יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

מותר או אסור ?

לפני די הרבה שנים למדתי נגרות אצל מייקל סקוט. בסדנא היו ארבעה (ולפעמים חמישה) שולחנות עבודה, שהתחלקו בין שניים / שלושה תלמידים "קבועים" (= קורסים ארוכים) לבין אחד / שניים תלמידים "זמניים" (=קורסים קצרים). התלמידים הזמניים התחלקו אף הם לשתי קבוצות: אנשי city עשירים שחיפשו מה לעשות עם הכסף שגדש את כיסיהם, ותלמידי עיצוב עניים שחשו צורך "להתנסות בעבודה אמיתית". מערכת היחסים שבין מייקל לבין התלמידים הזמניים הייתה רצופה רגעים קומיים, הרבה בזכות חוש ההומור של מייקל ויכולתו לשמור על פרצוף רציני בכל מצב.

באחד הימים פנה אחד מן התלמידים הזמניים אל מייקל ושאל אותו אם אפשר לקבל מלטשת סרט - אלה שנראות, שוקלות ונשמעות כמו טרקטור. מייקל הלך לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב עם טרקטור אימתני ומאובק של מקיטה. הוא תקע בתלמיד מבט חודר, ואמר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט (במקום במקצוע). אנחנו קוראים להם רמאים". התלמיד לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות עם ההערה והמלטשת - לבסוף, הוא התעלם מההערה והשתמש במלטשת.

מספר שבועות חולפים ומייקל טרוד בבניית שולחן כתיבה. לפתע אנחנו רואים אותו ניגש לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב משם עם הטרקטור האימתני והמאובק של מקיטה. עבדכם הנאמן לא יכול להשאיר מאורע שכזה ללא תגובה ציונית הולמת. אני נועץ במייקל מבט חודר, ואומר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט. אנחנו קוראים להם רמאים". מייקל לא מתבלבל ומשיב לי: "ומי אמר שאסור לרמות?" למען האמת ההיסטורית אציין כי השולחן בנוי satinwood - עץ שגם אם יש לך מיומנות גבוהה (ולמייקל יש) ומקצועה מופלאה (ולמייקל יש) בלא מעט מקרים פשוט אי אפשר להקציע אותו.

נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר בשעה שהתכתבתי עם ג'ון מוריס - תלמיד אחר של מייקל. לפני שאשחיר את פניו של ג'ון ברבים אני רוצה לחלוק לו שבחים. ג'ון היה עובד מדינה בריטי, שעסק בנגרות כתחביב רציני. באחד מאותם גלים של "פרישה מרצון" הוא החליט שזאת ההזדמנות שלו לשינוי קריירה - עזב את השירות הציבורי הבריטי, והתייצב בסדנא של מייקל. חוץ מזה שהוא איש מאוד נחמד, הוא גם נגר מעולה שניחן בידע עצום אותו הוא חולק בנדיבות ובצניעות.

במהלך ההתכתבות בינינו הסתבר לי כי לסדנא של ג'ון הצטרפה לפני כשנה מכונת CNC. ג'ון קנה את המכונה שלו מחברה בריטית מקומית בשם EXEL CNC. הוא קנה את אחת המכונות הקטנות יותר (גודל השולחן 130 * 130 ס"מ), והיא עלתה לו 10,000 ליט"ש ועוד כמה אלפי ליט"ש עבור תוכנה. לדברי ג'ון המכונה מדויקת מאוד (ברמה של 0.1 מ"מ) ופעולתה הדירה - לא מדובר במכונת "צעצוע" שנבנית מקיט (יצא לי להתנסות בשימוש במכונה כזאת בארצות הברית, והתאכזבתי מאוד). על מנת להפעיל את המכונה נדרש שימוש במספר תוכנות - לא צריך תואר מתקדם במדעי המחשב, אבל בהחלט צריך יכולת להשתמש בתוכנות לא פשוטות.

הנקודה המפתיעה בסיפור - ג'ון החזיר את ההשקעה במכונה תוך פחות משנה, הודות לשילוב של שני שימושים.

ג'ון ביצע את חיתוך החלקים לארון האליפטי של סטיבן המפסון
תחליף לעבודות ראוטר מסובכות - ישנם מקרים (לא מעטים) בהם עבודה עם ראוטר היא כל כך מסובכת עד שהתהליך הופך ליקר מאוד או לבלתי מעשי. העבודה עם מכונת ה -CNC מאפשרת להתמודד עם פרויקטים מסובכים, בצורה זולה יחסית, ברמות דיוק והדירות גבוהות, עם סיכון נמוך לנגר ולחלק עליו עובדים. הדוגמאות הכמעט מתבקשות - חיתוך אליפסה, חיתוך קשת עם רדיוס מאוד גדול, או חיתוך עקומה המורכבת ממספר קשתות - הכל ניתן לביצוע עם ראוטר וגי'גים, אבל זה ממש לא להיט. ג'ון אומר כי במהלך השנה הוא מצא עצמו משתמש פחות ופחות בראוטר (מוחזקת ידנית או בתוך מוחזק בשולחן), ופונה יותר ויותר למכונת ה - CNC.

לוחות הגשה למסעדה
ייצור סדרתי של חפצים - אמנם לא מדובר כאן בעבודות של נגר אומן, אבל מדובר במקור הכנסה טוב שמזרים כסף נחוץ לעסק. מדי פעם פונים אל ג'ון עסקים מקומיים כדי שייצר סדרות קטנות של חפצים - מגשים, מסגרות לתמונות, וכיו"ב. ג'ון לא "מחפש" את העבודות הללו (והוא גם לא מוכר באופן ישיר את המוצרים), אבל כשהעבודות מגיעות הוא מאוד שמח על ההכנסה הקלה והרווחית.

נסיים את הרשומה בדוגמא שהיא איפשהו באמצע - משהו בין נגרות אומנותית ויצירת חפצים. קופסא שג'ון בנה עבור יבואן קפה - תיכנון באמצעות מחשב, כירסום באמצעות מכונת ה - CNC, והתקנה ידנית של הצירים, המגנטים לסגירה והפקקים.

בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על מכונות CNC, וננסה לברר למה הן כל כך מכעיסות נגרים "אמיתיים".

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

מדור פרסומי

לרגל הבחירות המתרגשות עלינו החליטה "התאחדות דלתות הטמבור" (הד"ט) לנסות ולהכניס נציג משלה לבית המחוקקים. במשך שבועות נוהל משא ומתן עם מספר מפלגות על מנת להשיג שיריון במקום ריאלי לנציג הד"ט, אך ללא הצלחה. מרכז הד"ט התכנס, ולאחר דיון סוער התקבלה החליטה לרוץ לכנסת ברשימה עצמאית. הם מצאו רשומה נושנה שלי שאיזכרה אותם, ולפיכך פנו אלי בבקשה שאקדיש להם רשומה מפורטת יותר.

לא שאנחנו תמיד מבינים בעד מה אנחנו מצביעים, אבל בכל זאת - במה מדובר?

דלת טמבור היא משטח המורכב מכפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו (במימד המקביל לכפיסים). המשטח נוסע בתוך שתי מסילות מקבילות (החרוצות בארון), שמדריכות את תנועתו.



שמענו שדלתות טמבור הן "הסוד השמור של עולם הנגרות" - האמנם?

דלתות טמבור הן הפתרון העדיף למצבים בהם רוצים לסגור ולפתוח ארון, אבל אין מספיק מקום לתנועת הדלתות. בדומה לדלתות הזזה - גם דלתות הטמבור נעות בתוך מסילות, אך הן "נעלמות" ומותירות את הארון פתוח לרווחה. דלתות טמבור הן פתרון עדיף מבחינה עיצבות עבור פתיחה וסגירה של ארונות רדודים - למשל כאלה שמסתירים מסך טלוויזיה שטוח. דלתות טמבור הן הפתרון העדיף (ובמקרים מסוימים, היחידי) עבור דלתות עקומות - למשל של ארון עם חזית עקומה או עבור כיסוי לשולחן כתיבה. דלתות טמבור מוסיפות אלמנט עיצובי, שמאפשר כר משחקים נרחב (במיוחד לכיוון המודרניזם של אמצע המאה הקודמת).

"התאחדות דלתות ההזזה" טוענת כי יש מצבים בהם אתם פשוט לא רלבנטיים - הכצעקתה?

גם לדברים מצוינים (כמו דלתות טמבור) יש מגבלות. יש מגבלה על הגובה של דלת טמבור. משהו בסביבות 80 ס"מ הוא הגובה המקסמילי. יש מגבלה על הרוחב של דלת טמבור. משהו בסביבות 120 ס"מ הוא האורך המקסימלי. שתי המידות המירביות האלה תלויות בחומר הגלם, בצורת הבנייה, והאם הדלת אופקית או אנכית. אם אנחנו כבר בעניין של חשיפת החסרונות, נגלה לכם סוד - דלתות הטמבור לא באמת "נעלמות" - הן נעות הצידה ואחורה, ותופשות נפח בצדדים ובחלק האחורי של הארון.

כל כך הרבה יתרונות , כל כך מעט חסרונות - איך זה שנתקלים בכל כך מעט דלתות טמבור?

ההסבר פשוט - דלתות טמבור עולות יותר. תהליך התיכנון, הבנייה וההרכבה של הרהיט והדלתות מסובך, דורש מיומנות גבוהה, ואורך זמן רב. סיבוכיות, מיומנות וזמן מיתרגמים - בסופו של דבר - לעלות גבוהות יותר לנגר, ולמחיר גבוה יותר לצרכן.

לתהליך התיכנון הרגיל של הרהיט יש להוסיף את תיכנון המסילות, את תיכנון הדפנות והגב הכפולים שיסתירו את דלתות הטמבור, ואת תיכנון דלתות הטמבור עצמן וההתאמה בינן לבין המסילות.

כפיסים משתלבים
כאמור, דלתות הטמבור בנויות כפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו. קיימות מספר שיטות ליצירת המשטח: באופן מסורתי מודבקים כפיסי העץ על גבי יריעת בד. שיטה נוספת (פחות מקובלת) היא קשירת הכפיסים באמצעות מספר חוטים שמושחלים בחורים שחוררו לרוחבם. ניתן גם לשלב את שתי השיטות במקרים בהם צופים לעומס רב על הדלתות. פתרונות מודרניים (המבוצעים באמצעות ראוטר וכרסומים יעודיים) יוצרים כפיסים המשתלבים זה בזה.


אפשרויות לחתך רוחב של כפיסים
ברוב המקרים משפעים / מעגלים את הקצוות הקדמיים של הכפיסים. מבחינה שימושית - הורדת הקצוות מאפשרת רדיוס סיבוב קטן יותר. מבחינת המראה - הורדת הקצוות עוזרת להסיט את תשומת הלב מכך שמדובר בכפיסים (שלא תמיד נסגרים באופן מושלם). אם דלת הטמבור צריכה לנוע לאורך עקומה בצורת S (כלומר הדלת צריכה להתקער ולהתקמר) - משתמשים בכפיסים בחתך רוחב של (פחות מ) חצי עיגול.

רוחב הכפיסים נע בטווח שבין 6 ל - 20 מ"מ. עובי הכפיסים נע בטווח שבין 5 ל - 8 מ"מ. מקובל כי רוחב המסילה בה נוסעים הכפיסים הוא כ - 5 מ"מ ועומק המסילה כ - 4 מ"מ. אם הכפיסים בהם משתמשים עבים יותר מרוחב המסילה, יש להצר את הקצוות שלהם וליצור כמעין מדרגה. אפשר למקם את המדרגה מלפנים או מאחור. יש להקפיד כי הדלת תנוע על החלק התחתון של הכפיס ולא על הכתף של המדרגה. יש להקפיד כי הבד האחורי לא ייכנס לתוך המסילה. ככל שהכפיסים צרים יותר ודקים יותר נוצרת גמישות (רצויה) לאורכה של הדלת וגמישות (בלתי רצויה) לגובהה של הדלת.

חתך צד של דלת טמבור (בכחול) בתוך מסילה שבתחתית הארון (בכתום) - מדרגה קדמית ואחורית

אני מניח כי אתם מתחילים להבין למה דלתות טמבור הן די נדירות. נניח כי אנו צריכים שתי דלתות ברוחב 60 ס"מ כל אחת - בסה"כ כמאה כפיסים. צריך לחתוך אותם, לשפע אותם, להדביק אותם (או לחורר אותם), וליצור בהם מדרגה. ההתעסקות הזאת מצריכה מיומנות גבוהה, כרוכה בפחת גדול, ולוקחת הרבה מאוד זמן.

אבל בזה לא תמו הצרות. אנחנו צריכים גם שני מעצורים עבור כל דלת - מעצור עבור הסגירה ומעצור עבור הפתיחה. מעצור עבור סגירה נחוץ במקרים שבהם יש שתי דלתות הנסגרות זו כלפי זו. אנחנו צריכים לדאוג שהם ייעצרו בצורה מדויקת במרכז החזית. הפתרון המקובל הוא הוספת מעצור נסתר בתוך המסילות. מעצור עבור פתיחה נחוץ על מנת שהדלת לא "תברח" לתוך המסילה ותעלם מן החזית. פתרון אחד הוא להוסיף מעצור "בסוף" המסילה. פתרון אחר הוא להשתמש בידית של הדלת בתור המעצור - עפי"ר הידית היא כפיס רחב יותר ועבה יותר (שלא יכול "לקחת את הסיבוב").

דלת טמבור טובה היא דלת שאיננה "כלואה" בתוך הארון - דלת שניתן להוציא ולהכניס גם לאחר הדבקת הארון. על מנת לאפשר זאת יש להוסיף למסילה הסתעפות אחורית שמאפשרת הכנסה / הוצאת של הדלת. בנוסף, יש לדאוג לחיבור הידית לאחר הכנסת הדלת, ולאפשר את פירוקה בעת הצורך.

הנה שני תרשימים של מסילה וחלק מדלת טמבור. נקודת המבט היא מגב הארון קדימה. ניתן לראות את המעצורים האחוריים באדום, את ההסתעפות האחורית של המסילה בצהוב, את המעצור הקדמי בירוק, ואת כפיס הידית / המעצור בכחול. למען הפשטות התעלמתי מגב הארון. (הערה למתקדמים - המעצורים האחוריים וההסתעפויות נמצאים הן במסילה העליונה והן במסילה התחתונה. לעומת זאת, המעצור הקדמי נמצא רק במסילה העליונה (בניגוד לתרשים), ואז כפיס הידית כן מכיל את הברך שרצה במסילה התחתונה, אבל לא מכיל את הברך שרצה במסילה העליונה).



מה עוד? לא לשכוח ששתי המסילות (העליונה והתחתונה) חייבות להיות מקבילות לחלוטין - סטייה של מילימטר והדלת מתחילה לגמגם. בכלל, חריצת המסילות היא משימה "מעניינת" למדי, שתושאר לקוראים בתור תרגיל אישי. אסור לשכוח, כמובן, את הדפנות ואת הגב הכפולים, שמטרתם הסתרה והגנה על הדלתות הנפתחות.

בהערכה זהירה, העלות של בניית ארון עם דלתות טמבור היא כפולה מהעלות של בניית אותו ארון עם דלתות רגילות או עם דלתות הזזה.

נסיים בדוגמא לא כל כך שגרתית - פתרון מעניין של Tage Frid עבור דלתות של ארון פינתי (תלוי) - דלתות הזזה טמבוריות. מדובר בארון שנבנה בשנת 1955, ושמופיע בספר השלישי של התנ"ך שלו. האיכויות של הארון והמעמד של היוצר לא בילבלו את הקונים. הארון נמכר לאחרונה במכירה פומבית בסכום של 2,000 דולר.


sic transit gloria mundi

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

פוליטיקה של כלים

לפני שבועיים זכינו לביקור של שועי המדינה, שהתכנסו במדרשה לרגל האזכרה הממלכתית לדוד בן-גוריון. מתן הכבוד לאיש ולמורשתו נמהל (כמדי שנה) בנאומים פוליטיים מלאי פאתוס. בימים כתיקונים אחוזת הקבר צנועה, פשוטה, יפה, משתלבת בנוף המרהיב, ובעיקר נגישה. אין גדרות, אין מגבלות על ימי ושעות הביקור, יש שלט קטן המבקש (בנימוס) להימנע מאכלייה ומשתייה, ולהוליך כלבים ברצועה. בימי אזכרות ממלכתיות הופכת אחוזת הקבר וחלקים לא קטנים מהמדרשה לשטח "סטרילי" - לפי מילון אבן-שושן מדובר בשטח "מעוקר, מנוקה ומחוטא מחידקים, שהומתו בו כל החידקים בשיטת חיטוי". האזור הסטרילי מוקף גדרות אטומות וגבוהות, אין יוצא ואין בא. מי שחפץ ליטול חלק בטקס (ואיננו נמנה עם שמנתא וסלתא של המדינה או לחילופין איננו תלמיד בתיכון לחינוך סביבתי) עובר בדיקות בטחוניות קפדניות. המנהיגים מגיעים בסמוך אל השטח הסטרילי באמצעות מסוקים, שגם מפנים אותם בתום הטקס.

אני מסכים - הזמן של האנשים האלה באמת יקר, והאיומים הבטחוניים אמיתיים. בכל זאת - קשה שלא להשוות בין אחזות הקבר במצבה הנגיש לאחוזת הקבר במצבה הסטרילי. יש כאן קבוצה של אנשים שמבלה חלק גדול מחייה בשטח סטרילי - הם לא קונים בסופרמרקט (ומתעצבנים מהלכלוך על הרצפה), הם לא מנסים לקבוע תור לקלינאית תיקשורת (ומועברים ממזכירה למזכירה למזכירה), הם לא מתקשרים לבנק לברר בקשר לעמלה (ומתעצבנים, ומתעצבנים עוד יותר כשהעמלה יורדת בחצי אחרי שלוש דקות), הם לא הולכים ברחוב (ונופלים על מרצפת בולטת הישר אל מזכרת שכלב השאיר), הם לא מפעילים את האזעקה בבית בכל פעם שהם קופצים לשכנים (בשביל הביטוח, לא בשביל לעצור את הפורצים), והרשימה של ה"הם לא" עוד ארוכה. מדובר באנשים שחיים דרך סוכנות תיווך, אנשים שהעולם מתווך עבורם.

מי שחושב שאנחנו, פשוטי העם, חיים את העולם בלי תיווך פשוט טועה. כפי שיובל נח הררי מציין בספרו "קיצור תולדות האנושות", במהלך החיים שלנו אנחנו מחזיקים כמה מיליוני חפצים. אכילה מתווכת באמצעות כלי אוכל, אריזות מזון, אמצעי תובלה, כלים חקלאיים. משחקים מתווכים באמצעות צעצועים, מתקני שעשועים, איצטדיונים. יחסים רומנטיים מתווכים באמצעות טבעות, מתנות, מסעדות, מלונות, מיטות, אמצעי מניעה, אולמות חתונה. הדת היהודית מתווכת באמצעות בתי כנסת, ספרים, טליתות, כיפות, מזוזות, פמוטים. גם אנחנו חיים את החיים שלנו דרך סוכנות תיווך, גם עבורינו העולם מתווך.

במשך מיליוני שנים חיינו אנחנו ואבותינו בלי תיווך. חבורות הציידים-לקטים היו עשירות בידע עמוק ונרחב על הסביבה שלהן, אבל עניות בכלים ובחפצים. מדובר בחבורות נוודים, שחיו מצייד (בעיקר על ידי הגברים) של חיות, ומליקוט (בעיקר על ידי הנשים) של פירות, קטניות ושאר ירקות. תרבות הציידים-לקטים התקיימה במשך מיליוני שנים עד לפרוץ המהפיכה החקלאית, לפני כ - 12,000 שנה. המהפיכה החקלאית התאפיינה בביות צמחים ובעלי חיים, ובמעבר לישובי קבע. המהפיכה החקלאית היא שהביאה עלינו את מהפכת התיווך. הביות גרר צורך בכלים ובחפצים רבים, והמעבר לישובי קבע איפשר את צבירת הכלים והחפצים הללו. לא רק שהשתעבדנו לעבודה החקלאית, השתעבדנו גם לשימוש בכלים ולצבירת חפצים.

נדמה לי, כי נגרים (ובעיקר נגרים חובבים) תופסים מקום מכובד ביותר ברשימת המשתעבדים לכלים. הרוב המכריע של "שיחות הנגרים" עוסק בכלים. כידוע לכל, רהיטים הם תוצר לוואי של קניית, אחזקת, בניית, ולעיתים אפילו שימוש בכלים. זה לא שהם בעניין של איסוף כלים, הם פשוט רוצים שיהיה להם מגוון גדול שממנו יוכלו לבחור את הכלי המתאים ביותר. אז הנה כמה הערות (רציניות, לשם שינוי) בנושא הצטיידות בכלים.

  • אם מסתכלים על כלי מסוים, כמעט תמיד ניתן לחלק את ההיצע לשלוש קבוצות - (1) איכות נוראית במחיר מצחיק (2) איכות בינונית במחיר בינוני (3) איכות מופלאה במחירים מוטרפים. אין טעם להוציא (הרבה או מעט) כסף על קנייה של כלי מהקבוצה הנוראה או מהקבוצה המופלאה. כמעט תמיד, כלי בינוני הוא מספיק טוב. בקבוצה הבינונית - בדרך כלל, ככל שמשלמים יותר מקבלים מוצר טוב יותר.
  • אין טעם לקנות כלי אם לא יודעים או לא מתכוננים ללמוד איך להשתמש בו. אם כבר קונים משקולת - עדיף מזהב.
  • אמנם כתוב "ישן מפני חדש תוציאו", אבל בכל הקשור לכלי נגרות זה לאו דווקא נכון. במקרים רבים, כלים ישנים מתמודדים בכבוד רב עם כלים חדשים. תהליך הקנייה מסובך יותר ולעיתים נדרשת עבודת שיפוץ, אבל התוצאה עשויה להיות טובה מאוד.
  • חייבים להתעלם ממסכי עשן של "מלל שיווקי". צריך להבין מה באמת חשוב לעבודה, מה נחמד שיהיה, ומה פשוט לא משנה. (אני מבקש שתביאו לי נגר מקצועי אחד שבאמת אכפת לו אם הלהב של המקצועה שלו עשוי A2 או O1 או PM-V11).
  • לא לקנות כלי בלי לנסות אותו, ועדיף התנסות ארוכה ורצינית. לכל הפחות, לקבל חוות דעת על הכלי ממישהו שסומכים עליו ושהתנסה בעצמו בשימוש בכלי. לא להסתמך על סקירות מקצועיות - מה שסבך האינטרסים בעולם הסקירות כבר שכח, יחסי ההון-שלטון במדינת ישראל עוד לא למדו.
  • השקעה בקורס טוב או בספר טוב עשויה להיות מועילה יותר מרכישת כלי כזה או אחר. אם לא יודעים לדוג - אין מה לקנות עוד חכה (משוכללת ויקרה).
  • לא תמיד צריך לקנות כלים - אפשר גם לבנות לבד. יש מקרים בהם זה הכרחי (ג'יגים מיוחדים), יש מקרים בהם זה הגיוני (שולחן ראטור), יש מקרים בהם זה אפשרי (מקצועה), ויש מקרים בהם זה פשוט מופרך (מסור שולחן). צריך להכיר ביתרונות ובחסרונות של בנייה עצמית - פרויקטים "מגניבים" לא מניבים בהכרח כלים טובים.
  • כדאי לזכור שכל חצאי האלים של עולם הנגרות עבדו עם כלים שהיו פחות מוצלחים ממה שיש כיום לכל נגר חובב. בכל זאת הם הצליחו לבנות רהיטים בכלל לא רעים. איך לומר בעדינות - ריבוי כלים נהדרים לא מבטיח יצירת רהיטים מדהימים.

באופן די מפתיע, אני בהחלט נאמן לעצות שאני נותן. יש לי לא מעט כלים (בריטיים) משומשים, והכלים החדשים שאני קונה הם בחלק העליון של הרמה הבינונית. (כמעט ש) אין לי כלים שמונחים ללא שימוש, וגם אין לי כלים "כפולים" (תלוי כמובן איך סופרים). אני מתעלם מסקירות מקצועיות - ראיתי במו עיני את הידיים רוחצות זו את זו. אני מאמין גדול בלמידה מאנשים בשר ודם, במיוחד בכל הנוגע למיומנויות בסיסיות. בתור מי שחזה בהרבה אמריקאים שהיו מצוידים בכמות כלים שהייתה יכולה לשמש מספר נגריות קטנות, אני יכול להעיד שאם קיים איזשהו מיתאם בין כמות הכלים לאיכות הרהיטים, הרי זהו מיתאם שלילי.

ונסיים בדוגמא קיצונית במקצת - מקצועה מספר A13 תוצרת Karl Hotley במחיר שווה לכל נפש 7,399.95 דולר אמריקאי. יש לאן לשאוף.