ביום שישי שעבר אספנו את הבן הגדול ממפגש של אתלטיקה קלה (מה שהאמריקאים מתעקשים לכנות - Track & Field). אתלטיקה קלה נחשבת לספורט של עונת האביב, אבל המפגשים הראשונים מבטאים את הכמיהה לאביב ולאו דווקא את הימצאותו בשטח. היה קר למדי - שתי מעלות מעל לאפס, שהרגישו כמו שתי מעלות מתחת לאפס, הודות לרוחות העזות שנשבו. לא נרשמו הישגים ספורטיביים מיוחדים, למעט שבירת שיאי מהירות בלבישת טרנינג בתום הריצות.
בכל אופן, אספנו את הבן, ופתחנו בדרך הארוכה אל הפארק הלאומי "ציון" שנמצא במדינת יוטה. שלוש שעות נסיעה לבוסטון, שינה חטופה, השכמה לפני שחר, נסיעה לשדה התעופה, טיסה של שש שעות ללוס אנג'לס, טיסת המשך בת שעה ללאס וגאס, איסוף רכב שכור, ונסיעה של שלוש שעות אל הפארק הלאומי. בפארק בילינו שבוע נהדר - הרבה טיולים ברגל, טיול באופניים, וטיול סנפלינג (מילה "לועזית" שלא ניתן למצוא בשום שפה אחרת. מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את הרשומה של רוביק רוזנטל "הסנפלינג הציוני"). והכי חשוב - טמפרטורות נורמליות - חולצה קצרה (!) מכנסיים קצרים (!!) סנדלים (!!!) - מה צריך יותר מזה?
בין לבין מצאתי זמן לסיים את קריאת הספר ercol - Furniture in the Making פרי עטה של Lesley Jackson. ארקול (ercol) היא חברת רהיטים בריטית שנוסדה בשנת 1920 ע"י מהגר איטלקי בשם לוצ'יאן ארקולני (1888-1976). החברה עדיין חיה, קיימת ומייצרת רהיטים. ארקולני היה שילוב נדיר של מעצב, איש מכירות, ומהנדס ייצור (הוא היה גם איש קשה ומטורף לא קטן).
בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" (Utility Furniture Advisory Committee). מדובר היה בהלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטית. הוועדה שלטה באמצעי הייצור (מי יקבל איזה עץ ובאיזה מחיר), הכתיבה את המוצרים (עיצוב, כמות, מחיר), וחילקה את העבודה בין המפעלים השונים.
בשנת 1944 הוועדה הזמינה אצל ארקול ייצור של 100,000 כיסאות ווינדזור (Windsor chairs). הכסאות הראשונים מהסוג הזה נוצרו במאה השש-עשרה בויילס או באירלנד. בהמשך, במאה השמונה-עשרה עבר הייצור שלהם לדרום מזרח אנגליה, לעיר בשם High Wycombe. הכיסאות סופקו ללונדון דרך השוק של ווינדזור, ומכאן קיבלו את שמם.
באופן מסורתי, עץ אשור (beech) משמש לבניית הרגליים, הקשת וכפיסי הגב, ועץ בוקיצה (elm) משמש לבניית המושב. הרגליים וכפיסי הגב היו נחרטים, באמצעות מחרטה פרימיטיבית, ביער מיד עם כריתת העץ (אשור), בעודו רטוב. המושב, שהיה בנוי חתיכה אחת של עץ, עוצב אף הוא בסמוך להפלת העץ (בוקיצה), בעודו רטוב. לבניית הקשת השתמשו בעץ רטוב, שכופף באמצעות כיפוף אדים. כל החורים נקדחו ביד, ומקומם נקבע על פי העין. הכיסא הורכב מחלקים רטובים, והושאר להתייבש ולקבל את צורתו הסופית.
ארקולני החליט להישאר עם סוגי העצים המקוריים, אך הוא הבין כי שיטת הבנייה המסורתית איננה מתאימה לבניית 100,000 כיסאות - חייבים להנדס את התהליך. הבעייה המרכזית שעמדה בפני ארקולני היא תנועת העץ, ובמיוחד של המושב ושל קשת הגב. בוקיצה הוא עץ ידוע לשמצה - במהלך ההתייבשות שלו (ובמיוחד אם היא מהירה) הוא מתעוות ומתפוצץ. כיפוף אדים הוא תהליך עם הדירות נמוכה למדי, תהליך שנתון למצבי רוח. כל ניסיון לייצור ממוכן, כאשר הקשתות אינו זהות לחלוטין, נידון לכישלון.
לאחר ניסויים רבים החליט ארקולני לייבש את העץ בטכנולוגיה יחודית - תנור אדים. הוא אמנם לא המציא את הטכנולוגיה, אבל הוא בהחלט שיכלל אותה והביא אותה לרמת שלמות. הרעיון הוא לייבש את העצים בתוך תנור שאליו מוזרמים גם אדי מים. לאורך זמן הייבוש שולטים הן בטמפרטורה והן בלחות, וכך מווסתים את תהליך הייבוש. בשיאה של תקופת הייצור היו בארקול 32 תנורים שכאלה, כל אחד בעל נפח של קצת יותר מ - 28 מטר מעוקב.
עצי הבוקיצה שעמדו לרשות ארקולני היו צרים למדי, ולא ניתן היה לבנות מהם את המושב. ארקולני הפך את החסרון ליתרון. עצי הבוקיצה נחתכו לפסים צרים, והודבקו יחדיו על מנת ליצור את המושב. לא רק שארקולני הצליח להשתמש בחומר גלם זול (עצי בוקיצה קטנים), הוא גם הגיע לניצולת גבוהה של חומר הגלם (פחת קטן הודות לחיתוך הפסים הצרים), ואף הגביר מאוד את יציבות המושב. ארקול נחשבת לראשונה שיצרה משטחים גדולים מהדבקה של פסי עץ דקים.
גם כיפוף קשתות הגב זכה לטיפול הנדסי הולם. חומר הגלם של הקשת הושרה בתמיסה מיוחדת למשך 45 דקות. הקשת כופפה (באמצעים הידראוליים) תוך שתי דקות. היא הוחזקה במצב המכופף באמצעות התקן מיוחד, והוכנסה לתנור למשך מספר שעות. התוצאה - קשתות מדויקות והדירות, ששמרו על צורתן.
חלפו שנתיים (!) מרגע שארקולני קיבל את ההזמנה ועד הרגע שבו יוצר הכסא הראשון באופן מסחרי. מיד עם יציאתם לשוק זכו הכסאות להצלחה מסחררת, והחברה ביססה עליהם קו מוצרים שלם שנמכר גם בימינו אנו. בשיא תקופת הדרישה (תחילת שנות השישים) ייצר המפעל כיסא כל עשרים שניות. ארקולני השיג את מטרתו - ייצור רהיטים יפים, שימושיים, במחיר שווה לכל נפש.
יש עוד המון מה לכתוב על האיש ועל החברה - אבל, הזמן מתקצר והרשימה מתארכת. שבוע טוב.
בכל אופן, אספנו את הבן, ופתחנו בדרך הארוכה אל הפארק הלאומי "ציון" שנמצא במדינת יוטה. שלוש שעות נסיעה לבוסטון, שינה חטופה, השכמה לפני שחר, נסיעה לשדה התעופה, טיסה של שש שעות ללוס אנג'לס, טיסת המשך בת שעה ללאס וגאס, איסוף רכב שכור, ונסיעה של שלוש שעות אל הפארק הלאומי. בפארק בילינו שבוע נהדר - הרבה טיולים ברגל, טיול באופניים, וטיול סנפלינג (מילה "לועזית" שלא ניתן למצוא בשום שפה אחרת. מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את הרשומה של רוביק רוזנטל "הסנפלינג הציוני"). והכי חשוב - טמפרטורות נורמליות - חולצה קצרה (!) מכנסיים קצרים (!!) סנדלים (!!!) - מה צריך יותר מזה?
בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" (Utility Furniture Advisory Committee). מדובר היה בהלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטית. הוועדה שלטה באמצעי הייצור (מי יקבל איזה עץ ובאיזה מחיר), הכתיבה את המוצרים (עיצוב, כמות, מחיר), וחילקה את העבודה בין המפעלים השונים.
באופן מסורתי, עץ אשור (beech) משמש לבניית הרגליים, הקשת וכפיסי הגב, ועץ בוקיצה (elm) משמש לבניית המושב. הרגליים וכפיסי הגב היו נחרטים, באמצעות מחרטה פרימיטיבית, ביער מיד עם כריתת העץ (אשור), בעודו רטוב. המושב, שהיה בנוי חתיכה אחת של עץ, עוצב אף הוא בסמוך להפלת העץ (בוקיצה), בעודו רטוב. לבניית הקשת השתמשו בעץ רטוב, שכופף באמצעות כיפוף אדים. כל החורים נקדחו ביד, ומקומם נקבע על פי העין. הכיסא הורכב מחלקים רטובים, והושאר להתייבש ולקבל את צורתו הסופית.
ארקולני החליט להישאר עם סוגי העצים המקוריים, אך הוא הבין כי שיטת הבנייה המסורתית איננה מתאימה לבניית 100,000 כיסאות - חייבים להנדס את התהליך. הבעייה המרכזית שעמדה בפני ארקולני היא תנועת העץ, ובמיוחד של המושב ושל קשת הגב. בוקיצה הוא עץ ידוע לשמצה - במהלך ההתייבשות שלו (ובמיוחד אם היא מהירה) הוא מתעוות ומתפוצץ. כיפוף אדים הוא תהליך עם הדירות נמוכה למדי, תהליך שנתון למצבי רוח. כל ניסיון לייצור ממוכן, כאשר הקשתות אינו זהות לחלוטין, נידון לכישלון.
עצי הבוקיצה שעמדו לרשות ארקולני היו צרים למדי, ולא ניתן היה לבנות מהם את המושב. ארקולני הפך את החסרון ליתרון. עצי הבוקיצה נחתכו לפסים צרים, והודבקו יחדיו על מנת ליצור את המושב. לא רק שארקולני הצליח להשתמש בחומר גלם זול (עצי בוקיצה קטנים), הוא גם הגיע לניצולת גבוהה של חומר הגלם (פחת קטן הודות לחיתוך הפסים הצרים), ואף הגביר מאוד את יציבות המושב. ארקול נחשבת לראשונה שיצרה משטחים גדולים מהדבקה של פסי עץ דקים.
גם כיפוף קשתות הגב זכה לטיפול הנדסי הולם. חומר הגלם של הקשת הושרה בתמיסה מיוחדת למשך 45 דקות. הקשת כופפה (באמצעים הידראוליים) תוך שתי דקות. היא הוחזקה במצב המכופף באמצעות התקן מיוחד, והוכנסה לתנור למשך מספר שעות. התוצאה - קשתות מדויקות והדירות, ששמרו על צורתן.
חלפו שנתיים (!) מרגע שארקולני קיבל את ההזמנה ועד הרגע שבו יוצר הכסא הראשון באופן מסחרי. מיד עם יציאתם לשוק זכו הכסאות להצלחה מסחררת, והחברה ביססה עליהם קו מוצרים שלם שנמכר גם בימינו אנו. בשיא תקופת הדרישה (תחילת שנות השישים) ייצר המפעל כיסא כל עשרים שניות. ארקולני השיג את מטרתו - ייצור רהיטים יפים, שימושיים, במחיר שווה לכל נפש.
יש עוד המון מה לכתוב על האיש ועל החברה - אבל, הזמן מתקצר והרשימה מתארכת. שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה