יום ראשון, 31 במאי 2015

ושאבתם מים בששון

שלוש שעות פקוקות של נסיעה ממדרשת בן-גוריון לנמל התעופה בן-גוריון. "כן" - ארזנו לבד. "לא" - אין לנו נשק או משהו שנראה כמו נשק. אחת עשרה שעות מייגעות של טיסה לנמל התעופה קנדי. "לא" - אין לי על מה להצהיר. "כן" - הגרין קארד שלי עודנו בתוקף. נסיעה ב - Air Train לתחנת ג'מייקה. נסיעה ברכבת לתחנת פנסילבניה. נסיעה בתחתית לרחוב 95 מערב, והנה אנחנו לוגמים קפה (דלוח) ואוכלים מאפה (פושר) במנהטן.

הגענו לניו יורק לרגל ("הם כבר המון זמן יחד, הגיע כבר הזמן ל...") חתונה של בן דודה של הרופאה. רגע לפני שחברות התעופה מציגות את התחזיות השנתיות שלהן, הן מרימות טלפון לנציג המשפחה על מנת להתעדכן בלוח האירועים המשפחתי. בני משפחה מקצווי ארץ גומעים אלפי קילומטרים, ומתכנסים להם בתואנה כזאת או אחרת. הפעם מדובר היה בחתונה.

הבתר מסיבה (אפטר פארטי) התרחשה לה ביום שבת בבוקר בסנטרל פארק. אחרי שאכלנו ודיברנו, ואכלנו עוד קצת ודיברנו עוד הרבה, התיישבנו והתבוננו אל קו הרקיע של העיר. את גגות העיר מקשטות להן פגודות - גלילים עם גגות משופעים, שעומדים על רגליים גמלוניות.

אם אתם גרים בניו יורק בבניין בן שש קומות או יותר - המים שאתם צורכים מגיעים מאותם מיכלי מים בצורת פגודות. מערכת המים העירונית איננה מסוגלת לספק לחץ מים סביר מעבר לגובה של חמש קומות. פתרון הבעייה מקומי ופשוט - משאבות שואבות את המים אל המיכל שנמצא על הגג, ומשם הם יורדים בכוח הכבידה אל הצינורות בבניין.


מדובר במיכלים גדולים למדי בנפח של שלושים ושמונה קוב (שזה 38,000 ליטר). באופן מפתיע, רובם של המיכלים הללו בנויים עץ. אמנם אפשר לבנות את המיכלים ממתכת, אבל מיכלי מתכת עולים יותר, מבודדים פחות, דורשים תחזוקה גבוהה יותר ולוקח זמן רב יותר לבנות אותם.

הנה כמה עובדות לגבי מיכלי העץ:
  1. אורך החיים של מיכל מים עשוי עץ הוא כשלושים שנה.
  2. תוך עשרים וארבע שעות, צוות של שישה אנשים מפרק מיכל ישן ובונה במקומו מיכל חדש.
  3. מחיר מיכל עץ חדש הוא כ - 30,000 דולר.
  4. הזמן הדרוש למילוי מיכל ריק - שעתיים עד שלוש.
  5. מדי שנה יש לנקות את הצד הפנימי של המיכלים.
  6. מיכל חדש דולף. המים נספגים בעץ, העץ מתרחב, והמיכל נאטם.
  7. בניו יורק יש כיום שלוש חברות למיכלי מים מעץ - Rosenwach Group, Isseks Brothers, American Pipe and Tanks. מדובר בשלוש חברות משפחתיות שנמצאות בעסקי המיכלים דורות רבים.
  8. המיכלים נבנים מלוחות עץ (ארז קנדי - Canadian Cedar) שמוחזקים במקומם באמצעות פסי (טבעות) מתכת חיצוניים.
----------

ולסיום, שירו של ישראל יצחקי "לחתונה הלכתי" שהוקלט אי-שם בשנות החמישים. לשמחתי, אני לא הופתעתי בשבוע שעבר במהלך החתונה (נא להאזין עד לסופו של השיר).


יום ראשון, 17 במאי 2015

לא נותקה עוד השרשרת

מקור: וויקיפדיה
מה מופיע כאן בתמונה? אני אסייע בידכם - אין מדובר במכשיר מתחום הנגרות, אלא באב קדמון שלו. רמז נוסף - סיבוב הידית גורם לסיבוב השרשת החדה. מדובר במכשיר רפואי מתחום המילדות שנועד לחיתוך עצמות (אני חוסך מכם את התיאור הפלסטי המדויק). המכשיר הומצא בשנת 1785 ע"י שני רופאים סקוטים - ג'ון אטקינס וג'יימס ג'פרי. מדובר בלא פחות מאשר מסור השרשרת הראשון. הוא אמנם קטן ומופעל ביד, אבל הוא שימש לחיתוך עצמות לאורך כל המאה התשע עשרה.

אנו נידונים כעת לתקופה ארוכה של "עמימות היסטורית" בכל הנוגע לאימוץ הטכנולוגיה הרפואית בעולם הנגרות. בשנת 1830 ישנם איזכורים לשימוש במכונה עם שרשרת ששימשה חוטבי עצים בקליפורניה. אבל, אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בשנת 1861 יש איזכור למסור של המילטון - מסור שרשרת שהופעל בכוח היד. גם כאן, מעבר לאיזכור אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בסוף המאה התשעה עשרה אנו פוגשים מכונות רבות, שמופעלות בכוח השרירים של המפעיל. אחת הדוגמאות למכונה שכזאת היא המכונה של וויליאם גיילס, שרשם עליה פטנט בשנת 1878. אמנם בספרות המכונות הללו מתוארות בתור "מסור שרשרת", אבל עיון חטוף בתמונות מבהיר כי לא כך הם פני הדברים. מדובר במכונות שהמירו תנועות שונות ומשונות של המפעיל לתנועה אופקית של מסור "רגיל".

"מסור שרשרת" של גיילס (גירסא מתקדמת משנת 1879)

בתחילת המאה העשרים מתרחש סוף סוף המפגש בין מסורי השרשרת לבין עולם הנגרות. את מסורי השרשרת הראשונים אנו מוצאים במנסרות גדולות. מדובר היה במפלצות חשמליות, עצומות מימדים, ששימשו לחיתוך בולי עץ.

מסורי השרשרת הראשונים של פסטו (1925)
מסור השרשרת הראשון כפי שאנחנו מכירים אותו הומצא בשנת 1925 בידי חברה גרמנית בשם Festo (ששינתה את שמה ברבות הימים לחברת Festool). בשנת 1926 פיתח Andreas Stihl את הגירסא שלו למסור שרשרת חשמלי, ובשנת 1929 פיתח את הגירסא עם מנוע הבנזין. החברה אותה ייסד סטיהל עודנה חיה וקיימת - כיום היא מעסיקה כ - 12,000 עובדים ומחזור המכירות שלה עומד על כ - 2.98 מיליארד יורו בשנה. בשנת 1927 פיתח הגרמני Emil Lerp את הגירסא שלו למסור שרשרת עם מנוע בנזין. הניסויים במהלך הפיתוח בוצעו בהר Dolmar, ומכאן הגיע שמה של החברה - Dolmar (אגב, החברה נרכשה ע"י חברת מקיטה בשנת 1991).

מלחמת העולם השנייה הביאה לפיתוח (שלא לומר העתקה) של מסורי שרשרת בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודות לשימוש גובר באלומיניום והקטנה משמעותית של המנועים, מתחיל הייצור של מסורי שרשרת קלים וחזקים, שמיועדים להפעלה בידי אדם בודד.

בשנת 1985 ייסדה חברת סטיהל את תחרות ה - Stihl Timbersports. מדובר בתחרות בינלאומית שבוחנת את יכולתם של המתחרים במגוון כישורים הנחוצים לחטיבת עצים. התחרות כוללת את הענפים הבאים:
  • Springboard - המתחרים צריכים להעפיל באמצעות שני לוחות עץ (מקפצות) אל החלק העליון של בול עץ בגובה 2.7 מטר ובקוטר של 30 ס"מ. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
  • Stihl Stock Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת, שתי פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. החיתוך הראשון מתבצע כלפי מטה, והשני - כלפי מעלה. שתי הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על עשרה ס"מ.
  • Underhand Chop - המתחרים עומדים על בול עץ בקוטר של 30 ס"מ, כאשר הרגליים שלהם מרוחקות 30 ס"מ זה מזה. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
  • Single Buck - המתחרים צריכים לחתוך באמצעות מסור "רגיל" בול עץ בקוטר של 45 ס"מ. המתחרים רשאים להעזר באדם נוסף שיכול לדחוף טריז בחתך ויכול לסוך את המסור.
  • Standing Block Chop - המתחרים צריכים לכרות באמצעות גרזן את חלקו העליון של בול עץ בקוטר של 30 ס"מ.
  • Hot Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת מיוחד, שלוש פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. שלוש הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על 15 ס"מ.
ומי שרוצה להתחיל להתכונן - הנה סרטון מהתחרות הראשונה (1985). מתחילים ב - Stock Saw וממשיכים ב - Springboard.


ונסיים בחדשות קשות. הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע. אנחנו נאלצים לנסוע לאירוע משפחתי בתפוח הגדול, ואם אנחנו כבר שם - אין ברירה אלא להמשיך לכמה ימים להרי האדירונדק למחקר בנושא כיסאות.

יום ראשון, 10 במאי 2015

רק שלא יכפכפו אתכם

הותיקים שבין הקוראים זוכרים ודאי את סיפורו של אברהם שלונסקי "כן-גורו ולא-גורו".

מעשה בשני גורו:
כן-גוּרוּ
ולא-גוּרוּ;
זוג נחמד, והבדלו
כהבדל בין כן ללא.

האחד הוא גור חביב,
והכן לא מש מפיו;
ואחיהו עקשני הוא,
והלא לא מש מפיהו.

מעניין לדעת האם בעת כתיבת הסיפור היה שלונסקי מודע למקור המילה "קנגורו". כאשר הגיע קפטן קוק, בשנת 1770, לחופי אוסטרליה הוא שאל את אחד התושבים המקומיים (אלה שמכונים היום Australian Aboriginal) מה שמה של החיה אותה הם רואים. המקומי השיב "Kan Gu Roo" כלומר "אני לא מבין (אותך)". קפטן קוק לא הבין את התשובה, וכך נולדה לה המילה "Kangaroo" לציון שמה של החיה. כפי שהסיפור של שלונסקי הוא סיפור דמיוני משעשע, כך גם הסיפור על מקורה של המילה "קנגורו". המציאות קצת פחות משעשעת. קפטן קוק אכן שאל את השאלה. המקומי אכן השיב "gaNurru", אבל משמעות התשובה היתה "(סוג מסוים של) קנגורו (שחור וגדול)".

אטימולוגיה (גזרון) עממית היא דבר משעשע. בשנת 1944 פונה יהושע פרידמן מקיבוץ ניר דוד אל יצחק אבינרי לגבי המילה קבקבים. החבר יהושע מציין כי מקורה של המילה קבקב הוא צורת הקטנה של המילה קב (כמו למשל, כלב > כלבלב). הוא מציין כי המילה איננה מופיעה במילונים, ושואל האם וועד הלשון העברית מתנגד למילה זאת, ואם כן - מה המילה החליפית המוצעת. אבינרי משיב כי המילה אמנם איננה מופיעה במילונים, אך הוא איננו מודע להתנגדות כלשהי כלפיה. בכל אופן, אבינרי איננו מספק הסברים לגבי מקור המילה.

בשנת 1951 אנחנו מוצאים את המילה "קבקב" (= "נעל של עץ") במילונו של בן יהודה, שמציין כי המקור הוא כנראה במילה הערבית قبقاب (קבקאב) שיש לה משמעות זהה. בלי קשר מופיעה במילון גם מילה אחרת "כבכּב" שמשמעותה "כיסוי כלי, עשוי מכלי חרס וכדומה". במילון של גרזובסקי משנת 1934 לא מופיעה המילה "קבקב", אך לצד המילה "כבכּב" מופיע כתיב נוסף "כפכּף". מעניין כי גרזובסקי לא מביא כל תימוכין לכתיב הנוסף הזה.

טוב. הבנו שמקורה של המילה קבקבים הוא מן הערבית. אבל, המורה שלנו ללשון נועלת קבקבים, אנחנו נועלים כפכפים. אז, זהו, המילה "כפכף" במשמעות של "משהו שנועלים על הרגל" פשוט לא קיימת בשפה העברית התקנית. אבן-שושן מפרש "כפכף" בתור "כף יד קטנה". בנוסף הוא מפנה אותנו למילה "קבקב" - רוצה לומר, אני מודע לקיומה של המילה הלא-תקנית "כפכף", אבל אני לא מוכן עדיין להכניס אותה למילון שלי.

איך נולדה המילה "כפכף"? ממש לא ברור. כנראה מדובר בשיבוש הגייה וכתיב בהשפעת המילה "כף (רגל)". בין אם אתם משתמשים במילה "קבקב" או במילה "כפכף" שימו לב כי צורת הרבים היא "קבקבּים" או "כפכפּים", וצורת הסמיכות היא "קבקבּי-" או "כפכפּי-".

האדם השתמש בקבקבי עץ מזה אלפי שנים. תרבויות שונות פיתחו לעצמן קבקבי עץ יחודיים - הנה אוסף חלקי (כל התמונות מתוך וויקיפדיה):

מדינה שם תמונה הערות
צרפת Sabot

בין המאה ה-16 למאה ה-19 הקבקבים הצרפתיים שימשו את המעמדות הנמוכים בצרפת. מקורה של המילה sabotage (חבלה) קשור לפועלים שחיבלו במכונות על ידי זריקת הקבקבים שלהם לתוכן.
גרמניה Holzschuh

הקבקבים הגרמניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת - על פי רוב מצפצפה, אך בעבר הם יוצרו גם מאדר (מייפל) ואלמון (אלדר). לצד העיצוב הקלאסי, היו גם סוליות עץ שנקשרו עם שרוכים, ולצידן מגפיים עם בסיס עץ וחלק עליון מעור.
הולנד Klomp

הקבקבים ההולנדיים מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב צפצפה. מדי שנה מיוצרים כשלושה מיליון זוגות קבקבים - רובם נקנים על ידי תיירים. הקבקבים קיבלו אישור לשמש "נעלי מגן" ברחבי הקהילה האירופאית.
דנמרק Træskoen

הקבקבים הדנים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב אלמון (אלדר). לעיתים היתה מתווספת לעץ רצועת עור עבה. במקרים רבים הייתה התחתית מחוזקת באמצעות מתכת. במסורת הדנית קבקבים היו ננעלים על ידי אנשים "רעים" - מוציאים להורג, כוחות כיבוש ואפילו על ידי השטן עצמו.
ספרד Cantabrian albarca

הקבקבים הספרדיים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת. הם שונים מאוד משאר הקבקבים האירופאיים במבנה הצד התחתון של הסוליה.
יפן Geta

הקבקבים היפניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת היוצרת את הסוליה, אליה מחוברות שתי "שיניים" (פלטפורמות) אף הן עשויות עץ (לעיתים גם תחתית מתכת). קיימות גם גירסאות עם "שן" אחת ועם שלוש "שיניים". מדובר בסולית עץ מוגבהת, אליה נקשרה הרגל באמצעות פיסות אריג.
הודו Paduka

הקבקבים ההודים מורכבים מסולית עץ ופלטפורמות הגבהה. מצידה העליון של הסוליה בולט מוט וכפתור הנכנסים בין הבוהן והאצבע הסמוכה לו. משמעות המילה Paduka היא "רגל קטנה".
קוריאה Namaksin

הקבקבים הקוריאנים הם קבקבים סגורים עשויים חתיכת עץ אחת. הקבקבים האלה הגיעו לקוריאה מאירופה. בשנת 1651 נטרפה ספינה הולנדית אל חופי קוריאה. המלחים ההולנדיים בנו קבקבים, שהתקבלו באהדה רבה בקרב האוכלוסיה הקוריאנית המקומית. 

מי שרוצה לנסות כוחו בבניית קבקבים מוזמן להתבונן בסרטים הבאים. בסרטון הראשון מודגמת בניית Klomp הולנדיים. בסרטון השני מודגמת בניית Geta יפניים. והכי חשוב לא לשכוח קבקבּים, בבית דגושה.

יום ראשון, 3 במאי 2015

תוצרת סין - חלק ג'

בשבוע שעבר דיברנו על משפחת העול והמסגרת (Yoke and Rack). השבוע נתפנה לטפל בחמולה המתחרה - משפחת המסגרת והלוח (Frame and Panel). עדות ראשונה לקיומה של המשפחה אנו מוצאים דווקא באוסף כלי קודש מברונזה. האוסף נקרא Tuan-Fang Alter Set, והוא מתוארך לשנים 1,000-1.300 לפני הספירה. השולחן / המגש שבמרכז התמונה (מדובר בקופסא חסרת בסיס) עשוי ברונזה והוא בנוי מסגרת ולוח - ארבעה לוחות לאורכו ושני לוחות לרוחבו. ההנחה היא כי שולחן הברונזה מבוסס על "קופסאות" עץ שהיו נפוצות באותה תקופה, ושהיו בנויות מסגרת ולוח.

Tuan-Fang Alter Set
Photo: The Metropolitan Museum of Art

מסע מהיר בזמן למאה השמינית לספירה מציג בפנינו את התפתחותה של המשפחה - הלוח מצטמצם מאוד, והוא משמש כעת כעיטור למסגרת (כל התמונות מתוך ספרו של אקה).


כמה מאות שנים לאחר מכן אנו חוזים בהתפתחות דרמטית - איחוד המסגרת והלוח. האיחוד התרחש בשתי פרדיגמות - פרדיגמת הלוח ופרדיגמת המסגרת. בפרדיגמת הלוח הרגל מורכבת משני רכיבי לוח, המחוברים זה לזה בזווית ישרה. בפרדיגמת המסגרת הרגל מורכבת מרכיב מסגרת, שעוצב בדמות הלוח המצומצם. בשתי הפרדיגמות נשמרה המסגרת התחתונה. במקביל לתהליך האיחוד אנו רואים את עליית קרנו של מחבר הליכסון המשולש - Three Way Mitre (עליו כתבתי בעבר).

פרדיגמת הלוח

פרדיגמת המסגרת

בסופו של דבר פרדיגמת המסגרת ניצחה, והמסגרת התחתונה נעלמה. כך אנחנו מקבלים את "השולחן הסיני" כמו שאנו מכירים אותו. ארבע רגליים מחוברות באמצעות ליכסון משולש בחלקן העליון, ובבסיסן טלפי סוס (Horse Hoof) - שריד לאלמנט הלוח המצומצם.


הנה אוסף בני משפחה - שימושים שונים, תקופות שונות וסגנונות שונים, אבל בכולם אנו מוצאים את שני המאפיינים - הליכסון המשולש וטלפי הסוס.





יש עוד ה-מ-ו-ן מה לומר על רהיטים סיניים, אבל קצרה היריעה. באחת הרשומות הקרובות נדבר על הקשר שבין רהיטים סיניים לבין רהיטים מערביים מודרניים.