יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

גלישה נעימה

מילים: שירה שירים. לחן: מיקי גבריאלוב. שירה: אריק איינשטיין. הנך יפה רעייתי.


הנה הפסוק הראשון בפרק ד' - "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד". יש כאן מקרה מוזר למדי. לדובר עברית עכשווי הטקסט מובן לחלוטין (כפי שעדר העזים יורד מהר גלעד, כך גם שערה של הרעייה יורד מראשה). אבל, הטקסט הזה היה הרבה פחות ברור לדוברים קדומים יותר של העברית.

הפועל ג.ל.ש. מופיע בסך הכל פעמיים בתנ"ך - בשני המקרים בשיר השירים, ובשני המקרים כחלק מאותו דימוי. על פי אילון גלעד, בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית מן המאה השלישית לפנה"ס) העזים בכלל עולות אל ההר. מאות שנים אחר כך הסביר רש"י כי מקור הפועל הוא ארמי, ומשמעותו היא קרחת. רש"י מסביר כי העזים עוזבות את ההר, וההר נשאר קרח - הסבר שלא ממש עולה בקנה אחד עם הדימוי. משמעות אחרת של הפועל בארמית היא רתיחה (כפי שקיים היום בביטוי "הקפה גלש"), אבל גם פירוש זה נראה די דחוק. אברהם אבן עזרא (1089-1164) טען כי מקורו של הפועל בפועל הערבי ע'.ל.ש. שמשמעותו שעת הדמדומים שלפני זריחת השמש. על פי אבן עזרא מדובר, אם כן, בעזים משכימות קום.

בתחילת המאה העשרים החלו סופרים שונים להשתמש בפועל ג.ל.ש. במשמעות של ירידה מהר. בשנות השלושים החלה המילה להתייחד למשמעות של ירידה במורד הר על מחלקיים. אליעזר בן יהודה הוא שביסס את המשמעות הזאת, כנראה בהשפעת המילה האידית גליטש (שמקורה בגרמנית Glitchen) שמשמעותה להחליק. במשך השנים משמעותה של המילה התרחבה גם לגלישת גלים, ולאחר מכן גם לגלישה במרשתת (אינטרנט), בהשפעת המילה surf האנגלית.

את השבוע האחרון בילינו בחופשת גלישה (סקי) משפחתית בשבדיה הרחוקה. זאת הזדמנות טובה לדבר קצת על מגלשי סקי. בעבר היו המגלשיים בנויים עץ. המגלשיים הקדומים ביותר נמצאו ברוסיה (6,300 לפנה"ס), בשבדיה (5,200 לפנה"ס) ובנורבגיה (3,200 לפנה"ס). עד לאמצע המאה התשע עשרה גלישה שימשה לצרכים מעשיים - התקדמות על גבי שלג. מאמצע המאה התשע עשרה החלה הפריחה של ספורט הגלישה - הן כספורט עממי והן כספורט תחרותי. התפתחות זאת הייתה קשורה קשר הדוק לפיתוח טכניקות גלישה, לפיתוח מגלשיים חדשים, ולפיתוח מעליות גלישה (שהעלו את הגולשים לראש מסלול הגלישה).

המגלשיים הקדומים היו שונים מהמגלשיים המודרניים המוכרים לנו כיום. המגלשיים הקדומים היו עשויים חתיכת עץ קשה אחת שטוחה, למעט הקצה הקדמי שהתעקל מעלה. העץ נחתך לאורך הסיבים באמצעות גרזן (וטריזים), וכופף בטכניקה של כיפוף אדים. במקרים רבים המגלשיים היו הכלאה בין מגלשיים לבין נעלי שלג (snow shoes), שכן הם שמשו הן להליכה בשלג והן לגלישה (איטית, במונחים של ימינו) אם וכאשר התאפשרה. בלפלנד אנו מוצאים מגלשיים לא סימטריים - מגלש אחד צר, חלק וארוך ששימש לגלישה, ומגלש אחד רחב, מחוספס וקצר ששימש לדחיפה.

כשספורט הגלישה התפתח התגלו גם החסרונות של המגלשיים המסורתיים. הם היו כבדים למדי, נטו לשקוע במרכז (במקום בו הונחה הרגל) והיו קשים לתמרון. בשנת 1850 פיתחו בעלי מלאכה נורבגיים את המגלשיים המקושתים. המגלשיים האלה הבטיחו פיזור טוב יותר של המשקל, כך שניתן היה לבנות מגלשיים דקים יותר, קלים יותר, בעלי יכולת תמרון טובה יותר. העיצוב החדש הכתיב גם שימוש בחומרים חדשים - לא עוד שימוש בחתיכה אחת של עץ קשה, אלא שימוש בהדבקה של מספר שכבות דקות (למינציה) על מנת ליצור את הצורה והעובי הנחוצים. בתחילה היו המגלשיים בנויים שכבות של עץ, לאחר מכן הוחלפו חלק משכבות העץ בשכבות של מתכת או פלסטיק, ולבסוף נעלמו לחלוטין שכבות העץ.

כיום ניתן עדיין למצוא מגלשיים עשויים עץ. ישנם כאלה שבונים אותם בשיטה מודרנית של הדבקת שכבות (למשל Lucid Skis ממדינת מיין, ארה"ב), ויש כאלה שעדיין בונים אותם מחתיכה אחת של עץ (כמו למשל הבחור הזה). ואם יש לכם קצת זמן אני ממליץ לכם לצפות בסרטון הזה - שבע דקות מתוך הסרט של וורנר הרצוג Happy People: A Year in the Taiga. זה לא הסרט הכי דינמי שתראו, אבל הוא בהחלט מעניין.


ואנחנו? חלקנו התרכז בגלישה במדרון (down hill), חלקנו התרכז בגלישה מאוזנת יותר (cross country). עכשיו אנחנו כבר בארץ הקודש.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

מבבל ועד גאנה

בלי שהיות מיותרות נדלג לספר בראשית, לתחילתו של פרק י"א - סיפורו של מגדל בבל.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

מגדל בבל - פיטר ברויגל (וויקיפדיה)
ברמה הפשטנית סיפורו של מגדל בבל מסביר מדוע בני האדם דוברים שפות שונות ומדוע הם מפוזרים בעולם. על הדרך אנחנו מקבלים גם את האטימולוגיה לשם "בבל". אבל, לא צריך להיות חוקר מקרא מדופלם על מנת לראות שיש כאן "קצת" יותר מהרמה הפשטנית.

מבחינה ספרותית מדובר כאן בסיפור קצר בעל מבנה "הדוק" מאוד. נקודת המפנה בסיפור היא המשפט " וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת". החלק הראשון של הסיפור (פסוקים א-ד) מתאר את מעשיהם של בני האדם. החלק השני של הסיפור (פסוקים ה-ט) מתאר את תגובתו של האל. ההקבלה הספרותית משתרתת את המסר של הסיפור - "מידה כנגד מידה".

לסיפור מגדל בבל לא נמצאו מקבילות בספרות העתיקה, וככל הנראה מדובר בסיפור מקורי. ייתכן כי מדובר פה באיחוד של שני סיפורים, שכן יש כאן הסיפור מכיל שני קווי עלילה: האנשים בונים גם עיר וגם מגדל, אלוהים יורד פעמיים אל האנשים (וירד ה' לראות את העיר, הבה נרדה), אלוהים גם מבלבל את שפתם וגם מפזרם על פני הארץ.

אבל מה בעצם היה חטאם של בוני המגדל ? הפרשנים נוטים לייחס לבוני המגדל את חטא הגאווה ואת הרצון לטשטש את הגבול בין האדם לאל. אלוהים מבין כי הוא חייב "להציב גבולות" לפני שיהיה מאוחר מדי ("הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת."), והוא נוקט את הצעדים המתבקשים - שבירת האחדות באמצעות בילבול השפה ופיזור האנשים.

הזיקוראת הגדול של אור בעיר שומר (מקור: וויקיפדיה)
בראייה היסטורית מקובל על הפרשנים כי ההשראה לסיפור היא מבנים בשם זיקוראת שהוקמו במסופוטמיה הקדומה. מדובר היה במבנים עשויים מדרגות הולכות וצרות (בצורת פירמידה), שהוקמו על מנת לפאר את שמו של השליט. אמנם משערים כי למבנים שהוקמו בשנים 500-2500 לפנה"ס היה שימוש פולחני, אך באף לא אחד משלושים ושניים הזיקוראתים שנחשפו עד היום התגלה מקדש כלשהו. על פי מקורות זרים אנחנו יודעים כי הזיקוראת שהיה בבל נקרא "בית יסוד שמיים וארץ (é-temen-an-ki). סביר, אם כן, להניח כי הסיפור המקראי אודות מגדל בבל הוא סיפור המביע התנגדות למבני הפולחן שהוקמו במסופוטמיה על מנת לפאר את שמו של השליט. גם ההסבר האטימולוגי לשם "בבל" מביע התנגדות לאטימולוגיה המקובלת - "בב אל" (=שער האל).

אנחנו נעבור במעבר חד ממגדל בבל למגדל אחר - ג'נגה (Jenga).

בתחילת משחק הג'נגה בונים מגדל המורכב מ - 54 קוביות עץ (מדובר בעצם בתיבות, אבל נעזוב את הדיוק הגיאומטרי). בכל קומה (שכבה) של המגדל ישנן שלוש קוביות, ומדי קומה משנים את הכיוון שלהן. כל משתתף, בתורו, שולף את אחת הקוביות מן המגדל, וממקם אותה בראש המגדל. כך נוצר מגדל גבוה יותר ויותר, אך יציב פחות ופחות. המשחק נגמר כאשר המגדל מתמוטט, והמנצח הוא זה שהזיז את הקוביה בתור שלפני ההתמוטטות.

המשחק הזה כל כך פשוט וכל כך מוצלח שקשה להאמין שמישהו המציא אותו. אבל, המשחק הומצא (ממש כך, בלי שום מרכאות) על ידי אישה בריטית בשם לזלי סקוט (Leslie Scott). סקוט נולדה בטנזניה, וחיה במשך שנים רבות באפריקה. בשנות השבעים התפתח המשחק במשפחתה, כשהוא מתבסס על קוביות עץ שהמשפחה קנתה ממנסרה בעיר Takoradi שבגאנה. בשנת 1983 הציגה סקוט את המשחק באופן רשמי ביריד הצעצועים של לונדון. וכמו שנהוג לומר: השאר הוא היסטוריה.

"הזכויות" על המשחק החליפו מספר ידיים, אך הם לא פגעו בפופולריות שלו. עד עתה נמכרו יותר מחמישים מיליון משחקים ברחבי העולם - המשחק השני הנמכר ביותר בעולם.דרך אגב, שם המשחק "ג'נגה" הוא מילה סוואהילית, שמשמעותה "לבנות". עם הצגת המשחק הופעל על סקוט לחץ לשנות את שם המשחק למשהו קליט יותר, אך היא התעקשה על השם המקורי.

קיים משחק מתחרה בשם טה-קה-ראדי (Ta-Ka-Radi). ג'ף ופאטי פרסונס, משפחת אמריקאית ממדינת מיין שבארה"ב, טיילה בשנת 1978 בגאנה. בחיפוש אחר מתנות שיביאו בחזרה מן הטיול הם נזכרו במשחק שחבר מקומי הראה להם. הם קנו קוביות עץ, תפרו שקיות, וחזרו לארה"ב עם משחק חדש - טה-קה-ראדי. עד מהרה המשחק צבר פופלריות רבה, ומשפחת פרסונס פתחה עסק לייצור המשחק. כאן משחקים עם 50 קוביות עץ, ובונים את המגדל כאשר הקוביות מונחות על הפאה הצרה שלהן.

ובלי קצת לכלוך וקרבות על הנראטיב אי אפשר. משפחת פרסונס טוענת כי טה-קה-ראדי הוא המשחק "המקורי", שמשוחק על ידי הגנאים המקומיים בעיר Secondi-Takoradi. לשיטתם, לאחר שהם הביאו את המשחק לארה"ב הציגה, בשנת 1986, חברת הצעצועים הגדולה Hasbro משחק מתחרה בשם ג'נגה (הם מתעלמים לחלוטין מהעבודה שהמשחק הוצג בשנת 1983 על ידי סקוט, והזכויות לשיווקו בארה"ב נמכרו לחברת הסברו). הם מקפידים לציין כי המשחק שלהם מיוצר במיין, ולא במדינות עלומות. בכלל, הם אומרים, המשחק שלהם הרבה יותר מאתגר: טה-קה-רקדי לג'נגה זה כמו שחמט לדמקה. סקוט טוענת כי הגנאים המקומיים פשוט לא משחקים משחק כזה, וכי מעולם לא הוצגה עדות לכך שמדובר "במשחק היסטורי" של המקומיים. יתרה מזו, היא טוענת כי המשחק הוצג למשפחת פרסונס על ידי אדם בשם דיק דיקנסון, שהיה מקורב למשפחתה של לזלי סקוט וראה אותם משחקים אותו בביתם.

אז מה "האמת", בהנחה שיש כזאת? אני, בטח לא יודע. אני ממליץ להימנע מבנייה של מגדל בבל, אבל מגדל ג'נגה או טה-קה-ראדי - למה לא?

יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

סיכום ביניים

בספרות ההדרכה להורים הצעירים (שיש לעיתים רושם שגם הילדים הצעירים קוראים אותה) מזכירים את "משבר גיל הארבעה חודשים". מסתבר שבגיל זה גם המלאכים הישנוניים ביותר הופכים למפלצות חסרות מנוחה. הסדנא שלי בת ארבעה חודשים, ולשמחתי היא לא קראה את הספרים הרלבנטיים. אין שום משבר. הנה סיכום קצר.
  1. ההשקעה הראשונית בבניית הסדנא, הן בזמן והן בכסף, הייתה גבוהה (מאוד). העניינים התנהלו - פחות או יותר - לפי לוח הזמנים והתקציב, אבל ישיבה מול טבלאות אקסל שונה מאוד מהוצאה של הכסף מהכיס או העברת ימים שלמים ב"עבודות" בסדנא.
  2. הבירוקרטיה הכרוכה בהקמת עסק בארץ הקודש מרשימה למדי. בתהליכים השונים מעורבת הרבה "תורה שבעל פה". זה לא שהגופים השונים שמים לך רגל, אבל הם גם לא בדיוק נמצאים כאן כדי לעזור לך.
  3. פקטור הפריפריה איננו דבר של מה בכך. כל דבר הופך מסובך יותר, איטי יותר, יקר יותר.
  4. השילוב בין בניית רהיטים לבין הוראת נגרות מעניין מאוד אבל גם קשה מאוד. המעבר בין עבודה עצמית לבין הדרכת אחרים איננו פשוט. אני מוצא עצמי נהנה במידה שווה משני התחומים, ומקווה שאצליח למצוא את האיזון הנכון ביניהם.
  5. נגרות מעניינת הרבה מאוד אנשים. הרצון ליצור, ללמוד, לעסוק במשהו פיסי משותף לקהל רחב של אנשים - מבוגרים, צעירים, נשים, גברים. אנשים נכנסים לנגריה ומיד ננסך על פרצופם חיוך.
  6. למדיניות הדלת הפתוחה יש יתרונות וחסרונות. נחמד לדבר עם אנשים, לקחת הפסקה מדי פעם, לשווק את המדרשה. אבל לעיתים אתה חש שהדלת הפתוחה "הופכת שעת עבודה לשעה אבודה".
  7. הרבה אנשים שמחים לעזור. העזרה מגיעה מקרוב ומרחוק - סיוע פיסי, סיוע שיווקי, מתנות, הנחות, איחולים ועצות בסעיף כללי. פשוט כיף.
אחת עשרה בלילה, חזרתי עכשיו מהחוג לתלמידי התיכון לחינוך סביבתי. מיום חמישי ועד יום שבת העברתי סדנא מרוכזת לבניית מגירות. ביום רביעי העברתי את הקורס הבסיסי. חוץ מזה אני מסיים לבנות שולחן איפור. מאפס למאה בארבעה חודשים.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

יש לאן לשאוף

אני מניח כי הקוראים הנאמנים היו טרודים למדי בשבועיים האחרונים בענייני דיומא, ולפיכך החמיצו את שבירתו של שיא חדש. אנחנו כאן בשביל לעזור. בתחילת החודש נקנה רהיט סקנדינבי במחיר הגבוה ביותר אי פעם. השיא הקודם עמד על 422,500 ליש"ט (שזה קצת יותר משניים וחצי מיליון ש"ח) עבור כיסא שנבנה בשנת 1949 על ידי Finn Juhl. השיא החדש עומד על 600,000 ליט"ש (שזה קצת יותר משלושה וחצי מיליון ש"ח) עבור שולחן שנבנה בשנת 1952 על ידי Peder Moos. אתם מוזמנים להסתכל בשולחן בשעה שאתם מנסים לעכל את הסכום.



פדר מוס נולד בשנת 1906 בדנמרק למשפחת איכרים (ונפטר בשנת 1991). הוא למד נגרות ביוטלנד ולאחר מכן בקופנהגן. לאחר שהסתובב קצת בעולם, הוא שב לקופנהגן בשנת 1935, ופתח סדנא עצמאית שפעלה במשך שנים רבות. מוס היה עוף מוזר למדי. בדנמרק היתה מקובלת הפרדה בין מעצבי רהיטים לבין בוני רהיטים. פדר מוס גם עיצב וגם בנה את הרהיטים שלו (בדומה לדגם הבריטי של Furniture Designer / Maker). מסופר עליו כי לא הסכים לנקוב מראש במחיר של הרהיט שהוזמן אצלו. כשלקוחות שאלו אותה לגבי המחיר, הוא היה משיב :"אם אנחנו נחשוב על המחיר עכשיו, הרהיט לא יהיה טוב כפי שהוא יכול להיות. נראה מה יצא, ואז נחליט על המחיר. אם תחשבו שהמחיר יקר מיד - תוכלו להשאיר את הרהיט אצלי, ואני אמכור אותו למישהו אחר".

לגבי הסגנון העיצובי שלו נאמר כי הוא הושפע מסגנונות הארט דקו (Art Deco) והארט-נובו (Art Nouveau), אבל הסתכלות - ואפילו די שטחית - ברהיטים שלו מגלה את ההשפעה הסינית. השולחן שובר השיא מזכיר את השולחנות הסיניים בסגנון העול והמסגרת (Yoke and Rack) בהם דנו ברשומה קודמת. בהשוואה לשולחנות הסיניים - השולחן של פדר הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות מקושט (מצועצע), אבל אי אפשר שלא להבחין בעול וברגליים המפושקות קמעא.

פדר מוס הרבה להשתמש במחברים שלו בדיבלים ובטריזים מעץ בגוון מנוגד לעץ הראשי, וחלק מן העבודות שלו נראות ממש כמו עבודות שיבוץ (marquetry). מוס פיתח גם טכניקת שיוף יחודית. במעבר בין גרעיניות אחת לשנייה הוא היה שוטף את הרהיט במים, וכך התקבלו רהיטים חלקים במיוחד. דרך אגב, הטכניקה של שיוף רטוב (wet sanding) מקובלת גם היום על חלק מן העוסקים במלאכה.

בהקשר הרחב יותר של העיצוב הסקנדינבי - פדר מוס חי בתקופה הנכונה (1930-1970) ובמקום הנכון (דנמרק). העיצובים שלו מאופיינים בפונקציונליות אסתטית, אך הוא בחר באופן מודע שלא לאזן בין עיצוב - מחיר - איכות. מבחינתו (ומבחינת הלקוחות שלו) המחיר פשוט לא היה פרמטר שיש להתחשב בו. בימי חייו עיצב ובנה פדר מוס בין שלושים לארבעים רהיטים. ממוצע של רהיט אחד לשנה. בנוסף להשפעה הצרפתית (המוגבלת מאוד לעניות דעתי) ולהשפעה הסינית, ניכרת גם ההשפעה האנגלית של סגנון האומנויות והמלאכות (Arts & Crafts). ובלי קארה קלינט אי אפשר - פדר מוס הספיק ללמוד אצל הכוהן הגדול באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה.

ואנחנו? אנחנו נחזור לענייני דיומא.

יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

כלים מלוא העין

לפני מספר חודשים רכשתי כלי עבודה ידניים לשימוש התלמידים במדרשה לנגרות. הכלים נרכשו אצל מישאל לברון בחנות המקוונת Tool Eden. אני מביא כאן סקירה (התרגום הלא כל כך מוצלח למילה review) אודות המקצועות שקניתי. לפני שאתם קוראים את הסקירה הזאת, אני מציע לזכור כי (א) הסקירה הזאת - כמו כל סקירה - היא סובייקטיבית (ב) הסקירה הזאת - כמו רוב הסקירות - מתייחסת לנקודה ספציפית בזמן (ג) הסקירה הזאת - כמו רוב הסקירות - מתייחסת למדגם קטן למדי של כלים. אני מציע לקוראים לעיין גם בסקירה של שלמה ירט בפורום תפוז אודות המקצועות הללו.

גילוי נאות
ההכרות שלי עם מישאל היא על רקע מקצועי. שוחחנו מספר פעמים בטלפון, ואנחנו חברים בפייסבוק. ביצעתי רכישה גדולה למדי (במונחים ישראלים) של כלים, וקיבלתי הנחה "מקובלת" בהתאם לגודל הרכישה.

מה קניתי
  • 2 * מקצועה בלוק (Block Plane), אחת מהן עם זווית נמוכה (low angle).
  • 3 * מקצועה מספר 4.
  • 3 * מקצועה מספר 5, אחת מהן עם זווית נמוכה.
  • 2 * סט מפסלות.
  • 2 * שרד עגול.
  • 2 * סכין סימון.
  • 3 * מסורים יפניים (בגדלים שונים).
  • 2 * ספוקשייב.
  • 3 * זוויתן.
רקע
המקצועות שנמצאים תמיד על שולחן העבודה שלי הם מקצועה מספר 1/2 5 (Jack Plane) של סטנלי עם להב של Lie Nielsen. מקצועה מספר 4 (Smoothing Plane) של סטנלי עם להב של Lie Nielsen. מקצועה בלוק זווית נמוכה (low angle Block Plane) של Lie Nielsen.

מנהלות
החנות המקוונת של Tool Eden נוחה לשימוש (אם כי גירסת המובייל סובלת מכמה בעיות). מאחר שהיה מדובר בהזמנה גדולה ולא כל כך סטנדרטית עבדתי בדוא"ל מול מישאל. האינטרקציה עם מישאל הייתה יעילה ונעימה. הוא לא ניסה "לדחוף" לי שום דבר, היה מאוד פתוח לגבי תאריכי אספקה של הכלים, והתמודד בהצלחה עם "תוספות של הרגע האחרון". לא כל הכלים נמצאים כל הזמן במלאי, כך שלעיתים זמן ההספקה ארוך. שילמתי בכרטיס אשראי בטלפון, והכלים הגיעו עם שליח מספר ימים לאחר מכן.

אריזה
הכלים הגיעו ארוזים היטב. המקצועות תוצרת לובאן (Luban) משומנות, סגורות בתוך שקיות פלסטיק, ומגיעות בתוך קופסת קרטון. השמן ירד די בקלות מכל המקצועות למעט ממקצועות הבלוק. השמן מסביב למקצועות הבלוק התקשה, והסרתו הפכה למשימה מעצבנת למדי. פה ושם ניכרו כתמי חלודה על המקצועות. גם שאר הכלים הגיעו ארוזים כהלכה.

מהות
המסקנות שלי זהות למסקנות של שלמה ירט - "מדובר במקצועות מקצעויות וטובות מאוד. אינני מכיר אף מקצועה אחרת שנמכרת בארץ בצורה סדירה שמתקרבת לרמה של מקצועות אלה. מדובר במסה של מתכת עשויה היטב, הגימור מעולה, ידיות מעץ יוקרתי וארגונומיה טובה. הלהבים עבים, מתחדדים היטב, ונשארים חדים לזמן סביר בהחלט".

לצד המחמאות, יש לציין כי המקצועות הללו אינן חפות מבעיות.

הסוליה איננה ישרה - לא לאורך הסוליה ולא לרוחב הסוליה. התופעה חזרה בכל המקצועות שקניתי. למרבה המזל, הסוליות קעורות, כך שניתן ליישרן בקלות יחסית. אז נכון שמדובר במקצועות שאינן מקצועות פרימיום, אבל הקעירות קצת גדולה מדי לטעמי.



בורג כיוון הגובה איננו נוח - הבורג ממוקם במקום שמגביל את הגישה אליו, ובנוסף הוא קטן מבורג הכיוון של מקצועות הסטנלי. נכון זה לא קריטי, ואני בטוח שאני כל כך רגיל למקום ולגודל של הבורג בסטנלי שכל דבר אחר לא נוח עבורי, אבל זה פשוט מעצבן. נראה מה תהייה תגובת התלמידים לאורך זמן. בתמונה הראשונה רואים את בורג הכיוון (בקוטר 32 מ"מ) במקצועה הישנה שלי. בתמונה השנייה רואים את בורג הכיוון (קוטר 28 מ"מ) במקצועה של לובאן.



בורג ההידוק במקצועות הבלוק איננו נוח לשימוש - תופעה דומה לחוסר הנוחות של השימוש בבורג כיוון הגובה. התמונות מדברות בעד עצמן - למטה ומשמאל מקצועה של Lie Nielsen, למעלה ומימין מקצועה של לובאן.



מידת ההידוק של "כובע המנוף" (Lever Cap) - תפקידו של המנוף הוא להצמיד את הלהב (ואת "כובע הלהב") אל הצפרדע תוך כדי מתן אפשרות לשנות את גובה הלהב. אם המנוף מהודק מדי אין אפשרות (=קשה מאוד) לשנות את הגובה, ואם המנוף חופשי מדי הלהב מתנהל לו בחופשיות בלתי רצויה. במקצועות "שלי" קל מאוד להגיע לאיזון בין שני הצרכים ע"י הידוק הבורג שלתוכו מחליק "כובע המנוף". במקצועות של לובאן ממש לא קל למצוא את נקודת ההידוק "הנכונה". ההרגשה שלי היא שהמנוף (הקפיץ) עצמו איננו חזק דיו, וכך נאלצים להדק את הבורג עד למצב בו הלהב מתהדק בלי יכולת לזוז (=לשנות את הגובה). יכול להיות שאני טועה, והכל יבוא על מקומו בשלום לאחר שימוש קצר. נקווה לטוב.

שורה תחתונה
המקצועות של לובאן הן מקצועות טובות, במחיר מציאה, ולא פחות חשוב - זמינות בקלות בארץ. לא מדובר במקצועות פרימיום, אבל המקצועות בהחלט ישביעו את רצונם של חובבים רציניים ושל נגרים קלים/בינוניים. מקצועה מספר 5 של לובאן נמצאת מבחינת המחיר (695 ש"ח) באמצע הדרך בין רקורד (374 ש"ח) לבין לי-נילסן (1,250 ש"ח בארה"ב), בעוד שמבחינת האיכות היא הרבה יותר קרובה למקצועות הפרימיום של לי-נילסן מאשר למקצועות ה*** של רקורד.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

במקום טיפול

ביום א' של ראש השנה אומר שליח הציבור את הפיוט "יראתי בפצותי", שמבטא את החרדה שלו מכובד האחריות שמוטלת עליו. מחבר הפיוט הוא יקותיאל בר משה, כפי שמעיד האקרוסטיכון - "יקותיאל בר משה חזק ואמץ יחי". הנה הפיוט בכבודו ובעצמו - בצד ימין גרסא מתוך מחזור "כמנהג אשכנז" משנת 1717, ובצד שמאל גרסא מודרנית, כפי שנמצאת במחזורים של היום.

יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל.
קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל.
וְקָטֹנְתִּי מַעַשֹ לָכֵן אַזְחִיל.
תְּבוּנָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אוֹחִיל.
יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל.
אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל.
לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל.
בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל.
רָצוּי בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּמַכְחִיל.
מְשַׁלְּחַי לְהַמְצִיא כֹּפֶר וּמְחִיל.
שַׁאֲגִי יֶעֱרַב וְלֹא כְּמַשְׁחִיל.
הֵעָתֵר לְנִגָּשִׂים וְנֶחֱשָׁבִים כְּזָחִיל.
חַנּוּן כְּהַבְטִיחֲךָ לִבְנִקְרַת מְחִיל.
זַעֲקִי קְשֹׁב בְּעֵת אַתְחִיל.
קְרָבַי יֶחְמְרוּ בְּחָקְרָךְ חַלּוֹחִיל.
וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל.
אִם כִּגְמוּל, הַלֵּב יָחִיל.
מְקוֹרֵי עַפְעַפַּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל.
צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְּךָ וְאוֹחִיל.
יֹשֶׁר הוֹרַי זָכְרָה לְהַאֲחִיל.
חַם לִבִּי בַּהֲגִיגִי יַגְחִיל.
יִסְתָּעֵר בְּקִרְבִּי בְּעֵת אָתְחִיל:

אנחנו נתמקד בשורה "רצוי ביושר ולא כמכחיל". בגרסא של שנת 1717 אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְּחִיל" (אגב, פירוש המילה מכחיל הוא "איש צבוע"), ואילו בגרסא המודרנית אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְחִיל". אז מה הניקוד הנכון - כף דגושה או כף רפה? הניקוד הנכון הוא עם כף רפה (כמו במילה "מכאיב"). אבל ביהדות אשכנז, על רקע התאחדות ההגייה של כף רפה ושל חית, מקובלת הייתה ההגייה בכף דגושה. סביר להניח, כי בפיו של יקותיאל בר משה, שחי בגרמניה בתקופתו של רש"י (המאה האחת עשרה), היתה שגורה דווקא ההגייה השגויה - זאת עם הכף הדגושה.

בשנת 1903, מיד לאחר פרעות קישינב, פוגשת אירה יאן (אסתר יוסלביץ סלפיאן) הציירת והסופרת את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הפגישה הותירה רושם כביר על אירה יאן המתבוללת, הנשואה, האמא. היא מתאהבת בביאליק, נוטשת את בעלה, שבה לחיק העם היהודי, ולבסוף עולה יחד עם ביתה לארץ ישראל בשנת 1906. ביאליק הנשוי (וחשוך הילדים) התאהב באירה, אך נרתע מללכת אחר ליבו, וזמן קצר לאחר עלייתה לארץ הוא ניתק עימה את הקשר.

באחד המכתבים שכותב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן אנו מוצאים: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום". אפשר לקרוא את המכתב כפשוטו, הרי אירה הייתה ציירת ולפיכך מזכיר ביאליק את "המכחול והשפופרת". אבל, סביר מאוד להניח כי קיים כאן רובד נוסף למכתב. ביאליק, שהיה תלמיד חכם לפני שיצא לתרבות רעה, ידע ודאי כי במקורות הביטוי "מכחול לשפופרת" שימש לתיאור מגע מיני (ואני משאיר לקוראים הנאמנים את ההחלטה מה מייצג המכחול ומה מייצגת השפופרת).

גם במילה "מכחול" ההגייה הנכונה היא "מִכְחוֹל" (בכף רפה) ולא "מִכְּחוֹל" (בכף דגושה). ההגייה הזאת קשה כל כך עבור דוברים ישראלים, שאפילו יצחק אבינרי ("שר הלשון העברית") המליץ לאמץ את ההגייה השגוייה. אבל, האקדמיה בשלה - "מִכְחוֹל". עבור המתקדמים נציין כי דוברי הישראלית אימצו טכניקה נוספת להתמודד עם הצירוף "כח". ההגייה של "שָׁכְחוּ" וההגייה של "אָכְלו" אמורות להיות זהות. אבל, במילה "שכחו" השווא מתחת לכף מבוטא כשווא נע (SHAKHEKHOO) ובמילה "אכלו" הוא נשאר שווא נח, כפי שהוא אמור להיות (AKHLOO).

למורה שלי לנגרות, מייקל סקוט, לא הייתה בעיית הגייה - הוא היה משתמש במילה brush. למייקל הייתה בעייה אחרת עם מכחולים, ובעיקר עם אלה ששימשו למריחת דבק. מיד בתום ההדבקה, ולפני שמתחילים לכלוב את הרהיט, חייבים לשים את המכחול בתוך צנצנת עם מים. אם שכחת - היית מקבל את המבט. אם לא קלטת את המבט, היית מקבל את השאלה "לא שכחת משהו"?  במשך השנה התפתחה לה מצד אחד הפוביה מפני שיכחת המכחול, ומצד שני התפתח לו טקס הכנסת המכחול לצנצנת המים ברוב רושם (כאילו לא מיצית את זמן הפתיחה של הדבק כבר לפני חמש דקות, וכאילו לא עומדת בפניך מלאכת הידוק של שלושים כליבות).

אז כדי להשתחרר מהפוביה ומהטקס החלטתי, לפני שיבתי לארץ הקודש, לרכוש מכחול אטומי. "השערות" של המכחול עשויות סיליקון, כך שממש לא צריך לרוץ ולטבול את המכחול במים. דבק PVA יורד מן השערות גם כשהוא יבש לחלוטין. השערות רחוקות זו מזו, כך שהמכחול מכיל כמות גדולה של דבק. אבל, השערות די מגושמות כך שקשה מאוד למרוח דבק באיזורים צפופים. אמנם, הטקסט השיווקי טוען כי ניתן להשתמש בצד השני של המכחול עבור איזורים צפופים, אבל זה לא ממש עובד. חוץ מזה, דבק שמתייבש על המכחול עצמו (לא על השערות) - לא יורד בקלות.

עוד לא גיבשתי את השורה התחתונה. אני כבר כל כך מורגל בטקס הטבילה בצנצנת, כך שאני מוצא עצמי רץ לטבול גם את המברשת האטומית מיד בתום ההדבקה. אני נהנה מכך שהמכחול יכול להכיל כמות גדולה של דבק - ברוב המקרים זה די נוח. אני מאוד לא מרוצה מהשערות המגושמות. מה שבטוח, לא מדובר בכזאת החלטה דרמטית - המכחול האטומי עולה 5 דולר.

ואם במהלך הקריאה השתרבב לך "מִכְּחוֹל" במקום "מִכְחוֹל" - אתה מוזמן לנצל את יום הכיפורים על מנת לכפר על עוונותיך הלשוניים.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

והזוכה הוא ...

אני יודע שהתערוכה המרשימה של בוגרי בית הספר לנגרות "עץ לדעת" האפילה על התערוכה הבריטית המקבילה. אז הנה למי שהחמיץ, כמה מילים ותמונות.

 Betty Norbury
היד הרמה
התערוכה הבריטית Celebration of Craftsmanship & Design נערכה זאת השנה העשרים ושתיים בצ'לטנהם שבבריטניה. התערוכה נוסדה בשנת 1993 ביד בני הזוג Betty & Ian Norbury. היא נוהלה ביד רמה בידי בני הזוג, והפכה לתערוכת הרהיטים הנחשבת ביותר בבריטניה. הרעיון שעמד בבסיס התערוכה היה ליצור מפגש בין אומנים וקונים. האומנים ידעו כי לעבודות שיציגו בתערוכה יש סיכוי גבוה להימכר, והקונים ידעו כי יש סיכוי גבוה שיוכלו למצוא בתערוכה רהיט כלבבם. ביקרתי בתערוכה פעמיים (בשנים 2005 ו - 2006), ובשתי הפעמים היה ברור כי התערוכה היא "תערוכה של קונים".

Jason Heap
השרמנטי
בשנת 2008 החליטו בני הזוג כי הם אינם רוצים להמשיך עוד במפעל, והודיעו כי זאת השנה האחרונה בה תתקיים התערוכה. לאחר הפצרות רבות, הם נאותו למכור את התערוכה (את המותג, המוניטין, הידע, הקשרים וכיו"ב) לנגר אומן, צעיר ושרמנטי בשם Jason Heap. עד מהרה שינתה התערוכה את אופיה, והיא הפכה מ"תערוכה של קונים" ל"תערוכה של נגרים". בני הזוג נורברי כואבים את האופי החדש, ומצטערים שמכרו את מפעל חייהם במקום לסגור אותו. מה שבאמת שבר את בני הזוג הוא שכחלק מהתערוכה יש (שומו שמיים, זעקי ארץ, תחזיקו חזק, אני מקווה שאתם יושבים) תחרות נושאת פרסים.

Alan Peters
האיש והאגדה
מילא תחרות נושאת פרסים, אבל תחרות על שמו של Alan Peters? זה כבר באמת קצת מוגזם. אפשר רק לנחש מה הייתה תגובתו של האיש הצנוע הזה, שמיעט להציג את עבודותיו המופלאות. האיש, שהשתייך לדור הנפילים (ויש שיאמרו חצאי האלים) של עולם הנגרות אמר פעם: "אם ביום מן הימים מישהו יחשיב את אחד הרהיטים שלי ליצירת אומנות, זה בסדר, זה בונוס. אבל, לא זאת המטרה שלי בבניית רהיטים. המטרה שלי היא לבנות רהיטים שאוכל לשים עליהם את שמי בשמחה". דבר אחד בטוח - לו הייתם בונים רהיטים ברמה שלו, הייתי מאוד מאוד מאושרים.

והנה שלושת הזוכים בתחרות של שנת 2015. איך לומר זאת בעדינות? בתערוכה של "עץ לדעת" ראינו עבודות מרשימות יותר.

Charles Byron

Sam Carter

Avian Evans-White

יום שני, 31 באוגוסט 2015

רק שלא יחסר לכם - חלק ד

השבוע האחרון היה כרוך בלבטים קשים. שתי הצעות הונחו על שולחני. הראשונה - לקחת על עצמי את תפקיד מפכ"ל המשטרה. השניה - לכתוב רשומה בנושא "ברגים - מותר ואסור". האמינו לי, ההתלבטות לא הייתה קלה. לבסוף החלטתי - עדיף לי להסתכסך עם קהילת הנגרות בארץ הקודש, ולא עם... כולם.

הרשומה היום עוסקת בבניית "רהיטים יפים" (Fine Furniture). מדובר ברהיטים יחידאים (one-off) שמתאפיינים (בעיקר) בנקודות הבאות:
  1. רמה גבוהה של אסתטיקה.
  2. רמה גבוהה של יכולת אומנותית (craftsmanship).
  3. עמידות גבוהה של המוצר לאורך זמן (עשרות שנים).
כתבתי כמה פסקאות פתלתלות שעוסקות בתחום האסתטיקה ובתחום היכולת האומנותית. החלטתי לוותר עליהן - אולי בפעם אחרת. הבה נדון בקצרה בנושא עמידות הרהיט לאורך זמן.

באופן מפתיע (האמת - אני כבר לא כל כך מופתע) קשה מאוד למצוא מחקר שמשווה את העמידות של סוגי מחברים שונים לאורך שנים. קיימות השוואות (כמו זו של מתיאס וונדל) שרחוקות מלשקף את המציאות. הפעלת כוח חד-פעמי על מחבר שעות ספורות לאחר שהוא נוצר רחוקה מאוד ממה שקורה בעולם האמיתי. בפועל, קורים שלושה תהליכים: (1) מופעלים על הרהיט כוחות שונים ומשונים (כולל כוחות פיתול) לאורך תקופה ארוכה (2) העץ ממנו בנוי הרהיט מתרחב / מתכווץ (3) הרכיבים הנוספים במחבר (דבק, דיבלים, ברגים) עוברים שינויים פיסיים וכימיים. יגעתי, אבל לא מצאתי מחקר שקרוב לשיקוף המציאות.


בכל זאת, על סמך ניסיון והיגיון, אני מרגיש מאוד בטוח להגיד שאם נבנה זווית ברהיט אמיתי (למשל כיסא) - פעם אחת תוך שימוש בסין וגרז ופעם אחת תוך שימוש בברגים (נגיד קרג) - ונחזור אל הזווית הזאת בעוד חמש שנים, התוצאה תהייה מובהקת. מחבר הסין והגרז יישאר הדוק כשהיה ביום היוולדו, ואילו מחבר הברגים יהיה רופף. מחבר הסין והגרז "עובד" בצורה הרמונית עם "עבודת" העץ והכוחות המופעלים עליו "מוקרנים" באופן הרמוני לשאר חלקי הרהיט. במחבר הברגים הסיפור שונה לחלוטין. "עבודת" העץ פוגשת את הבורג המתכתי הקשיח, ולאחר מספר שנים סיבי העץ שליד הבורג נשחקים. הכוחות המופעלים על מחבר הברגים מתמקדים באזורים בהם הבורג פוגש את העץ, ומוסיפים לשחיקה של סיבי העץ שליד הבורג. ככל שהבורג רופף יותר (כלומר, סיבי העץ שחוקים יותר), כך מתגבר התהליך של התרופפות הבורג.

באתר של חברת רוקלר מצטטים מחקר בלתי תלוי שמוכיח כי מחבר הברגים של קרג חזק יותר ממחבר סין וגרז. אבל, שימו לב - מדובר בהפעלת כוח בכיוון אחד (כלומר אין כוחות פיתול או נידנוד), מיד לאחר השלמת המחבר. ובכלל, לא ממש ברור מה בדק המחקר - סוג העץ, סוג הדבק, מימדי הסין והגרז, וכיו"ב נתונים מעניינים. אם למישהו יש גישה לאותו מחקר בלתי תלוי אני אשמח לקבל אותו. באותו מקום הם גם מסבירים כי הברגים למעשה כולבים את המחבר כך שהדבק מגיע לאותה נקודת לחץ פלאית בה הוא משיג את ההדבקה האופטימלית. אלא מה? דבק שמורחים על הגדם (end grain) פשוט לא מדביק כלום, ולא משנה כמה לחץ מפעילים.

האם יש מקרים בהם זה לא כל כך משנה אם משתמשים בברגים במקום במחבר קלאסי? כמובן (למשל, בניית ארון מלביד). האם יש מקרים בהם זה מאוד משנה? כמובן (למשל, כתחליף לסין וגרז).

ברגים? אצלי?
אז מתי בכל זאת "מותר" להשתמש בברגים? הנה רשימה (כמעט מלאה) של המקרים בהם "מותר" להשתמש בברגים גם בנגרות יפה:
  1. חיבור פרזול (צירים, ידיות, וכיו"ב).
  2. חיבור גב של ארון (תוך הקפדה על מתן אפשרות לעץ להתכווץ / להתרחב).
  3. חיבור תחתית של מגירה (תוך הקפדה על מתן אפשרות לעץ להתכווץ / להתרחב).
  4. חיבור משטח למבנה (רגליים) באמצעות כפתורים.
  5.  חיבור (נסתר של) רכיבים שיש לאפשר הסרתם - מעצור אחורי במסילה של דלת טמבור, מסגרת למראה, וכיו"ב.
ואם תשתמש בבורג במקום אסור - אמא תקרא למשטרת הברגים.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

רק שלא יחסר לכם - חלק ג

הבה ניקח הרבה אוויר ונצלול אל העולם המופלא של ברגי העץ. נתחיל בכמה הגדרות, נשווה ברגי עץ מסורתיים לברגי עץ מודרניים, ונסביר כיצד משתמשים בברגים.

בורג משמש להידוק של שני רכיבים. בעולם הנגרות הרכיבים יכולים להיות שתי חתיכות עץ או פרזול וחתיכת עץ. הנה בורג טיפוסי:


הבורג מורכב מראש (head) קנה (shank) ותבריג (thread). הידוק שני החלקים מתבצע על ידי "כליאת" הרכיב החיצוני בין ראש הבורג לבין הרכיב הפנימי, תוך הידוק התבריג החודר את הרכיב הפנימי. על מנת להשיג הידוק מוצלח, הקנה (או התבריג) עובר בצורה חופשית ברכיב החיצוני.

הנה השוואה בין בורג מסורתי לבורג מודרני:


  • ראש הבורג - בבורג המסורתי הראש הוא כמעט תמיד ראש שטוח עם חריץ (flat slotted). בברגים המודרניים אנו מוצאים הרבה יותר סוגים של ראשים - הן מבחינת הצורה (שטוח, עגול, סידקית, ...) והן מבחינת ראש ההברגה (פיליפס, ריבוע, כוכב, ...).
  • חומר הגלם - הברגים המסורתיים עשויים פליז (סגסוגת של נחושת ואבץ). הברגים המודרניים עשויים ברוב המקרים מפלדה (סגסוגת שמורכבת בעיקר מברזל). הפליז הוא חומר הרבה יותר "חלש" (אני מתנצל על התואר הלא מדעי) מפלדה.
  • יצירת התבריג - בבורג המסורתי התבריג מיוצר על ידי חיתוך. לוקחים גליל בקוטר הקנה, וחותכים ממנו חומר על מנת ליצור את התבריג. התהליך יוצר הרבה מאוד "short grain" ותבריג שנוטה להישבר. בבורג המודרני התבריג מיוצר על ידי גילגול. לוקחים גליל בקוטר שהוא ההממוצע בין קוטר התבריג לבין קוטר השורש. כעת מתחיל תהליך בו מעמיקים את החריצים על ידי "דחיפת" החומר החוצה, ויצירת התבריג. תהליך הגילגול "מכופף" את הסיבים, ונוצר תבריג חזק מאוד.
  • הגיאומטריה של התבריג - היריעה קצרה מדיון מעמיק בכל הפרמטרים. באופן כללי ניתן לומר כי הגיאומטריה של התבריגים המודרניים מבטיחה יכולת חדירה (בורג קודח, self driving) טובה יותר לצד עמידות טובה יותר בכוחות משיכה.
 כשעוסקים בנגרות כללית  אפשר עוד להתווכח האם יש צורך בקדיחה מקדימה או שאפשר לוותר עליה. כשעוסקים בתחום של "נגרות יפה" אין בכלל שאלה - חייבים לבצע קדיחה מקדימה. אז הנה שלושת השלבים:
  1. קודחים את שני הרכיבים בקדח מוביל (Pilot Hole). קוטרו של הקדח המוביל הוא קוטר השורש.
  2. קודחים את הרכיב העליון בקדח פינוי (Clearance Hole). קוטרו של קדח הפינוי הוא קוטר הקנה (או קוטר התבריג במקרה שהוא גדול יותר).
  3. קודחים בצד העליון של הרכיב העליון שקע עבור ראש הבורג (Countersink Hole).
אלה שאצה להם דרכם מוזמנים להשתמש במקדחי "הכל כלול" - מקדח בצורת קונוס שבראשו שקען. אני לא מתלהב (הם נוטים להשתחרר ולהישבר), אבל אתם מוזמנים לנסות.

אם אתם משתמשים בברגים עשויים פליז, אני ממליץ בחום על שלב נוסף - לפני שאתם מבריגים את בורג הפליז, הבריגו לתוך החור בורג פלדה "זהה" והוציאו אותו - כך תצמצמו את הסכנה שבורג הפליז יישבר תוך כדי ההברגה. האמינו לי - ראיתי נגרים שפרצו בבכי תמרורים כשגילו שהבורג האחרון בציר האחרון בארון המופלא שלהם נשבר תוך כדי הידוק.

לא אמרנו מילה על מתי מותר ומתי אסור להשתמש בברגים ברהיטים. נשמור את הדיון הזה לפעם אחרת. מספיק חם בחוץ - אין צורך להלהיט את הרוחות עוד יותר.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

רק שלא יחסר לכם - חלק ב

לפני שנמשיך את המסע ההיסטורי בעקבות הברגים, ונדלג לנו מן התקופה הרומית אל סוף המאה השבע עשרה, הנה נתעכב על מקור המילה "בורג" בשפה העברית. שיטוט ברחבי הרשת יוביל אתכם להשערה כי המילה "בורג" היא חידוש של אליעזר בן-יהודה בעקבות המילה הערבית بُرْغِيّ (בֻּרְעִ'י). אלא מה? המילה "בורג" לא מופיעה במילון בן-יהודה. לעומת זאת, במילון גרזובסקי אנו מוצאים "בורג - יתד לולאות, יתד עם חריצים מסביב המסתובבת ונכנסת אל תוך דבר ומסתובבת ויוצאת מתוכו". למי מגיעה התהילה? נראה שלעולם לא נדע.

עד לסוף המאה השבע עשרה אביזר ההידוק הנפוץ בנגרות היה מסמר שחדר את שתי השכבות שהודקו, וכופף בקצהו על מנת להבטיח שהשכבות יישארו מהודקות. בסוף המאה השבע עשרה הרהיטים (המערביים) הופכים למורכבים ולמתחוכמים  יותר., והשימוש בפירזול נחושת, ובכלל זה צירים נסתרים ומנעולים, הפך נפוץ יותר. השימוש במסמרים היה בעייתי - הן מסיבות הנדסיות (לא תמיד היה ניתן לחדור את השכבה השנייה ולעקם את המסמר) והן מסיבות אסתטיות (קצה מעוקם של מסמר לא תאם את רהיטי היוקרה שהחלו להיבנות). הפתרון - שימוש בבורג לצורך הידוק שתי שכבות זו לזו.

בורג משנת 1810
שימש להידוק מנעול למכתבה
בתחילת המאה השמונה עשרה אנו רואים את תחילת השימוש בברגים. הברגים יוצרו באופן ידני על ידי נפחים. התהליך היה מתחיל במסמר מרובע (כנהוג באותה תקופה), שחומם, ועוגל באמצעות מכות פטיש. כאשר המסמר הגיע למצב סביר של "עיגוליות", עוצב ראש הבורג באמצעות סדרה של מכות נוספות. החריץ בראש הבורג נוצר באמצעות מסור. כעת הגיע השלב הקשה - ייצור ההברגה. ברוב המקרים ההברגה נוצרה באופן ידני באמצעות פצירות (שופינים). כאשר הנפח חשב שהבורג ארוך דיו, הוא פשוט חתך אותו.

מחרטה לייצור ברגים משנת 1871
(מקור: וויקיפדיה)
בשנת 1760 מוציאים הבריטים Job & William Wyatt פטנט לייצור הברגה באמצעות מחרטה, אבל המכונה הראשונה שממש ייצרה הברגות נבנתה (ככל הנראה) רק בשנת 1812. הרעיון היה פשוט למדי - קידום האלמנט החורץ ביחס למוט הבורג כפונקציה של סיבוב המחרטה (מה שמכונה בלעז lead screw). באמצע המאה התשע עשרה פותחו מכונות שטיפלו הן בייצור ראש הבורג באופן ממוכן, והן בייצור בורג מחודד בקצהו. המיכון הביא איתו לעלייה חדה בשימוש בברגים ולקביעת תקנים (מתחרים) שיצרו אחידות בעולם הברגים המתפתח.

ברשומה הבאה נדון בברגים מודרניים בנגרות. ועד אז - הנה ז'אן לוק פיקארד (סר פטריק סטיוראט) הופך לבורג קטן ביישות גדולה, ובכך מצליח להכניע אותה.


יום ראשון, 26 ביולי 2015

רק שלא יחסר לכם - חלק א

בורג ארכימדס (וויקיפדיה)
המצאתו של "בורג ארכימדס" מיוחסת - כפי שהשם מעיד - למתמטיקאי היווני ארכימדס, שחי במאה השלישית לפני הספירה. מדובר במכשיר שאיפשר להעלות מים מגוף מים נמוך אל תעלות השקייה. ההמצאה אומנם מיוחסת לארכימדס, אך סביר להניח שהמצרים השתמשו בשיטה זאת לפני שארכימדס "המציא" אותה. יש חוקרים הטוענים שכבר בימי המלך האשורי סנחריב (704-681 לפני הספירה) השתמשו בשיטה זאת.

הרומאים הרחיבו את השימוש במנגנון הבורג מעבר לעולם ההשקייה. אנו מוצאים מכשירים רפואיים בתחום הגניקולוגיה (Vaginal Speculum) מרשימים ביותר - באמצעות הידוק/שיחרור הבורג נפתחו/נסגרו הזרועות. מדובר כאן בקפיצת דרך טכנולוגית. בבורג ארכימדס הבורג מסתובב ונושא עימו מים, כאן סיבוב הבורג מניע גופים אחרים (=הזרועותׂׂ). עיקרון דומה של העברת כוח אנו מוצאים במכבשים (Press) - הן במכבשים לצורך הפקת שמן זית והן במכבשים להפקת יין מתוך ענבים.

הטכנולוגיה שפיתחו הרומאים נשתכחה עם נפילת האימפריה הרומית, והיא שבה והתגלתה רק במאה החמש עשרה. במאה השמונה עשרה פותח הרעיון של הנעת כלי שיט באמצעות בורג ארכימדס, ורק במאה התשעה עשרה עלה הרעיון של שימוש בברגים לצורך חיבור גופים - השימוש אותו אנו מכירים כיום. מגינת ליבם של הקוראים, אני אשמור את הדיון בהיסטוריה המודרנית של עולם הברגים לרשומה הבאה.

אנחנו נופשים בקפריסין, ואתמול ביקרנו בכפר הסמוך - Laneia. במהלך שיטוטינו גילינו את היקב העתיק. אז איך העסק עבד? הענבים היו מונחים בצד ימין (של התמונה), מתחת למשטח עץ. שני עובדים היו מסובבים את הבורג שנמצא בצד שמאל, ומושכים מטה את הקורה האימתנית (אני מעריך שאורכה כשישה מטרים). הקורה לחצה את משטח העץ, שהוציא לענבים את המיץ, שניגר לתוך מיכלי איחסון. איני יודע בני כמה הבורג והקורה, אך ניכר כן הן ההברגה והן ההברזה בוצעו באופן ידני.


אנחנו בחופשה, לפיכך אדלג על הרשומה הקרובה. ניפגש עוד שבועיים לדיון סוער על ההיסטוריה המודרנית של הברגים.

יום ראשון, 19 ביולי 2015

מודרניזם סקנדינבי - חלק ד

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב). ברשומה השלישית בסדרה דיברתי על הדמות ההיסטורית (Kaare Klint) שהופיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

כל איש שיווק מתחיל יאמר לך "זה לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם למכור אותו". שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו שנות "התערוכות הגדולות". אנו מדברים על תקופה בה הרוב המכריע של העיתונים הודפסו בשחור-לבן (מודעת הצבע הראשונה בעיתון התפרסמה בבריטניה בשנת 1936) והטלויזיה הייתה בחיתוליה (שידור הטלויזיה האלקטרונית הודגם לראשונה בשנת 1925, ושידורים בצבע הגיעו לרמה מעשית בשנת 1940). השיטה המרכזית לחשיפה של מוצרים חדשים הייתה באמצעות תערוכות.

מדובר היה בתערוכות בינלאומיות גדולות, אותן פקדו מאות אלפים ולעיתים גם מיליוני אנשים. הסקנדינבים השכילו להבין את החשיבות הרבה של תערוכות אלה, ולפיכך השקיעו משאבים הן בארגון תערוכות והן בהשתתפות בהן. הסקנדינבים ראו בתערוכות הזדמנות פז לחשוף ולחנך את הקהל המקומי והבינלאומי למודרניזם הסקנדינבי. הם גם השתמשו בתערוכות כמנוף לקידום התעשייה הסקנדינבית ע"י עידוד שיתופי פעולה מחד גיסא ויצירת תחרותיות מאידך גיסא. רהיטים רבים שנחשבים כיום "קלאסיקה" של המודרניזם הסקנדינבי נוצרו ע"י שיתופי פעולה מתוך כוונה לזכות בתחרויות שנלוו לתערוכות הגדולות.

אבל, עם כל הכבוד לתערוכות הגדולות, "המפץ הגדול" של המודרניזם הסקנדינבי לא היה מתרחש אלמלא אותו אירוע עקוב מדם בו מצאו מותם כשישים מיליון איש - מלחמת העולם השנייה. הטבלה הבאה (הנתונים מתוך וויקיפדיה) תעזור להבהיר את הטענה המוזרה שלי.

מדינה מספר תושבים מספר הרוגים אחוז הרוגים הערות
בריטניה 47,760,000 450,900 0.94
צרפת 41,680,000 600,000 1.44 נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
גרמניה 69,300,000 7,200,000 10.4
הולנד 8,729,000 210,000 2.41 נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
דנמרק 3,795,000 6,000 0.16 נכבשה בידי הנאצים באפריל 1940. מוסדות השלטון הדנים (הממשלה והמלך) נשארו על כנם עד לשנת 1943, תוך שהם שומרים על מידה רבה של עצמאות.
שבדיה 6,341,000 2,100 0.03 שמרה על נייטרליות לאורך המלחמה.

בעוד שבריטניה (Arts & Crafts), צרפת (Art Decon), גרמניה (Bauhaus), הולנד (de Stijl) ומדינות רבות אחרות התבוססו במלחמת העולם השנייה, הרי דנמרק ושבדיה הצליחו להישאר "בצד". בבריטניה שועבדה כל הכלכלה לטובת המלחמה - בשבדיה נשארה כלכלה אזרחית במצב סביר. בגרמניה דוכאה תנועת הבאוהאוס - בדנמרק פרחה תנועת המודרניזם. במהלך המלחמה המשיכו דנמרק ושבדיה לפתח את המודרניזם הסקנדינבי - הן במישור העיצוב והן במישור הייצור. בשאר המדינות אנו עדים לקפאון (ולעיתים ממש העלמות) של תנועות העיצוב.

עם תום המלחמה בשלו התנאים לכיבוש העולם (המערבי) על ידי המודרניזם הסקנדינבי. הפונקציונליות האסתטית, האיכות, המחיר הסביר, הפשטות, האופטימיות והערכים החברתיים סיפקו לאירופה העגמומית של תום מלחמת העולם השנייה את אותו שביב תקווה שהיא הייתה כל כך זקוקה לו. הכיבוש הושלם במהירות, ונותר על כנו (לפחות) עד לשנות השישים.

יום ראשון, 12 ביולי 2015

היכונו, היכונו

בתוקף הנסיבות נערוך אתנחתא קצרה מהדיון במודרניזם הסקנדינבי לטובת ענייני דיומא.

אבל לפני שנגיע לעניין עצמו, הבה נדלג את ספר יחזקאל (פרק א' פסוק ד'): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ--כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ." המילה "חשמל" מופיעה במקרא שלוש פעמים - שלושתן בספר יחזקאל, שלושתן בביטוי "כעין החשמל". בין הפרשנים אין הסכמה על משמעותה של המילה, אך יש הסכמה כי מדובר במשהו נוצץ.

סוגים שונים של ענבר (וויקיפדיה)
בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית, מאה שלישית לפני הספירה) תורגמה המילה העברית "חשמל" למילה היוונית "אלקטרון" (ἤλεκτρον), שמשמעותה ענבר (= אבן נוצצת). ברבות הימים גילה האדם כי אם משפשפים ענבר עם חתיכת בד מתרחשת תופעה מעניינת (שהיום אנו מכנים אותה "חשמל סטטי") - הענבר מושך אליו שערות, חתיכות נייר וכיו"ב. עד מהרה התגלו חומרים נוספים שמתנהגים באופן דומה. חומרים אלו כונו בלטינית "אלקטריקוס" (= כמו אלקטריק, כמו ענבר), ותחילת המאה השבע עשרה טובע סר פרנסיס בייקון את המונח האנגלי "electric". את האיזכור הראשון של המילה בכתב אנו מוצאים כבר בשנת 1646.

המילה "electric" התפשטה לשפות נוספות, ובכללן אידיש - שם אנו מוצאים את המילה "עלקטעריק". יהודה לייב גורדון (מראשוני משוררי ההשכלה, 1830 - 1892) החליט להחזיר עטרה ליושנה, ולשוב אל החשמל המקראי. בשירו "שני יוסף בן שמעון" הוא כותב:

הָאוֹר, הַחֹם, הַקִּיטֹר, הַחַשְׁמַלָּה,
כָּל כֹּחוֹת הַטֶּבַע הֵם מַלאֲכֵי מַעְלָה,
יֵדָעוּם הַחוֹקְרִים גְּלוּיֵי־הָעֵינָיִם. 

 ועל מנת לוודא שכולם מבינים במה מדובר הוא מוסיף הערת שוליים - "כוונתי להכוח הטבעי הנקרא עלעקטריציטעט, שכן התרגום היווני של חשמל הוא עלעקטרא". גורדון אמנם חידש "חשמלה", אך עד מהרה אומצה הגירסא הקצרה "חשמל".

אז למה אני מתיש אותכם בסיפורים על חשמל? כדי שגם אתם תיסבלו. את השבוע האחרון אני מבלה בחישמול הסדנא שלי - תליית תעלות, השחלת עשרות מטרים של כבלים, חיבור קופסאות סעף, שקעים רגילים, שקעים תלת-פאזיים, מפסקי ביטחון ומפסקים רגילים. והדובדבן שבקצפת - תלייה של שמונה עשר גופי תאורה מן התקרה. אני חוסך לכם את הציקצוקים - הכל נעשה בהנחייתו ובפיקוחו של חשמאלי מוסמך (ואיש נהדר).

רגע, רגע, רגע - יש לך סדנא, ולא סיפרת לנו? לאחר המתנה של כמעט שנה - המתנה ארוכה בעיני "חדשים" (כמוני) וקצרה בעיני "ותיקים" (שעוד זכו להתחכך בגבורה עצמה) - הכוכבים הסתדרו נכון, והחל מהאחד ביולי אני השוכר המאושר של מבנה תעשייתי בגודל של 116 מ"ר כאן במדרשת בן-גוריון. לפני שבוע הצטרפו לחגיגה המכונות הגדולות - מסור שולחן, מסור סרט, מיישרת, מקצוע עובי, משייפת (קטנה) ושואב אבק (גדול).





הנה תשובות לכמה שאלות שאתם בטח רוצים לשאול.

שאלה: יש כבר שם?
תשובה: כן. המדרשה לנגרות.

שאלה: מה הרעיון?
תשובה: לשלב בין בניית רהיטים והוראת נגרות.

שאלה: מה התוכנית?
תשובה: קורס מבוגרים (מתחילים / מתקדמים) - יום בשבוע, שתיים עשרה פגישות, שלוש שעות לכל פגישה. חוג נוער - יום בשבוע, שעה וחצי כל פגישה. סדנאות סוף שבוע ארוך (בנושאים שונים) - מיום חמישי אחרי הצהריים ועד למוצאי שבת. עבודה מודרכת בנגריה לתלמידים - עפ"י תיאום. בכל הפעילויות - עד שישה משתתפים בו זמנית.

שאלה: מתי מתחילים?
תשובה: סדנא ראשונה תתקיים "בחגים". הקורסים והחוגים יתחילו "אחרי החגים".

שאלה: יש אירוע פתיחה רשמי?
תשובה: טוב ששאלתם. אירוע ההשקה יתקיים בסוף חודש אוגוסט.

שאלה: איפה אפשר למצוא עידכונים שוטפים?
תשובה: הכי נוח להתעדכן בדף הפייסבוק של המדרשה לנגרות (לא צריך לחפש, אפשר פשוט ללחוץ כאן ולעשות Like) או באתר האינטרנט שתכף עולה לאוויר העולם.

שאלה: איך אפשר לברר עוד פרטים, להרשם לקורסים ולסדנאות, ולאחל בהצלחה?
תשובה: אפשר לשלוח דוא"ל (eyalgilat@gmail.com), להתקשר ולדבר (054-7425003) או פשוט לבוא ולבקר (מדרשת בן-גוריון).

יום ראשון, 5 ביולי 2015

מודרניזם סקנדינבי - חלק ג

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב).

קארה קלניט (וויקיפדיה)
כמו במקרים אחרים בהיסטוריה - "נסיבות" אינן מספיקות, צריך את אותה "דמות היסטורית" שתחולל את השינוי. במקרה של המודרניזם הסקנדינבי, "הדמות ההיסטורית" היא Kaare Klint. קלינט נולד בדנמרק ב - 15.12.1888. הוא למד ציור, ארכיטקטורה, ועיצוב רהיטים.

בשנת 1917 החל קלינט להתעניין בקשר שבין רהיטים לבין אנשים. קלינט הבין כי חל שינוי משמעותי באורח החיים של האנשים, ולפיכך הדרישות שלהם מן הרהיטים השתנו. קלינט הגדיר את המשימה - עיצוב רהיטים שיתאימו לאורח החיים העכשווי. הוא ניגש אל הפתרון בצורה מדעית, כשהוא מפתח מסגרת (framework) מתמטית לפתרון בעיות בתחום העיצוב. קלינט אסף אין ספור נתונים, הזין אותם לתוך המסגרת המתמטית שפיתח, והציע סטנדרטים עיצוביים - החל בשטח האחסון הנדרש לחפצים וכלה בתנוחת הישיבה האופטימלית בכיסא. הסטנדרטים העיצוביים מחד גיסא והערכתו לאסתטיקה ולאיכות מאידך גיסא, מאפיינים את גישתו הפונקציונלית אסתטית. גישה בה הצורה היא פועל יוצא של השימוש (כפי שבא לידי ביטוי בסנדרטים העיצוביים), וזאת מבלי לקפח את האסתטיקה ואת האיכות (לאורם התחנך במשך שנים).

גישתו של קלינט הייתה גישה אבולוציונית. לקיחת עיצובים היסטוריים, העברתם דרך פילטר הפונקציונליות האסתטית, וקבלת עיצובים משופרים - הן בהיבט הפונקציונלי והן בהבט האסתטי. גישתו הייתה שונה מאוד מגישת הבאוהאוס הגרמני, שם נשלל כל הידע הקודם, והשאלות שנשאלו היו שאלות יסוד (מה זה כיסא?). דווקא הסוציאליזם של קלינט לא דגל ב"עולם ישן עד היסוד נחרימה". נהפוך הוא - קלינט נשען על העולם הישן על מנת לבנות את העולם החדש, את העולם המודרני.

בשנת 1924 התמנה קלינט לראש המחלקה לרהיטים בבית הספר לארכיטקטורה של האקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה. עד מהרה הפכה המחלקה, תחת הנהגתו של קלינט, ל"מרעננת הרשמית" של תעשיית הרהיטים הדנית. קלינט ותלמידיו המשיכו בפיתוח סטנדרטים עיצוביים, וביצירת עיצובים מודרניים בגישה האבולוציונית. הנקודה בה נוצרה תנועת המודרניזם הסקנדינבי היא כאן - המחלקה לרהיטים בהובלת קארה קלינט, דנמרק, שנות העשרים.

Barcelona / Red Chair
עיצוב: קלינט, בנייה: רסמוסן
קלינט היה ידוע כפרפקציוניסט קיצוני. בימי חייו (הוא נפטר ב - 28.3.1954) הוא פירסם בסך הכל 30 עיצובים. אי אפשר לסיים רשומה על קלינט בלי לספר את הסיפור המפורסם על הכיסא. בשנת 1928 נפגשו קלינט וגונאר אספלונד (Gunnar Asplund, ארכיטקט שבדי מכובד ביותר) בסטוקהולם. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, ואספלונד השיב "אני עובד על ספריה, בית קולנוע ובניין חנויות". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, וקלינט השיב "אני עובד על כיסא". אחרי מספר שנים הם נפגשו בשנית, הפעם בקופנהאגן. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, אספלונד השיב "אני עובד על בניין עירייה, בית ספר ומספר בתים פרטיים". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, קלינט השיב "אמרתי לך בפעם הקודמת שנפגשנו, אני עובד על כיסא".

אנחנו כמעט בסוף הסדרה. נותרה עוד רשומה אחרונה בה ננסה להבין כיצד נפוצה בשורת המודרניזם הסקנדינבי ברחבי אירופה (והעולם).

יום ראשון, 28 ביוני 2015

מודרניזם סקנדינבי - חלק ב

ברשומה הקודמת דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה היום נשקע קלות לנבכי ההיסטוריה, ונבחן את היסודות עליהם צמחה התנועה.

בשנת 1554 נוסדה אגודת בוני הארונות הדנית (Danish Cabinetmakers' Guild). התאגדות של בעלי מקצוע הייתה דבר שבשגרה ברחבי אירופה. האגודה הראשונה שנוסדה בדנמרק היא אגודת החייטים שהתאגדה כבר בשנת 1275. לאחר החייטים, ועוד לפני בוני הארונות, הספיקו להתאגד בדנמרק הצורפים (1429), תופרי הכפפות (1460), תופרי האוכפים (1460), המובילים (1478), הנגרים (1512), והקצבים (1552). לאגדות בוני הארונות הדנית הייתה מטרה כפולה - לקדם את ולהגן על האינטרסים של החברים באגודה. אגדות בוני הארונית הדנית היוותה את היסוד האליטיסטי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

עד למאה השמונה עשרה הרוב המכריע של הרהיטים בדנמרק התחלק לשתי קבוצות. הראשונה - רהיטים שיובאו מצרפת. השניה - חיקויים מקומיים של רהיטים שיובאו מצרפת. אגדות בוני הארונות הדנית רצתה לקדם את התעשייה המקומית, וניסתה לשכנע את הממשלה להתערב בשוק - על ידי קביעת מחירי מינימום לרהיטים מייצור מקומי והטלת מכסים על יבוא רהיטים מצרפת.

הממשלה הדנית התנגדה לצעדים אלה, אך הקימה בשנת 1777 רשת חנויות בשם Danish Furniture Stores. מטרת הרשת הייתה "לייעץ, לתמוך וללמד את מלאכת הנגרות". הרשת תמכה בתעשייה המקומית הן במישור ההשכלה המקצועית והן במישור הכלכלי. בחנויות הרשת נמכרו רהיטים מתוצרת מקומית, שנבנו על פי עיצובים של "מעצבי הבית". הממשלה דאגה כי כל "מעצבי הבית" יהיו מעצבים שהתחנכו באנגליה ושהיו נאמנים לסגנון העיצוב האנגלי - כך קודמה ההשפעה האנגלית כמשקל נגד לסגנון הצרפתי שהיה נהוג עד אז. החנויות פעלו בהצלחה רבה עד לתחילתה של המאה התשע עשרה. רשת החנויות הממשלתית Danish Furniture Stores היוותה את היסוד האנגלי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

בין השנים 1346 ל - 1353 שטפה את אירופה "המגיפה השחורה". המגיפה, שהרגה בין שבעים וחמישה למאתייים מיליון אנשים, נחשבת עד היום לאחת המגיפות הקשות איתן התמודד המין האנושי. המגיפה הותירה את האוכלוסיה באיזורים החקלאיים של דנמרק במצב קשה ביותר. הדרך היחידה בה יכלו מעט החקלאים, ששרדו את המגיפה, להתקיים הייתה באמצעות עבודה משותפת. החקלאים בכפרים יצרו אגודות שיתופיות - Landsbyfællesskaber. השדות חולקו מחדש - כל חקלאי קיבל "רצועה" ברוחב של מספר מטרים ובאורך השדה כולו. הדרך היחידה לעבד את השדות הייתה בצורה שיתופית.

במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה אנו עדים לתופעה הפוכה (enclosure movement) - איחוד חלקות חקלאיות קטנות, והפיכתן למשקים גדולים יותר. בית המלוכה הדני צידד באיחוד החלקות, וכך התפרקו להן האגודות השיתופיות.

במחצית השנייה של המאה התשעה עשרה חלה ירידה חדה במחירי התבואות, והחלקאים הדנים נאלצו לעבור מחקלאות של תבואות לחקלאות של חלב ובשר. המעבר חייב השקעות גדולות במחלבות ובבתי מטבחיים - השקעות שחייבו התאגדות של חקלאים, והשיבו לחיים את האגודות השיתופיות, הקו-אופרטיבים. בשנת 1880 הוקמה "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" על מנת "להפיץ ולמכור רהיטים וחפצי בית אחרים" לחברי האגודות. "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" היוותה את היסוד העממי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

לקראת סופה של המאה התשעה עשרה אנו עדים לעיסוק מוגבר של הוגי הדיעות הסקנדינביים בשני תחומים - זהות לאומית ושוויון חברתי. מעצבים ובעלי מלאכה מצאו עצמם מועדדים (שלא לומר נדרשים) לשקף ערכים אלה של זהות לאומית ושל שוויון חברתי ביצירתם. לורנץ דיטריכסון (משורר, היסטוריון והוגה דעות נורבגי, 1834 - 1917) כתב "נטיעת אומנות ואהבת היופי בחיי האנשים חשובה מאוד לעיצוב המצפון הלאומי שלהם". הקשר בין עיצוב לערכים חברתיים היווה את היסוד הערכי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

אז מה היה לנו? יסוד אליטיסטי (הגילדה) + יסוד אנגלי (רשת החנויות הממשלתית) + יסוד עממי (קו-אופרטיבים) + יסוד ערכי (שוויון חברתי ועיצוב). הכל מוכן לבואו של Kaare Klint.

יום ראשון, 21 ביוני 2015

מודרניזם סקנדינבי - חלק א

הקוראים הנאמנים יודעים כי אני חובב מושבע של עיצובים סקנדינביים מודרניים (Scandinavian Modern). ידידי, עזיז סובח, מאיץ ודוחק בי כבר תקופה ארוכה להסביר לו בעברית פשוטה ונהירה למה אני מתכוון כשאני אומר מודרניזם סקנדינבי. אז, אחרי שביצעתי אין ספור תרגילי התחמקות, הגיעה השעה לנסות ולנפק את התשובה המיוחלת.

הדרך הפשוטה (וכנראה גם הפשטנית) להשיב על השאלה היא באמצעות הגדרה של זמן ומרחב - כלומר מתי והכין התרחש המודרניזם הסקנדינבי. יש הסכמה כי המודרניזם הסקנדינבי הגיע לקיצו בסוף שנות השישים. לגבי "מתי כל זה התחיל" אין תשובה חד משמעית. "המפץ הגדול" של התנועה התרחש עם תום מלחמת העולם השנייה (1945), אבל ברור שהתנועה החלה דרכה מוקדם יותר. יש כמה מועדים אפשריים לתאריך ההתחלה - סוף מלחמת העולם הראשונה (1918), מינויו של Kaare Klint לראש המחלקה לרהיטים באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה (1924), התערוכה הראשונה של אגודת בוני הארונות הדנית (1927), או שמא תערוכת ברצלונה (1929).

מקור: וויקיפדיה
כל האירועים הללו הם מועמדים ראויים, אבל נהוג לומר כי תערוכת סטוקהולם (1930) היא מועד הלידה של המודרניזם הסקנדינבי. תערוכת סטוקהולם אורגנה על ידי הארכיטקט השוודי Gunnar Asplund, והייתה התערוכה הראשונה שהוקדשה כולה למודרניזם. בתערוכה ביקרו ארבעה מיליון איש - שליש מאוכלוסית סקנדינביה באותה תקופה (מאית מאוכלוסית אירופה).

אנחנו אמנם מדברים על מודרניזם סקנדינבי, אבל למעשה הרוב המכריע וההובלה של הפעילות התרחש בדנמק, מיעוט התרחש בשוודיה, שבריר התרחש בפינלנד, ונורבגיה ואיסלנד כלל לא השתתפו במשחק.חלוקת התפקידים מתבטאת בכך שבמקרים רבים מדברים על מודרניזם דני (Danish Modern) ולא על מודרניזם סקנדינבי.

לסיכומו של פרק הזמן והמרחב - המודרניזם הסקנדינבי הוא תנועה עיצובית שפעלה בסקנדינביה משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת.

התרשים המצורף (אני יודע שהגופן קטן, אבל אחרת זה לא נכנס) יעזור לכם למקם את המודרניזם הסקנדינבי ביחס לתנועות עיצוביות אחרות. נא לשנן את המידע שבתרשים, שכן הוא ישמש אותנו גם ברשומות הבאות.

תנועות עיצוב במאה ה-20
מקור: Danish Moderen, Hollingsworth

אחרי שדיברנו קצת על המתי ועל האיפה, הגיע הזמן לדבר קצת על המהות, על התוצרים. על פי המודרניזם הסקנדינבי עיצוב טוב הוא עיצוב פונקציונלי, וכפועל יוצא מכך הוא גם עיצוב מינימליסטי. הצורה היא פועל יוצא של השימוש - form follows function. מה שאיננו משרת את השימושיות, דינו אחד - להעלם. אין עוד מקום לאלמנטים קישוטיים חסרי תועלת מעשית. אמנם הפונקציונליות עמדה מעל לכל, אך מעמדה של האסתטיקה לא קופח. התנועה שאפה לספק "אסתטיקה להמונים" במטרה לטייב את החברה (betterment of society). מדובר, אם כן, בתנועה שדגלה בעקרון של פונקציונליות אסתטית.

אבל, המודרניזם הסקנדינבי לא הגביל עצמו אך ורק לתחום העיצוב. התנועה שאפה למצוא נקודת איזון בין עיצוב טוב, מחיר אפשרי ואיכות טובה (good design, affordable price, good quality). הרעיון היה לענות על הצרכים של מעמד הביניים המתפתח - בתחילה הסקנדינבי, ובהמשך האירופאי. התנועה הציעה לאנשי ממעמד הביניים רהיטים שימושיים, יפים, באיכות טובה, ובמחירים שהם יכולים להרשות לעצמם.


דיברנו על המהות, על הזמן והמרחב, אז למה בכותרת הרשומה כתוב חלק א? ובכן, יש עוד אי-אילו שאלות פתוחות; מדוע התנועה התפתחה דווקא בסקנדינביה? מדוע התנועה התפתחה דווקא בשנים בהן התפתחה? מה היו הזרמים שהשפיעו על התנועה? מה גרם לנסיקתה המטאורית ברחבי אירופה? מי היו הדמויות המובילות בתנועה? מה היה חלקו של הממסד הסקנדינבי בהתפתחותה של התנועה? התשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות - בפרקים הבאים.

יום ראשון, 14 ביוני 2015

יוקרה מקצועית

נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.

"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.


בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:

- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב

הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.

בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".

על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.

בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.

האל מרקוליס
(וויקיפדיה)
אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".

רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.

מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.