הילדים) התאהב באירה, אך נרתע מללכת אחר ליבו, וזמן קצר לאחר עלייתה לארץ הוא ניתק עימה את הקשר.
באחד המכתבים שכותב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן אנו מוצאים: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום". אפשר לקרוא את המכתב כפשוטו, הרי אירה הייתה ציירת ולפיכך מזכיר ביאליק את "המכחול והשפופרת". אבל, סביר מאוד להניח כי קיים כאן רובד נוסף למכתב. ביאליק, שהיה תלמיד חכם לפני שיצא לתרבות רעה, ידע ודאי כי במקורות הביטוי "מכחול לשפופרת" שימש לתיאור מגע מיני (ואני משאיר לקוראים הנאמנים את ההחלטה מה מייצג המכחול ומה מייצגת השפופרת).
גם במילה "מכחול" ההגייה הנכונה היא "מִכְחוֹל" (בכף רפה) ולא "מִכְּחוֹל" (בכף דגושה). ההגייה הזאת קשה כל כך עבור דוברים ישראלים, שאפילו יצחק אבינרי ("שר הלשון העברית") המליץ לאמץ את ההגייה השגוייה. אבל, האקדמיה בשלה - "מִכְחוֹל". עבור המתקדמים נציין כי דוברי הישראלית אימצו טכניקה נוספת להתמודד עם הצירוף "כח". ההגייה של "שָׁכְחוּ" וההגייה של "אָכְלו" אמורות להיות זהות. אבל, במילה "שכחו" השווא מתחת לכף מבוטא כשווא נע (SHAKHEKHOO) ובמילה "אכלו" הוא נשאר שווא נח, כפי שהוא אמור להיות (AKHLOO).
למורה שלי לנגרות, מייקל סקוט, לא הייתה בעיית הגייה - הוא היה משתמש במילה brush. למייקל הייתה בעייה אחרת עם מכחולים, ובעיקר עם אלה ששימשו למריחת דבק. מיד בתום ההדבקה, ולפני שמתחילים לכלוב את הרהיט, חייבים לשים את המכחול בתוך צנצנת עם מים. אם שכחת - היית מקבל את המבט. אם לא קלטת את המבט, היית מקבל את השאלה "לא שכחת משהו"? במשך השנה התפתחה לה מצד אחד הפוביה מפני שיכחת המכחול, ומצד שני התפתח לו טקס הכנסת המכחול לצנצנת המים ברוב רושם (כאילו לא מיצית את זמן הפתיחה של הדבק כבר לפני חמש דקות, וכאילו לא עומדת בפניך מלאכת הידוק של שלושים כליבות).
אז כדי להשתחרר מהפוביה ומהטקס החלטתי, לפני שיבתי לארץ הקודש, לרכוש מכחול אטומי. "השערות" של המכחול עשויות סיליקון, כך שממש לא צריך לרוץ ולטבול את המכחול במים. דבק PVA יורד מן השערות גם כשהוא יבש לחלוטין. השערות רחוקות זו מזו, כך שהמכחול מכיל כמות גדולה של דבק. אבל, השערות די מגושמות כך שקשה מאוד למרוח דבק באיזורים צפופים. אמנם, הטקסט השיווקי טוען כי ניתן להשתמש בצד השני של המכחול עבור איזורים צפופים, אבל זה לא ממש עובד. חוץ מזה, דבק שמתייבש על המכחול עצמו (לא על השערות) - לא יורד בקלות.
עוד לא גיבשתי את השורה התחתונה. אני כבר כל כך מורגל בטקס הטבילה בצנצנת, כך שאני מוצא עצמי רץ לטבול גם את המברשת האטומית מיד בתום ההדבקה. אני נהנה מכך שהמכחול יכול להכיל כמות גדולה של דבק - ברוב המקרים זה די נוח. אני מאוד לא מרוצה מהשערות המגושמות. מה שבטוח, לא מדובר בכזאת החלטה דרמטית - המכחול האטומי עולה 5 דולר.
ואם במהלך הקריאה השתרבב לך "מִכְּחוֹל" במקום "מִכְחוֹל" - אתה מוזמן לנצל את יום הכיפורים על מנת לכפר על עוונותיך הלשוניים.
 |
יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל. קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל. וְקָטֹנְתִּי מַעַשֹ לָכֵן אַזְחִיל. תְּבוּנָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אוֹחִיל. יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל. אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל. לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל. בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל. רָצוּי בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּמַכְחִיל. מְשַׁלְּחַי לְהַמְצִיא כֹּפֶר וּמְחִיל. שַׁאֲגִי יֶעֱרַב וְלֹא כְּמַשְׁחִיל. הֵעָתֵר לְנִגָּשִׂים וְנֶחֱשָׁבִים כְּזָחִיל. חַנּוּן כְּהַבְטִיחֲךָ לִבְנִקְרַת מְחִיל. זַעֲקִי קְשֹׁב בְּעֵת אַתְחִיל. קְרָבַי יֶחְמְרוּ בְּחָקְרָךְ חַלּוֹחִיל. וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל. אִם כִּגְמוּל, הַלֵּב יָחִיל. מְקוֹרֵי עַפְעַפַּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל. צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְּךָ וְאוֹחִיל. יֹשֶׁר הוֹרַי זָכְרָה לְהַאֲחִיל. חַם לִבִּי בַּהֲגִיגִי יַגְחִיל. יִסְתָּעֵר בְּקִרְבִּי בְּעֵת אָתְחִיל: |
אנחנו נתמקד בשורה "רצוי ביושר ולא כמכחיל". בגרסא של שנת 1717 אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְּחִיל" (אגב, פירוש המילה מכחיל הוא "איש צבוע"), ואילו בגרסא המודרנית אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְחִיל". אז מה הניקוד הנכון - כף דגושה או כף רפה? הניקוד הנכון הוא עם כף רפה (כמו במילה "מכאיב"). אבל ביהדות אשכנז, על רקע התאחדות ההגייה של כף רפה ושל חית, מקובלת הייתה ההגייה בכף דגושה. סביר להניח, כי בפיו של יקותיאל בר משה, שחי בגרמניה בתקופתו של רש"י (המאה האחת עשרה), היתה שגורה דווקא ההגייה השגויה - זאת עם הכף הדגושה.
באחד המכתבים שכותב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן אנו מוצאים: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום". אפשר לקרוא את המכתב כפשוטו, הרי אירה הייתה ציירת ולפיכך מזכיר ביאליק את "המכחול והשפופרת". אבל, סביר מאוד להניח כי קיים כאן רובד נוסף למכתב. ביאליק, שהיה תלמיד חכם לפני שיצא לתרבות רעה, ידע ודאי כי במקורות הביטוי "מכחול לשפופרת" שימש לתיאור מגע מיני (ואני משאיר לקוראים הנאמנים את ההחלטה מה מייצג המכחול ומה מייצגת השפופרת).
גם במילה "מכחול" ההגייה הנכונה היא "מִכְחוֹל" (בכף רפה) ולא "מִכְּחוֹל" (בכף דגושה). ההגייה הזאת קשה כל כך עבור דוברים ישראלים, שאפילו יצחק אבינרי ("שר הלשון העברית") המליץ לאמץ את ההגייה השגוייה. אבל, האקדמיה בשלה - "מִכְחוֹל". עבור המתקדמים נציין כי דוברי הישראלית אימצו טכניקה נוספת להתמודד עם הצירוף "כח". ההגייה של "שָׁכְחוּ" וההגייה של "אָכְלו" אמורות להיות זהות. אבל, במילה "שכחו" השווא מתחת לכף מבוטא כשווא נע (SHAKHEKHOO) ובמילה "אכלו" הוא נשאר שווא נח, כפי שהוא אמור להיות (AKHLOO).
למורה שלי לנגרות, מייקל סקוט, לא הייתה בעיית הגייה - הוא היה משתמש במילה brush. למייקל הייתה בעייה אחרת עם מכחולים, ובעיקר עם אלה ששימשו למריחת דבק. מיד בתום ההדבקה, ולפני שמתחילים לכלוב את הרהיט, חייבים לשים את המכחול בתוך צנצנת עם מים. אם שכחת - היית מקבל את המבט. אם לא קלטת את המבט, היית מקבל את השאלה "לא שכחת משהו"? במשך השנה התפתחה לה מצד אחד הפוביה מפני שיכחת המכחול, ומצד שני התפתח לו טקס הכנסת המכחול לצנצנת המים ברוב רושם (כאילו לא מיצית את זמן הפתיחה של הדבק כבר לפני חמש דקות, וכאילו לא עומדת בפניך מלאכת הידוק של שלושים כליבות).
עוד לא גיבשתי את השורה התחתונה. אני כבר כל כך מורגל בטקס הטבילה בצנצנת, כך שאני מוצא עצמי רץ לטבול גם את המברשת האטומית מיד בתום ההדבקה. אני נהנה מכך שהמכחול יכול להכיל כמות גדולה של דבק - ברוב המקרים זה די נוח. אני מאוד לא מרוצה מהשערות המגושמות. מה שבטוח, לא מדובר בכזאת החלטה דרמטית - המכחול האטומי עולה 5 דולר.
ואם במהלך הקריאה השתרבב לך "מִכְּחוֹל" במקום "מִכְחוֹל" - אתה מוזמן לנצל את יום הכיפורים על מנת לכפר על עוונותיך הלשוניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה