גלוי וידוע לפני כסא כבודך

כשלמדתי נגרות באנגליה, המורה שלי (מייקל סקוט) טען שבסך הכל יש שלושה סוגים של רהיטים: שולחן, כסא, ארון. בימים בהם רוחו הייתה עולצת במיוחד הוא היה מבצע רדוקציה נוספות וטוען כי קיים רק סוג אחד של רהיטים: שולחן. לסוג בסיסי זה קיימות שתי ואריציות: שולחן שיושבים עליו - מכונה לעיתים כסא. שולחן עם מדפים, דלתות ומגירות - מכונה לעיתים ארון.

Chair by Kate Highfield

לפני כחודשיים התפרסמה כתבה בעיתון The Onion שכותרתה "מחקר מאשר כי אין צורך לייצר כסאות נוספים לעת עתה". המחקר (שנערך לאורך חמש שנים) הגיע למסקנה כי "יש כעת מלאי מספיק של כסאות בארצות הברית ... יש כרגע כסאות רבים בלתי מאוישים, ואין סיבה שאנשים לא ישבו עליהם ... ייצור הכסאות יכול להיפסק לחלוטין, ולא יהיו לכך כל השפעות שליליות". איגוד יצרני הכיסאות טען מנגד כי "העובדה שכל כך הרבה אנשים עומדים, מוכיחה את הצורך בייצור כסאות נוספים". עורכי המחקר השיבו "ברוב המקרים ניתן לשאול כסאות ממישהו שיש לו עודף. האם בעתיד נזדקק לכסאות נוספים ? כנראה שכן. אבל כרגע יש לנו די והותר כסאות".

לפני שאתם קופצים, הרשו לי לעדכן אתכם שהעיתון The Onion הוא עיתון סאטירי (שנוסד בשנת 1988) המתמחה בכתבות "מדעיות" דוגמאת זו על הכסאות. אני בטוח שיש לא מעט נגרים אומנים שהיו שמחים מאוד לו המחקר היה מחקר אמיתי, וכך הייתה נחסכת מהם הרעה החולה של בניית כסאות. אני מדבר כאן על כסאות "רגילים" - כאלה שמגיעים במסגרת הזמנה של "שולחן אוכל ושישה (שמונה) כסאות".

Chair by John Morris

קשה לתכנן כסא "טוב"
הבה נערוך ניסוי מחשבתי - נסו לחשוב מתי בפעם האחרונה ישבתם על כסא "רגיל" והרגשתם בנוח. כסאות לשימוש הציבור הרחב הם המצאה מודרנית למדי. עד למאה השש עשרה, רק מלכים, אנשים דת ושאר אנשים רמי דרג ישבו על כסא (ולפיכך המילה "כסא" קיבלה גם משמעות שאולה לתפקיד הנכבד). מאז המאה השש עשרה החלו גם סתם בני תמותה לייסר את ישבנם בישיבה על כסא. לא רק לכם לא נוח, גם לאלה שיושבים מסביבכם. ההמצאה הזאת שנקראת "כסא" פשוט לא כל כך עובדת, או כפי שמייקל היה נוהג לומר "אין דבר כזה כיסא נוח".

גם מבחינה הנדסית קשה לתכנן כיסא "טוב". מדובר במשטח דק שיושב על ארבע רגליים דקות וצפופות, ושאמור להיות מסוגל לתמוך במשקל די מכובד (תלוי בגודל הישבן, כמובן). המבנה אמור גם להתמודד עם התנדנדות, שחרף דורות של מורות, היא מחזה די נפוץ במקומותינו.

ועוד לא הזכרנו את האסתטיקה. לבנות רהיט יפה זה לא כל כך פשוט. לבנות רהיט יפה שמסתכלים עליו מכל הכיוונים זה עוד פחות פשוט. לבנות רהיט יפה שמתסכלים עליו מכל הכיוונים, שגם יהיה נוח לשבת עליו ושהוא גם לא יקרוס - זאת כבר משימה ליחידי סגולה.

Chair by Eyal Gilat

קשה לבנות כסא "טוב"
בניית כסא מערבת מחברים בזוויות מעניינות, ובמקרים רבים - מחברים בזוויות מורכבות (compound angle). כשמדובר במחבר אחד או שניים כאלה - זה אתגר משעשע, כשמדובר בכמה עשרות - זה כבר הרבה פחות מצחיק. אפשר להתגבר על הבעייה באמצעות רכישת מכונות משוכלללות יותר (שלרוב לא מחזירות את ההשקעה) או באמצעות ג'יגולוגיה מתקדמת (שגם בנייתה כרורכה בהשקעה לא קטנה).

בניית כסא מערבת אלמנטים מכופפים. אלמנטים כאלה תמיד מסבכים את החיים - עוד ג'יגים, עוד פחת, פחות הדירות, פחות שעות שינה בלילה.

הרבה נגרים מתכנסים במשך השנים לבניה של שניים או שלושה דגמים של כסאות, תוך שהם משכללים ומייעלים את תהליך הבנייה. בהרבה מקרים מייצרים סדרות של כמה עשרות כסאות (במגוון עצים), וכשמגיעה ההזמנה מיישמים עליהם גימור ומוכרים אותם.

קשה לגבות עבור כסא מחיר "טוב"
מצד אחד יש גבול לכמה אנשים מוכנים לשלם עבור כסא - מדובר ברהיט קטן שקונים ממנו די הרבה. מצד שני העלויות של תיכנון ובניית כסא גבוהות מאוד. אז מה עושים ? מתחמקים - "האמת, אני מאוד אוהב לבנות כסאות, אבל הפעם אני ממליץ לכם לקנות את הכסאות אצל ...". ממחזרים - "זה דגם מאוד פופולרי שלי. מכרתי לא מזמן שישה כאלה למשפחת ... אפשר לקבל אותם בכל עץ שאתם רוצים, בתנאי שזה דובדבן". מסבסדים - "שולחן עם שישה כסאות - 12,000 לשולחן ועוד 1,000 לכל כסא. אם אתם רוצים את השולחן לבד - 8,000. רגע, איך אתם משלמים ?"

שאלה לסיום
מה הקשר בין המילה "כסא" למילה "כורסא" ? רמז - דברי הימים א', פרק י"ח, פסוק ה.

תפוחים

נפתח בשיר, נעבור דרך עובדות שכל אחד חייב לדעת, ונסיים בנגרות.

שירה:
תפוח בדבש - נעמי שמר ושלישית הגשש החיוור.

עובדות שכל אחד חייב לדעת:

1. קליפת התפוח הארוכה ביותר נוצרה על ידי Kathy Wafler Madison. בשנת 1976, בהיותה בת שש-עשרה, היא יצרה קליפת תפוח באורך של 52.53 מטר.
2. התפוח משתייך למשפחת הורדיים.
3. ישנם יותר מ - 7,000 זנים שונים של תפוחים.
4. התפוח לא באמת נפל על ראשו של ניוטון (מה שלא הפריע לקולג' בקיימברידג' שנקרא על שמו לשתול בחצר עץ תפוח, שזרעיו הובאו מבית הולדתו של ניוטון).
5. סין היא יצרנית התפוחים הגדולה בעולם.
6. האימרה המפורסמת An apple a day keeps the doctor away היא גירסא מודרנית לאימרה המקורית To eat an apple before going to bed, will make the doctor beg his bread. 
7. הזרעים של התפוח מכילים ציאניד.
8. קיימות עדויות כי האדם אכל תפוח כבר בשנת 6,500 לפני הספירה.
9. במיתולוגיה הנורדית, האלה idun היא אלת התפוחים והנעורים. היא סיפקה לאלים תפוחים, ובכך העניקה להם נעורי נצח.
10. כשאומרים תפוח, הפה נהיה נפוח.

נגרות:
לא מרבים להשתמש בעץ התפוח לבניית רהיטים. מדובר בעץ קטן למדי (גובה 4-9 מטר, קוטר - 0.3 מטר), עם שיעור התכווצות / התרחבות גדול מאוד ועם נטייה לרקבון. לפיכך, קשה להשיג לוחות גדולים (במצב טוב) לצורך בניית רהיטים. אם כבר מוצאים לוחות בגודל סביר, הם יקרים מאוד. העץ דומה למדי לדובדבן - גרעינים קטנים, צפופים, מסודרים, אדמדמים.

בתמונה ארון שבנה מתיו קני (נגר ועורך ראשי במגזין Fine Woodworking). חזיתות המגירות בנויות תפוח, ושאר הארון בנוי אשא. מתיו מספר כי נאלץ לשנות את התיכנון המקורי של הארון, שכן לוחות התפוח לא היו גדולים דיים. מי שמעוניין בתמונות נוספות ובדברי הסבר מוזמן לדלג אל הרשומה של מתיו.

שנה טובה.

על דגים תלויים ואנשים ירוקים

הכבש השישה עשר - הסיפור על האיש הירוק. מילים וסיפור: יהונתן גפן, לחן ושירה: יוני רכטר. הערות צד: גידי גוב, יהודית רביץ. יושב בשקט: דיויד ברוזה.

בקיץ שעבר, בעת שהותי בבית הספר, יצא לי לפגוש את כריס פאי (Chris Pye). כריס היה מגיע מדי שנה לבית הספר, ומעביר את קורס הגילוף הבסיסי. פרויקט הסיום של הקורס היה גילוף דג. לאורך השנים, הדגים המגולפים היו נתלים בשורה ארוכה לאורך קירות הסדנא. במהלך אותו שבוע, כריס התלוצץ עם תריסר התלמידים - מאחר שלא נותר על הקיר מקום לתלות דגים נוספים, זה ככל הנראה הקורס האחרון שהוא מעביר בבית הספר. ביום האחרון של הקורס, בשעת הפסקת הצהריים, התרחשה פעילות נמרצת בסדנה. התלמידים הורידו את כל הדגים לדורותיהם, ושבו ותלו אותם צפופים בהרבה - מותירים די מקום לעוד כמה תריסרי דגים.

כריס הוא אומן בריטי (איך לא), שעוסק בגילוף מאז שנת 1975. הוא מגלף הכל - נע בין טכניקות, נושאים, וסגנונות בקלילות של זיקית. העבודות שלו מדהימות, והיכולת שלו להעביר את הידע שלו לאחרים מדהימה לא פחות - בתום שבוע של קורס, התלמידים פשוט לא מבינים מאיפה זה (הדג) בא להם.

בעיני רבים (ואני חושד שגם בעיניו) גולת הכותרת של עבודותיו היא האנשים הירוקים (Green Men). מדובר בציור, בפסל או בתגליף של דמות אדם מוקף בעלים ובענפים. את המוטיב של האיש הירוק מוצאים בתרבויות רבות הן בהקשר חילוני והן בהקשר דתי. המוטיב נמצא כבר אצל המצרים הקדמונים (3,000 לפנה"ס) ובהמשך מוצאים אותו בתרבות הרומאית, הקלטית ובנצרות האירופאית. אנשים ירוקים הם סמל ללידה מחדש, למחזור החיים, להחדשות הטבע. בתמונה - (ככל הנראה) האיש הירוק הנוצרי הקדום ביותר ששרד - מדובר בפרט מתוך ארון קבורה שנמצא בצרפת ב - St. Hilaire le grand, שמתוארך למאה הרביעית לספירה.

ואנחנו נסיים בכמה אנשים ירוקים מודרניים יותר, פרי יצירתו של כריס (כל הזכויות לצילומים שמורות לאומן). אתגר למגלפים.

בהרים כבר השמש מלהטת

שנת 1935. קרן היסוד, במטרה לגייס תרומות, מפיקה סרט הסברה ציוני "לחיים חדשים". נתן אלתרמן (מילים) ודניאל סמבורקסי (לחן) תורמים לסרט שלושה שירים: שיר הכביש ("הך פטיש, עלה וצנח"), שיר העמק ("באה מנוחה ליגע"), ושיר בוקר ("בהרים כבר השמש מלהטת").

הבה נסתייע במרדכי נאור לצורך ניתוח שיר בוקר. השיר נפתח באופטימיות ובהבטחות לבנייתה של הארץ.

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל.

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָך מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם-הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחֲרֵשׁוֹת.

אָנּו עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאֹד.

השורה הראשונה של הבית השלישי גררה במרוצת השנים ביקורת על אלתרמן, שכן היא מצטיירת כמתן לגיטימיות לפיתוח מזורז ובלתי מבוקר של הארץ. אנחנו עוד נשוב אל השורה הזאת, בהמשך.

נָלְבִּישֵׁך שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט.

הביקורת, כדרכה של ביקורת מתעלמת משלוש השורות "הירוקות" הבאות של הבית.

וְנִפְרֹש לָךְ מַרְבַדֵּי גַנִּים.

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הבית האחרון של השיר צופה את פני העתיד - המלחמה על המולדת. השיר והעמל מן הבית הראשון מתחלפים בקרב ובעמל.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶך וּבוֹגֶדַת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָך מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְרָב וּבְעָמָל!

==========

תנועת הארכיטקטורה הברוטליסטית (ברוטליזם) פרחה בעולם בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה הקודמת. הברוטליזם צמח לאחר מלחמת העולם השנייה, ושורשיו נטועים בארכיטקטורה המודרנית של תחילת המאה העשרים. סגנון הברוטלזים התאפיין בשימוש בבטון חשוף (מקור השם הוא במאמר של הארכיטקט לה קורבוזיה Beton Brut - בטון גולמי, חשוף), בחשיפה של שיטות הבנייה והחומרים, ובמבנים מונומנטליים (מתנצל - אפילו לאקדמיה אין הצעה למילה עברית הולמת). המבנים מאופיינים בגסות, בחספוס ובהתרסה - הם אינם נוחים או קלים לעיכול. הסגנון אומץ בחום על ידי הממסד הציבורי, למרות שציבור המשתמשים במבנים היה הרבה פחות נלהב.

בניין מדעי החיים, אוניברסיטת בן גוריון

מדינת ישראל של שנות החמישים אימצה את הברוטליזם בזרועות פתוחות. במישור המעשי - קברניטי המדינה, שנאלצו להתמודד עם מצב כלכלי קשה ועם צורך בקליטה של מאות אלפי עולים חדשים, מצאו בסגנון הברוטליזם את המענה לאתגרים המורכבים. במישור האידיאולוגי - הברוטליזם שירת נאמנה את הצורך בשלילת הגולה - המערבית (הסגנון הבינלאומי) והמזרחית (הסגנון המוסלמי), ואת הצורך של האדריכלים הישראלים הצעירים לפתח אדריכלות ישראלית מקורית. הבטון ייצג את החברה הישראלית - חברה גולמית ישירה ולא פורמלית. לצד זאת הבטון ייצג גם את המרכיבים השליליים שבחברה - כוחניות, אטימות ואלימות.

מבנים ברוטליסטים בבאר שבע

באר שבע שימשה כמעבדת ניסוי לארכיטקטורה ברוטליסטית. בעשרים שנותיה הראשונות נבנתה באר שבע על יד המדינה, וכך מוצאים בה מבנים ברוטליסטים רבים. שנאמר, עשרה קבין של ברוטליזם ירדו על ישראל - תשעה מהם נטלה באר שבע. בשנים האחרונות נעשה נסיון למתג את בירת הנגב בתור "בירת הברוטליזם", להוציא מתוק מעז, לראות את היופי מתוך הכיעור.

באר שבע לא עצרה את מסעו של הברוטליזם דרומה. בית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון שוכן במבנה בטון גס וכוחני, שעומד בניגוד גמור לערכים של המוסד החינוכי. הירידה למכתש רמון הצליחה לבלום את מסעו של הברוטליזם דרומה - אך לא לפני שהוא הותיר את חותמו בדמות בית הספר לקצינים (בה"ד 1). וכל קישור בין תכונות המבנה לתכונות הקצינים - באחריותם הבלעדית של הקוראים.

איפה? למה? מה הלאה?

לוקח קצת זמן להבין שמדובר בדבר האמיתי ולא בפארודיה. קפיצה קטנה בהתחלה, אבל מתגברים עליה במהירות. שנת 1986, להקת פיקוד מרכז שרה "בן-גוריון" (מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום).

איפה? החלטנו לקבוע את מקום מושבנו במדרשת בן-גוריון. יישוב קהילתי המשתייך למועצה האזורית רמת הנגב. אבן הפינה למדרשה הונחה בשנת 1963 במטרה לממש את חזונו של דוד בן-גוריון להקים "מעין אוקספורד עברי בנגב". בשנת 1976 חוקקה הכנסת את "חוק דוד בן-גוריון", שהעניק למדרשה מעמד של תאגיד ממשלתי. על פי החוק התאגיד היה הבעלים של היישוב והופקד על הטיפול במכלול הנושאים המוניציפאליים. מצב זה השתנה - באופן חלקי - כאשר בשנת 2003 הוכרזה המדרשה "יישוב", ככל יישוב אחר בארץ. ביישוב נמצאים כיום מוסדות מחקר וחינוך, וגם "סתם" אנשים שהחליטו לקבוע כאן את מקום מושבם.

למה? חיפשנו יישוב קהילתי - לא גדול מדי, אבל גם לא קטן מדי. יישוב שבו כולם מכירים את כולם, אבל עדיין ניתן לשמור על הפרטיות. כמו שמישהו כאן הגדיר את זה "חיי קהילה במידה". חיפשנו טבע על סף הבית. שנתיים במדינת מיין רק חיזקו את הצורך שלנו בטבע, במרחבים, בשקט. חיפשנו בתי ספר שאפשר ללכת אליהם ברגל. זה אולי נשמע קריטריון טיפשי משהו, אבל הוא בהחלט מכתיב את אופי בתי הספר - בתי ספר שהם חלק מהקהילה, בתי ספר קטנים (שתיים עד שלוש כיתות בשכבת גיל) ולא מפלצות אזוריות (שתיים עשרה כיתות בשכבת גיל), בתי ספר ששמים את הדגש לא רק על ציונים, בתי ספר עם מעורבות (חיובית ואמיתית) של ההורים.

מה הלאה? התוכנית היא לפעול בשלושה תחומים. הראשון - עיצוב ובניית רהיטים. השני - הוראת נגרות למבוגרים הן במסגרת של חוגים שבועיים והן במסגרת של קורסים מרוכזים בני מספר ימים. השלישי - הפעלת ילדים באמצעות נגריה ניידת, שתגיע אל בתי הספר. החלום הוא "החזרת שיעורי המלאכה לבתי הספר", אבל גם הישגים חלקיים יתקבלו בברכה.

הבה נתעלם לכמה ימים נוספים מהפיכתה של התוכנית למציאות (אתם יודעים, המילה המגונה הזאת - מימוש), ונתענג על מראהו של נחל צין.