צעצועים לקטנים ולגדולים

הוא נולד בשנת 1886. בתחיל דרכו הוא הוכשר כחנווני, אך המשיך כשוליה בתחום הצורפות. בשנת 1919 נולד לו בנו הראשון - אוטו (Otto), והשאר - היסטוריה. Kay Bojesen התחיל להשתעשע ביצירת צעצועים מעץ עבור בנו, לא מעט בהשפעת הצעצועים שאביו שלו (שהיה מוציא לאור של עיתון דני סטירי) הכין עבורו בעת היותו ילד. בויסן שאף ליצור צעצועים פשוטים, יפים, ועמידים. צעצועים שישקפו את הדרך בה הילד רואה את העולם, שיעודדו אותו לשחק, ושיעוררו בו חיוך - The lines need to smile.

בויסן עיצב וייצר צעצועים רבים. אוסף החיות נחשב בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו. בשנת 1934 הוא עיצב את כלב התחש. בשנת 1951 הצטרף הקוף, ולאחריו הדוב בשנת 1952, הפיל בשנת 1953, וההיפופוטם בשנת 1955. בשנת 1957, שנה לפני מותו של בויסן, הצטרפה לחבורה גם הארנבת (הזכויות לכל התמונות שייכות ל - Rosendahl Design Group).

חביבם של בויסון והקהל היה, ועודנו, הקוף. האישיות שבויסון הצליח להעניק לקוף פשוט מדהימה. הידיים והרגליים נעות (תוך הפעלת כוח קל) ונשארות במקומן, כך שניתן להעמיד את הקוף ב"פוזות" שונות. כפות הידיים והרגליים המעוקלות מאפשרות לתלות את הקוף על חפצים שונים, כמו גם לתלות עליו חפצים שונים. הקוף, המיוצר בעבודת יד משילוב של טיק ולימבה, מגיע בשלושה גדלים - 20 ס"מ, 28 ס"מ, 60 ס"מ.

בשנת 1931 בויסון פתח בקופנהגן חנות בשנת Den Permanente (הקבוע, התמידי). החנות היתה קואופרטיב של מעצבים ואומנים (craftsmen), והיא הציעה למכירה רהיטים וחפצים דנים. במשך תקופה ארוכה ניתן היה להשיג את צעצועי החיות של בויסון אך ורק בחנות זאת. בסוף שנות השמונים נסגרה החנות (חרף שמה המחייב) לאחר מותו של בויסון ושל אישתו. נדמה היה כי גורלן של החיות נחרץ. בשנת 1991 נכנסת לתמונה Rosendahl Design Group. הקבוצה הדנית רוכשת מיורשיו של בויסון את זכויות הייצור והמכירה של הצעצועים השונים, ובכללם החיות האהובות.

לפעמים, כל מה שצריך זה כמה ילדים בסביבה על מנת לשנות את הקריירה, ולזכות בתהילת עולם.

שיר שיר עלה נא

שיטפון בנחל דיבשון

זה התחיל בשנת 1998 בתור יוזמה של מורה מקומית לספרות, והיום - שמונה עשרה שנים אחר כך - מדובר בפסטיבל גדול ומכובד. אני מדבר, כמובן, על פסטיבל "ימי שירה במדבר" שהתרחש לו כאן אצלינו במדרשה בסוף השבוע האחרון. בשנת 1998 הזמינה אילנה שחף - משוררת, מרצה ומורה לספרות בבית הספר התיכון - כמה משוררים לסוף שבוע במדרשה. בשנת 2015 ניצחה אילנה, במשך שלושה ימים, על אירוע רב משתתפים ורב אומנים. הפסטיבל זוכה לתמיכה מוסדית קלה, אך הוא חב את קיומו לרוח ההתנדבות - של המארגנים, של תושבי המדרשה, של מוסדות המדרשה, ושל האומנים עצמם.

באירועים שכאלה מקובל "להציג את האומן". לפני שהאומן עצמו מתחיל לדבר, נוטל מאן דהוא את רשות הדיבור ומציג את האומן. אלא מה? ברוב המכריע של המקרים מאן דהוא מנצל את דקות התהילה שנפלו בחלקו על מנת להציג את... עצמו. הרי לאומן הוקצבו דקות ארוכות - לא יקרה כלום אם הדקות ראשונות יוקדשו למאן דהוא (תוך התעלמות ממבטי התוכחה והתנועות העצבניות של האומן). דברי ההצגה לעולם יתחילו במילה "אני" - (אני מכיר את האומן מאז...), ולעולם יסתיימו בצירוף "אז... (תכף האומן קם וחונק אותי בידיים חשופות)... תהנו". מישהו אמר לי פעם שצריך להקשיב היטב לנאומי פרידה - אותם נאומי הספד שנושאים חברים ו/או מנהלים בשעה שמישהו עוזב את מקום עבודתו. זאת הזדמנות נהדרת ללמוד על המספידים, שכן בנאומים האלה אנשים מדברים על עצמם במידה רבה ומפתיעה של גילוי לב.

אני מתכבד בזאת להציג את האומן ואת נושא השיר (בלי אף מילה על עצמי, ותאימינו לי - זה לא קל):

1. האומן הוא מרק ג'וליאנה (Mark Juliana) - עוזר קצין תחזוקה ראשי בבית הספר לנגרות שבמיין.
2. נגרות היא הקריירה השנייה של מרק. לפני כן הוא עבד כמהנדס מצליח בחברת תוכנה מצליחה (מאוד).
3. מרק הוא חובב חפיצים (gadgets) מושבע. עולם החפיצים נחלק לשניים - אלה שנמצאים ברשותו של מרק, ואלה שאינם חפיצים.
4. מרק כתב את השיר לערב כשרונות (לא בהכרח) צעירים שנערך בבית הספר בשנת 2013.
5. את נושא השיר מוצאים כבר בריהוט קבורה מצרי וסיני.
6. קיימות ואריאציות על נושא השיר. הנושא יכול להיות גלוי, עיוור למחצה, נסתר, ומחליק.
7. ביצוע הנושא באופן ידני מצריך מיומנות גבוהה. ביצוע הנושא באופן ממוכן אסור באיסור חמור, והוא מעמיד את המבצע בפני סכנת חיים של ממש.
8. מתחילה של המאה הקודמת הצטמצם הביצוע הידני, והוא נעלם כמעט לחלוטין לאחר מלחמת העולם השנייה.
9. הויכוח (שלא לומר העימות) בין מצדדי "זנבות תחילה" לבין מצדדי "פינים תחילה" לא יוכרע לעולם.
10. "זנב סנונית" הוא סוג של פרפר ממשפחת הצבעוניים.

והנה, השיר בכבודו ובעצמו:

The Dovetail Poem

Oh dovetail my dovetail, you're so strenghthy and good

you're my absolute favorite, to cut into wood

I'll cut out the tails, and then on to the pins

for the other way round, is a capital sin

The tails are all cut, but some are not square

I'll fix them right up, with a chisel I'll pare

they're now mostly square, I’ll call good enough

This dovetail joint thing, who said it's so tough

When sawing the pins, the line do preserve

good golly I'm sunk, my saw it did swerve

the line is all gone, it's a major mishap

perhaps now some sawdust, to fill in the gap

This is taking too long, to Lie Nielsen I go

to buy lots of tools, to banish the slow

these tools are not ready, I'm so mad I'll spit

don't give me that line, they're only a kit

I've finished the thing, it's time to glue up

dry clamping's for kids, I never screw up

I'm only half clamped, there's tons to do yet

but it's 8 minutes later, and the glue it has set

I need the persuader, to get this joint sweet

ten mallet whacks later, both sides of it meet

but a fissure has formed, some call it a crack

of course the solution, is to paint the thing black!

Oh dovetail my dovetail, your depths have I plumbed

you've kicked my behind, and you've made me look dumb

I've struggled the struggle, I've seen highs and lows

but next time for sure, I'll use dominoes

קינמון מוסיף המון

לעיתים קשה עד מאוד היא מלאכתו של הבלוגאי (כותב בלוגים). חפץ הוא לאזכר את פרק ד' בשיר השירים, אך עומדת בפניו ברירה אכזרית - באיזה שיר לבחור? ניתן לבחור בלחן של מיקי גבריאלוב בביצוע משותף שלו עם אריק איינשטיין. ניתן לבחור בלחן מוקדם יותר של נועם שריף בביצועה של אסתר עופרים. אפשר גם לחזור אל "שדות גולדברג" של מאיר אריאל ("שלחייך פרדס רימונים / כפרים עם נרדים").

אני בחרתי בשירה של רחל המשוררת - "גן נעול". השיר נכתב בשנת 1928, והיא הקדישה אותו ברמז לאהובה הנשוי זלמן שזר (לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל). הצירוף "גן נעול" הוא שיבוץ מפסוק י"ב שבפרק  - "גן נעול, אחותי כלה; גל נעול, מעיין חתום". השיר הולחן בשנת 1979 על ידי שוקי שוקי, ובוצע על ידי הצמד שוקי ודורית.

על מנת להגיע אל יעדינו אנחנו צריכים לדלג על פסוק י"ג (ששימש את מאיר אריאל), ולהגיע אל פסוק י"ד - נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. אנו מוצאים כאן רשימה של בשמים, וביניהם את הקינמון - גיבור הרשומה שלנו.

הקינמון מוכר כבושם וכתבלין שנים רבות. קיימות עדויות כי הסינים השתמשו בו כבר בשנת 2,700 לפני הספירה. המצרים השתמשו בו בשנת 2,000 לפנה"ס כחלק מתהליך החניטה של מומיות. בתנ"ך, בנוסף לאיזכור שבשיר השירים, הוא מוזכר גם בספר שמות (ל', כ"ג) כאחד המרכיבים של שמן משחת הקודש. רגע - מה זה קינמון?

הקינמון (Cinnamomum) הוא סוג של עץ ירוק עד המשתייך למשפחת העראים. החלק בו אנחנו משתמשים הוא הקליפה. מקלות הקינמון הם למעשה חתיכות קליפה יבשה, וקינמון טחון הוא פשוט טחינה של חתיכות קליפה. המינים בהם משתמשים מחולקים לשתי קבוצות:

קינמון אינדונזי (מימין) וקינמון אמיתי (משמאל)

• קינמון אמיתי (True Cinnamon) - מין של קינמון הגדל בסרי לנקה. הקינמון הזה נחשב למשובח ביותר, ולפיכך גם ליקר ביותר. במין זה משתמשים בקליפה הפנימית.
• קסיה (Cassia) - בקבוצה זאת מוצאים שלושה מינים - קינמון אינדונזי, קינמון ויאטנמי, וקינמון סיני. במינים אלה משתמשים בקליפה החיצונית.

מקור המילה "קינמון" לוט בערפל, אך ככל הנראה מדובר במילה עברית (או לפחות שמית) שהתגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם. הקבוצה השנייה של הקינמון - קסיה - מוזכרת אף היא במקרא (תהילים מ"ה) - עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן--מֵחֲבֵרֶךָ. מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ. "קציעה" היא "קליפה" (פעולת ההקצעה שאנחנו מבצעים בנגרות היא גירוד החלק החיצוני, גירוד הקליפה). גם כאן, המילה העברית "קציעה" התגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם.

אדם צד ציפור קינמון (ציור מימי הביניים)

מקורו של הקינמון היווה תעלומה עבור העולם המערבי. הקינמון, שהופק במזרח, הועבר על ידי האינדונזים על גבי רפסודות למזרח אפריקה. משם הוא הועבר על ידי שיירות סוחרים למצרים, ומשם לשאר העולם המערבי. היו כאלה שחשבו כי מקורו של הקינמון בחצי האי ערב, והיו כאלה שהפליאו בתיאורים של ציפורי קינמון, שאספו ענפי קינמון לצורך בניית קיניהן.

התעלומה נפתרה בסופה של המאה החמש עשרה. הפורטוגזים גילו את סרי לנקה, השתלטו על האי, שיעבדו את התושבים, ותיעשו את אופן הפקת הקינמון. הם החזיקו במונופול על ייצור קינמון במשך למעלה ממאה שנה. במאה השבע עשרה כרתו ההולנדים ברית עם תושבים שהתגוררו במרכז האי, ותוך זמן קצר הם דחקו את הפורטוגזים, והשתלטו על גידול הקינמון. ההולנדים שיכללו את גידול והפקת הקינמון, תירבתו את עצי הקינמון, ושתלו אותם בחוות - הן בסרי לנקה והן מחוץ לאי. הבריטים הצטרפו לחגיגה בסוף המאה השמונה עשרה - הם דחקו את ההולנדים, והשתלטו על סרי לנקה. הופעתם של הבריטים הייתה מאוחרת מדי - לא רק שחשיבותו של הקינמון ירדה, אלא גם הפקתו התפשטה אל מחוץ לאי.

במטבח - הקינמון מוכר במערב כתבלין במתחם "המתוקים", אבל במזרח הוא משמש דווקא כתבלין במתחם "המלוחים". צריכה מוגברת של קינמון קסיה לאורך זמן מסוכנת, שכן הוא מכין חומר בשם קומרין - חומר שגורם לנזק לכליות ולכבד. ברפואה העממית יש לקינמון מגוון רחב של שימושים, אך התועלת שבשימושים אלה לא הוכחה באופן מדעי.

מדי שנה מיוצרים בין 27 ל - 35 אלף טון קינמון, כאשר בין 7 ל - 10 אלף טון הוא קינמון אמיתי, והשאר - קסיה. במטעים תעשייתיים מגדלים את עץ הקינמון במשך שנתיים, ואז חותכים אות הגזע קרוב לפני הקרקע. בשנה הבאה צומחים כתריסר חוטרים. את החוטרים חותכים, ומעבדים באופן מיידי, כשהם עדיין רטובים. מכים על החוטרים עם פטיש על מנת לשחרר את הקליפה, ומקלפים אותה. הקליפה מתגלגלת ומתייבשת לחלוטין תוך שש עד שמונה שעות. כעת חותכים את גלילי הקליפה לחתיכות קטנות יותר - אלה הם מקלות הקינמון המוכרים לנו. בשיטה המסורתית מקלפים את הקליפה של עץ הקינמון באמצעות סכין, ומניחים לעץ להמשיך לגדול.

אי אפשר בלי כמה מילים על "אתגר הקינמון" (Cinnamon Challange). מדובר באתגר שמתרוצץ (התרוצץ) במרשתת - אנשים מצלמים עצמם בולעים כפית קינמון טחון בתוך פחות משישים שניות. זה נשמע קל, אבל מסתבר שזה ממש קשה. זה נשמע בלתי מזיק, אבל מסתבר שהאתגר טומן בחובו סכנות בריאותיות אמיתיות ורציניות. הקינמון מייבש את הפה ואת הגרון, גורם לשיעול והקאות, לגירויים בדרכי הנשימה, והאתגר עלול להסתיים בדלקת ריאות או גרוע מכך בתמט ריאה. בקיצור - אל תנסו את זה בבית, אבל בהחלט מותר להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה ...

מותר או אסור (חלק ב') ?

לפני שאביע את דעתי בסוגיה שעל הפרק, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתיש אתכם בסקירה היסטורית קצרה.

הרעיון שעומד בבסיסן של מכונות לעיבוד שבבי הוא די פשוט - חומר גלם מונח על משטח שנע במישור XY (או במקרה של מחרטה - החומר נע סביב ולאורך ציר אחד), וכלי עיבוד שנע על ציר Z. אוטומציה של התהליך מחייבת: שליטה במיקום החומר ביחס לכלי, שליטה בתנועת הכלי, אפשרות להחלפת הכלי.

במאה התשע עשרה אנחנו מוצאים את תחילת האוטומציה של השימוש במכונות לעיבוד שבבי. האוטומציה התבססה על מנגנון של פיקות (cams) בדומה למנגנון של תיבות נגינה, והשימוש בשיטה זאת הגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים. בוכנות הידראוליות שנוספו למנגנוני הפיקות איפשרו להשיג רמה גבוהה עוד יותר של אוטומציה. חשוב לשים לב כי מדובר כאן באוטומציה מוחשית (פיזית, לא מופשטת) של התהליך. יצירת מוצר סופי מסוים מחייבת בניית מכונה מסוימת. בדומה לתיבת נגינה - על מנת להפיק ("לנגן") מנגינה מסוימת יש לבנות מנגנון מסוים.

במהלך המאה התשע עשרה (ובעיקר לקראת סופה) התפתחו מודלים של שליטה מופשטת (abstract programmable control) - הידוע שבהם הוא פיתוח המחשב המכני של צ'רלס באבג'. אנו עדים, למשל, לפיתוחו של הפסנתר המכני - פסנתר שידע "לקרוא" הוראות נגינה שהוזנו לו באמצעות נייר מחורר. ההשוואה בין הפסנתר המכני לתיבת נגינה מדגימה היטב את ההבדל בין אוטומציה מוחשית לאוטומציה מופשטת. כמעט חצי מאה עוברת עד שפיתוחים הנדסיים מאפשרים לנצל את יתרונותיה של השליטה המופשטת.

כל מי שניווט אי פעם יודע כי לא מספיק להגיע לנקודת הציון (נ.צ.) "על המפה", צריך להגיע אליה גם בשטח. באופן דומה, לא מספיק שהמחשב "יודע" (בעולם המופשט) לאן להזיז את החומר שעל המשטח וכמה להניע את הכלי - זה צריך לקרות גם בעולם המוחשי. השולחן צריך לזוז לנקודה מסוימת במישור, והכלי צריך לנוע לעומק מסוים - הכל בדיוק של אלפית המ"מ. התשובה ההנדסית לבעיית ההנעה המדויקת הגיעה בדמות מנגנוני סרוו (servo-mechanism), שהבשילו לקראת אמצע המאה העשרים. מנגנון סרוו הוא מנגנון המצויד בחיישן ובמשוב, באמצעותם הוא שומר על מוצא (מיקום, חום, מהירות) קבוע של המערכת. מנוע (המצויד במנגנון) סרוו שומר על (למעשה, מתקן את) מיקומו ברמה גבוהה של דיוק.

Milwaukee-Matic-II
מכנות ה - CNC הראשונה עם יכולת החלפים כלים (1959)

הפתרונות ההנדסיים (מנועי הסרוו) הדביקו את היכולות של מכונות ההפשטה (המחשבים), והיו ערוכים לענות על הצרכים של התעשייה האמריקאית (ובעיקר של תעשיית האוירונאוטיקה) - ייצור יעיל, אמין, מדויק והדיר של רכיבים מסובכים. בתחילה נוצרו מכונות Numerical Control (מכונות שלא היו מחוברות ישירות למחשב, אלא קיבלו "הוראות" באמצעות כרטיסים מנוקבים), ולאחר מכן הן הוחלפו במכונות Computer Numerical Control (מכונות שהיו מחוברות ישירות למחשב).

השימוש במכונות ה - CNC הואץ בזכות שורה של גורמים. בדרך פלא נוצרה שפת תיכנות סטנדרטית (G-Code מבית המדרש של MIT) שהייתה מקובלת על כל יצרני המכונות. תחום התיב"ם (CAD) התפתח במהירות רבה, והקל על האינטגרציה של התכנון והייצור. המחשבים הקטנים (mini-computers) התפתחו במהירות - היכולות עלו, והמחירים ירדו. ההאטה הכלכלית בעולם המערבי בשנות השבעים דחפה תהליכים של ייעול הייצור (= החלפת עובדים בשר ודם במכונות).

קיט לבנייה עצמית (BuildYourCNC)

המכונות הגדולות והיקרות של שנות החמישים של המאה הקודמת עברו תהליך של שינוי הדרגתי - המכונות קטנו, המחירים ירדו, והיכולות עלו. אם פעם המכונות האלה היו מצויות אך ורק במפעלים גדולים, הרי שהיום ניתן למצוא את המכונות במפעלים קטנים, בתעשייה זעירה, ואפילו אצל חובבים. כמה אלפי דולרים יקנו לך מכונת חובבים טובה למדי, ועשרות אלפי דולרים בודדים יקנו לך מכונה מקצועית בסיסית.

מותר או אסור? כ-ו-ל-ם יודעים - מי שחותך מחברי זנב-יונה באמצעים ממוכנים מסתכן באחת מארבע מיתות בית דין. ככל שהדבר נוגע לשימוש במכונת CNC עבור נגרות אומנותית, אני חושב שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות למחשבה.

רהיט הוא תוצאה של תהליך המשלב בתוכו נגר, כלי עבודה ועץ. כל אחד מהגורמים הללו, ומיחסי הגומלין שביניהם, משפיע על הרהיט. אני לא מדבר כאן במישור הפילוסופי, אני מדבר כאן במישור המעשי - מראה ועמידות העץ, טיב הכלים, רמת התחזוקה שלהם, מיומנותו של הנגר בשימוש בכלים והתאמתם למשימה, וכיו"ב. אם משתמשים בעץ שונה - מקבלים רהיט שונה. אם משתמשים בכלים שונים - מקבלים רהיט שונה. שימוש במכונת CNC משנה את הרהיט שמתקבל.

נגרות היא עיסוק מוחשי. בנגרות אנחנו נוגעים בעץ או בכלי או בשניהם. בואו נשים לרגע בצד את תהליך העיצוב. נסו לחשוב על פעולה בנגרות בה אינכם נוגעים לא בעץ ולא בכלי. לא הצלחתם. אנשים שעוסקים בנגרות אוהבים ונמשכים אל המימד הפיזי. אנשים שעוסקים בנגרות יודעים כי הם צריכים לרכוש ולשמר מיומנויות פיזיות. מכונת ה - CNC משנה סדרי בראשית בנגריה. מקבעים את העץ לשולחן המכונה, מרכיבים כרסום, מזינים את תוכנה המתאימה, יושבים בצד ומחכים בסבלנות. לא נוגעים בעץ, לא נוגעים במכונה, אין צורך במיומנות פיזית. אין מדובר כאן בעוד מכונה - מדובר כאן במהפיכה של ממש. שימוש במכונת CNC מעביר את הנגרות מן העולם המוחשי אל העולם המופשט.

נגרות אומנותית היא עסק מאותגר כלכלית. קשה מאוד להתפרנס מנגרות אומנותית. במילים פשוטות - הסכום אותו הלקוחות מוכנים לשלם, בניכוי הוצאות הייצור, איננו מותיר פרנסה סבירה לנגר. על מנת להתמודד עם הקשיים נגרים "חוטאים" בייצור ארגזים (מטבחים, חדרי אמבטיה, ארונות קיר). דרך התמודדות אחרת היא עיסוק בהוראת נגרות. שימוש במכונת CNC מאפשר להקטין את עלויות (זמן) הייצור של רהיטים אומנותיים - כך ניתן להגדיל את הרווח, להוריד את המחיר, ולהציע אלמנטים יחודיים. באמצעות המכונה ניתן גם "להשלים הכנסה" בדמות ייצור סדרתי של חפצים - זה לא נגרות אומנותית, אבל זה כסף טוב. שימוש במכונת CNC מאפשר להתמודד עם האתגרים הכלכליים שמציבה הנגרות האומנותית.

בכל זאת - שורה תחתונה? לגבי אלה שבקצוות - התשובה קלה. עבור נגר אומן מנוסה - אני חושב ששימוש במכונת CNC הוא אופציה הגיונית מאוד. עבור נגר חובב מתחיל - אני חושב שיש להימנע משימוש במכונת CNC עד למיסוד מערכת היחסים המשולשת נגר-כלים-עץ, ובמיוחד עד לרכישת המיומנויות הפיזיות. לגבי כל השאר - איש הישר בעיניו יעשה.