על שלושה דברים

----- על התורה -----

לפני הנסיעה לארץ הזמנתי לי את החלק השלישי מתוך התנ"ך Tage Frid Teaches Woodworking. (על התנ"ך של Frid ועל התנ"ך המתחרה של Joyce כתבתי בעבר). קיוויתי שהספר יגיע לפני הנסיעה, וישמש לי "ספר מצפון" - כזה שמדפדפים בו מעת לעת במהלך הנסיעה על מנת לשכנע את עצמך ואת הסובבים אותך שאינך מבטל זמנך לריק (בשינה טרופה ו/או בבהייה בסרטים טיפשיים). התנ"ך מופיע במארזים שונים - כיום קל להשיג - במחיר שפוי - את שני החלקים הראשונים (שלעיתים קרובות מקובצים יחד, ונקראים משום מה Book 3), אבל קשה להשיג - במחיר שפוי - את החלק השלישי (שגם הוא נקרא Book 3).

במשך תקופה ארוכה ארבתי באתרים מקוונים של ספרים משומשים להגחתו של הספר השלישי Furniture Making במחיר שפוי. לפני שלושה שבועות הספר צץ לו במחיר מצחיק של 13.40 דולר. וידאתי חמש פעמים כי אכן מדובר בספר השלישי "האמיתי", השתכנעתי, הזמנתי ושילמתי. קיבלתי הודעת אישור, ולאחריה הודעה שהספר נשלח.

הספר לא הגיע לפני הנסיעה, הוא גם לא הגיע במהלך הנסיעה - כלומר, הגיע ספר, אבל לא השלישי. הספר שכן הגיע הוא הספר השני Shaping, Veneering, Finishing. ספר מוצלח לכל הדיעות. אלא מה? (א) זה לא מה שהזמנתי (ב) הספרים הראשון והשני כבר נמצאים ברשותי. הרופאה אמרה: "הם בטח התבלבלו, תכתוב להם והכל יסתדר". אני גיליתי רמה גבוהה יותר של ספקנות.

כתבתי להם, והם ענו לי: "מצטערים על הטעות. זיכינו את חשבונך. אין צורך להחזיר את הספר ששלחנו לך". האמת, נשארתי מבולבל - דפקו אותי או שבעצם יצאתי מורווח? קיבלתי במתנה ספר או שהפסדתי ספר במחיר מציאה? מה בעצם קרה פה? דילוג זריז לחנות המקוונת הראה כי הספר השלישי עדיין מוצע למכירה, אלא שהפעם מחירו 31.40 דולר. כל אחד מוזמן להעניק פרשנות משלו למאורעות. הפרשנות שלי - החברים טעו במחיר הראשון שפירסמו, והעדיפו להפסיד 13.40 דולר ולהוציא את הלקוח מבולבל, ולא להפסיד 18.00 (= 13.40 - 31.40) דולר ולהוציא את הלקוח ממש שמח. ואני - בלעתי רוק, והזמנתי את הספר במחיר היקר.

----- ועל העבודה -----

אתנחתא מוסיקלית משולבת במסע בזמן - שלושים שנה אחורה - אני חוזר הביתה. לחן - טוטו קוטוניו, מילים - שמרית אור, שירה - דורון מזר.

בתוך שבוע אחד זומנו לי שתי חזרות "הביתה". כל עוד הייתי על אדמת הנכר - נסעתי הביתה לארץ הקודש. כל עוד שהיתי בארץ הקודש - נסעתי הביתה לקמדן, מיין. קשים הם חייו של הנווד.

כמאמר הפתגם הסיני הידוע - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בבדיקה בטחונית אחת". ליל שבת, ועבדכם הנאמן מגיע לנמל התעופה בן גוריון. חיש מהר אני מוצא עצמי מצטרף לעוד כמה מאות אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית. התורים התקדמו להם בקצב של צב צולע, שסוחב שיריון כבד, ביום רע במיוחד. למרות שלא שאלתם, הנה אחת הסיבות להתקדמות האיטית.

שיטת החלוקה לתורים. אתה מגיע לשדה, ומיד שואלים אותך "דרכון ישראלי?", אתה משיב "כן", ומופנה לתור שאמור להתקדם מהר יותר. אנחנו (שעברנו כמה וכמה קורסים של פרגמטיקה - אותו ענף בבלשנות שעוסק בהבנת המשמעות מתוך ההקשר) מבינים כי את השאלה "דרכון ישראלי?" אין לפרש במשמעות הצרה - "האם ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף?". יש לפרש את השאלה במשמעות הרחבה יותר - "האם יש ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף + האם נולדת בארץ + האם עברית היא שפת אימך + האם שירתת בצבא + האם, בתגובה לשאלות הבודק, אתה יודע להפגין את השילוב היחודי של חוסר סובלנות (תגיד לי אתה גנוב, אני הייתי ש"ג בש"ב, את מי אתה חושב שאתה מתחקר ככה) עם הכרה מפוכחת במציאות (כולם שונאים אותנו - ברגע שתהייה להם הזדמנות הם יפוצצו לנו מטוס)".

שיטת התורים קורסת ברגע שלתוך תור "הדרכון הישראלי?" מתגנבים להם אנשים שאמנם מחזיקים ברשותם דרכון ישראלי בר תוקף, אך הם אינם עונים על שאר התנאים שמקנים להם את הזכות להימצא בתור המיוחס. לאחר המתנה ארוכה מגיעה משפחה אל הבודק הביטחוני. הבדיקה מתחילה, המדבקות מקולפות, ואז רגע לפני הדבקתן מגלה הבודק כי האימא - שומו שמיים, זעקי ארץ - איננה מדברת עברית. כעת מתחיל המרדף אחר "מורשה רוסים" (לא הייתי יכול להמציא את התואר הזה גם לו הייתי מאוד מתאמץ) - אותו בודק ביטחוני שמורשה להסתכל לאימא (זאת שלא מדברת עברית) בלבן של העיניים, להשתכנע שהיא "בסדר", להניד בראשו, ולאשר את הדבקת המדבקות הנכספות. עשר דקות של "זמן זבל" מפואר עבור כל משפחה סוררת.

----- ועל גמילות חסדים -----

בימי ההולדת שלה, סבתי עליה השלום הייתה נוהגת לחלק מתנות לנכדים. ההיגיון עבד בדרך הבאה. הנחה - ילדים שמחים לקבל מתנות (ובטח שהם הרבה יותר שמחים לקבל מתנות מאשר לתת מתנות). שאיפה - אני רוצה שהנכדים יהיו שמחים ביום ההולדת שלי. מסקנה - יש לחלק מתנות לנכדים.

אני החלטתי להפעיל את ההיגיון של סבתא שלי על מתנת הפרידה שלנו מהגן של הבת הקטנה. נכון שמקובל לתת מתנת פרידה בעת הפרידה, אלא ש"מקובל" זה לא בדיוק התחום שלנו. החלטנו להעניק את המתנה עכשיו, כמה חודשים לפני שאנחנו עוזבים. הבת נהנית לשחק בגן עם המתנה, אנחנו זוכים לראות את המתנה בשימוש יומיומי בגן, וגם זוכים לשלל תודות ומחמאות מהגננות וההורים.

באחת הרשומות הקודמות סיפרתי על משחק זיכרון שבניתי - קופסא גדולה שמכילה שלושים ושש קופסאות קטנות. את המשחק הענקנו לגן בתור מתנת פרידה. המתנה זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים - הרבה יותר מעניין (וקל מבחינה תפישתית) להתאים חפצים אמיתיים שמוסתרים בתוך קופסאות, מאשר להתאים קלפים עם תמונות. אפשר לשנות את החפצים מפעם לפעם, בהתאם לנושאים שעוסקים בהם בגן. (חרף העובדה שאני חולק מחמאות לעצמי, אומר ש) המשחק מאוד אסתטי ומאוד נעים למגע - הילדים מזהים את האיכות ונהנים ממנה. שלושה ימי עבודה עבורי - ימים רבים של משחק, הנאה ולמידה עבור הילדים. נחת.

עצירה להתאוששות

שבוע עמוס בארץ ומסע ארוך בחזרה למיין הקרירה - הרשומה תחכה לשבוע הבא.

חדשנות ?!

אני יושב בשדה התעופה לוגאן שבבוסטון, ממתין לטיסה שתוביל אותי (דרך רומא) לביקור בזק בארץ הקודש. אנחנו חוזרים לארץ בקיץ, ועבדכם הנאמן מגיע כדי למשש את הסחורה - מקום לגור, מקום ללמוד, מקום ללמד. אנחנו בשלב בו מנסים למצוא את הפשרה הטובה ביותר בין החלום לבין המציאות.

אל השדה הגעתי במכונית שהרופאה שכרה אמש כאן בשדה, והגיעה איתה הביתה אתמול אחר הצהריים. קצת פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך אני נהגתי במכונית בחזרה אל שדה התעופה. המכונית המדוברת היא Ford Edge, שמוגדרת "SUV בעל שתי שורות מושבים במחיר ניתן להשגה". אין לי מושג לגבי המחיר, אבל המכונית - איך לומר בעדינות - לא משהו.

מי שתיכנן את המכונית הפגין חדשנות ראויה לציון - לא בכל יום רואים מכונית גדולה כל כך שמצליחה גם להיות צפופה כל כך. בין המושבים הקדמיים מפריד מבנה פלסטי אדיר מימדים בעל ייעוד בלתי ברור. תא המטען העצום דוחף את שורת המושבים האחורית קדימה, כך שלא נשאר שם מקום לרגליים של ילד צנום. להשלמת התמונה השימשה האחורית צומצמה למימדים של עינית לדלת, כך שהמראה האחורית רחבת המימדים (איך לא) משמשת כהצהרה עיצובית ותו לא.

ספר שקראתי לאחרונה דן בחדשנות אחרת - חדשנות אצל כת השייקרס (Shakers). הספר  Inspired Innovations: A Celebration of Shaker Ingenuity בעריכתו של M. Stephen Miller סוקר תחומים שונים של חדשנות אצל כת השייקרס - גינון, טקסטיל, בריאות, מוסיקה, וכמובן - נגרות. מתוך שלושה עשר פרקים, חמישה פרקים עוסקים בנגרות - קופסאות עגולות, סלים, חביות, כיסאות, והמסור העגול.

כ-ו-ל-ם יודעים כי האחות טבית'ה באביט (Tabitha Babbitt) המציאה את המסור העגול. יש בעייה קטנה אחת עם הידיעה הזאת – היא איננה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות. היכונו לקרב על הנראטיב.

כבר בימי הביניים אנו מוצאים במנסרות שימוש במסורים ממוכנים. המסורים היו בנויים מלהב (או להבים) שנעו מטה ומעלה (בדומה למסור נימה של ימינו), והם הונעו באמצעות מים. המסורים הללו היו לא יעילים (הלהב איננו מנסר בדרכו מעלה), איטיים ובלתי מדויקים.

קיימות עדויות לא מעטות לשימוש במסורים עגולים לקראת סוף המאה השמונה עשרה. המסורים היו בעלי להב בקוטר קטן, והם שימשו לחיתוך "small stuff”. המסורים כונו buzz או buzz saw על שום הרעש שהקימו בעת פעולתם. בשנת 1777 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור, שהוא עגול בצורתו" לאדם בשם סמואל מילר. לא ברור על מה בדיוק ניתן הפטנט, ובאיזה קוטר להב מדובר. בעדות כתובה מארה"ב משנת 1800 מספר אדם כלשהו כי "ההולנדים הציגו בפנינו את המסור העגול, ואנו מקווים כי הרוסים יציגו בפנינו את השיפורים שהם ערכו בו”.

בשנת 1804 הוענק באנגליה פטנט נוסף עבור "מסור עגול" לאדם בשם טרוטר. קיימות עדויות כי הצי הבריטי השתמש במסור עגול עוד לפני שנת 1800 כחלק מתהליך ייצור האוניות. בשנת 1805 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור עגול לחיתוך פורניר" לאדם בשם ברונל.

השייקרס נכנסים לתמונה בשנת 1813. הם מפרסמים מודעה בעיתון "מאחר שאיימו עלינו בתביעות בעקבות הפרות פטנט בייצור מכונות שונות, למרות שהן פרי המצאתנו והיו בשימושנו במשך שנים רבות … אנו מבקשים להביא לידיעת הציבור כי אנו משתמשים במסורים עגולים בקטרים שונים שבין 19 אינץ' לבין 21.5 אינץ' … מונעים באמצעות מים או רגל … ואנו משתמשים בהם למעלה מעשרים שנה …". עם כל הכבוד לשייקרס (ויש הרבה כבוד) הטענות שהם מעלים מפוקפקות משהו. קשה מאוד להאמין שכבר בשנת 1793 הם הצליחו לייצר להבים בקוטר 21.5 אינץ', ועוד יותר קשה להאמין שהם הצליחו לסובב אותם באמצעות זרם מים (או כוח הרגל) במהירות ובעוצמה הנדרשות.

בכתבים אחרים של השייקרס (שהיו, אגב, מתעדים כפייתיים) נשמעות טענות נוספות וסותרות על כך שהם המציאו את המסור העגול – ההמצאה מיוחסת לאנשים שונים מקהילות שונות ובשנים שונות. בשורה התחתונה - נראה כי בתחילת המאה התשעה עשרה השייקרס עשו שימוש במסורים עגולים בעלי קוטר קטן, והם השתמשו בהם בעיקר לחיתוך המתכת של להבי המסורים הישנים, שנעו מעלה ומטה. ככל הנראה, השייקרס השתמשו במסורים עגולים בעלי קוטר גדול לחיתוך עץ החל משנת 1920.

רגע, מה עם האחות טבית'ה באביט? הטענות הראשונות על כך שהיא המציאה את המסור העגול מופיעות בפרסום משנת 1898. שם מסופר כי בעודה צופה באנשים שהשתמשו במסורים הישנים (שנעו מטה ומעלה), היא העירה בדבר חוסר היעילות של המסור, ומיד באה לה הארה בדמות המסור העגול. השנה המדויקת איננה מצוינת, אך ככל הנראה מדובר בסביבות שנת 1779. הסיפור אודות האחות טבית'ה אומץ בחום ע"י השייקרס וע"י הציבור הרחב, ולאחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות הוא הפך לאמת היסטורית. המהדרין חותמים את הסיפור באמירה "בשל אמונתה הדתית, האחות טבית'ה לא הוציאה פטנט על המצאתה".

די ברור שהשייקרס לא המציאו את המסור העגול. המסור העגול הומצא באירופה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, והוא זוכה לבעלות משותפת של האנגלים, ההולנדים והרוסים. לקראת סוף המאה השמונה עשרה או תחילת המאה התשעה עשרה הגיע המסור העגול לארצות הברית, שם הוא אומץ בהתלהבות רבה. השייקרס הגדילו לעשות – לא רק שהם אימצו את המסור העגול, הם אימצו גם את זכויות היוצרים על המצאתו.

ממש לא צריך סיכסוך ישראלי – ערבי כדי לנהל קרב חפירות על הנראטיב.

הדרך ארוכה היא ורבה

ביום שישי שעבר אספנו את הבן הגדול ממפגש של אתלטיקה קלה (מה שהאמריקאים מתעקשים לכנות - Track & Field). אתלטיקה קלה נחשבת לספורט של עונת האביב, אבל המפגשים הראשונים מבטאים את הכמיהה לאביב ולאו דווקא את הימצאותו בשטח. היה קר למדי - שתי מעלות מעל לאפס, שהרגישו כמו שתי מעלות מתחת לאפס, הודות לרוחות העזות שנשבו. לא נרשמו הישגים ספורטיביים מיוחדים, למעט שבירת שיאי מהירות בלבישת טרנינג בתום הריצות.

בכל אופן, אספנו את הבן, ופתחנו בדרך הארוכה אל הפארק הלאומי "ציון" שנמצא במדינת יוטה. שלוש שעות נסיעה לבוסטון, שינה חטופה, השכמה לפני שחר, נסיעה לשדה התעופה, טיסה של שש שעות ללוס אנג'לס, טיסת המשך בת שעה ללאס וגאס, איסוף רכב שכור, ונסיעה של שלוש שעות אל הפארק הלאומי. בפארק בילינו שבוע נהדר - הרבה טיולים ברגל, טיול באופניים, וטיול סנפלינג (מילה "לועזית" שלא ניתן למצוא בשום שפה אחרת. מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את הרשומה של רוביק רוזנטל "הסנפלינג הציוני"). והכי חשוב - טמפרטורות נורמליות - חולצה קצרה (!) מכנסיים קצרים (!!) סנדלים (!!!) - מה צריך יותר מזה?

בין לבין מצאתי זמן לסיים את קריאת הספר ercol - Furniture in the Making פרי עטה של Lesley Jackson. ארקול (ercol) היא חברת רהיטים בריטית שנוסדה בשנת 1920 ע"י מהגר איטלקי בשם לוצ'יאן ארקולני (1888-1976). החברה עדיין חיה, קיימת ומייצרת רהיטים. ארקולני היה שילוב נדיר של מעצב, איש מכירות, ומהנדס ייצור (הוא היה גם איש קשה ומטורף לא קטן).

בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" (Utility Furniture Advisory Committee). מדובר היה בהלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטית. הוועדה שלטה באמצעי הייצור (מי יקבל איזה עץ ובאיזה מחיר), הכתיבה את המוצרים (עיצוב, כמות, מחיר), וחילקה את העבודה בין המפעלים השונים.

בשנת 1944 הוועדה הזמינה אצל ארקול ייצור של 100,000 כיסאות ווינדזור (Windsor chairs). הכסאות הראשונים מהסוג הזה נוצרו במאה השש-עשרה בויילס או באירלנד. בהמשך, במאה השמונה-עשרה עבר הייצור שלהם לדרום מזרח אנגליה, לעיר בשם High Wycombe. הכיסאות סופקו ללונדון דרך השוק של ווינדזור, ומכאן קיבלו את שמם.

באופן מסורתי, עץ אשור (beech) משמש לבניית הרגליים, הקשת וכפיסי הגב, ועץ בוקיצה (elm) משמש לבניית המושב. הרגליים וכפיסי הגב היו נחרטים, באמצעות מחרטה פרימיטיבית, ביער מיד עם כריתת העץ (אשור), בעודו רטוב. המושב, שהיה בנוי חתיכה אחת של עץ, עוצב אף הוא בסמוך להפלת העץ (בוקיצה), בעודו רטוב. לבניית הקשת השתמשו בעץ רטוב, שכופף באמצעות כיפוף אדים. כל החורים נקדחו ביד, ומקומם נקבע על פי העין. הכיסא הורכב מחלקים רטובים, והושאר להתייבש ולקבל את צורתו הסופית.

ארקולני החליט להישאר עם סוגי העצים המקוריים, אך הוא הבין כי שיטת הבנייה המסורתית איננה מתאימה לבניית 100,000 כיסאות - חייבים להנדס את התהליך. הבעייה המרכזית שעמדה בפני ארקולני היא תנועת העץ, ובמיוחד של המושב ושל קשת הגב. בוקיצה הוא עץ ידוע לשמצה - במהלך ההתייבשות שלו (ובמיוחד אם היא מהירה) הוא מתעוות ומתפוצץ. כיפוף אדים הוא תהליך עם הדירות נמוכה למדי, תהליך שנתון למצבי רוח. כל ניסיון לייצור ממוכן, כאשר הקשתות אינו זהות לחלוטין, נידון לכישלון.

לאחר ניסויים רבים החליט ארקולני לייבש את העץ בטכנולוגיה יחודית - תנור אדים. הוא אמנם לא המציא את הטכנולוגיה, אבל הוא בהחלט שיכלל אותה והביא אותה לרמת שלמות. הרעיון הוא לייבש את העצים בתוך תנור שאליו מוזרמים גם אדי מים. לאורך זמן הייבוש שולטים הן בטמפרטורה והן בלחות, וכך מווסתים את תהליך הייבוש. בשיאה של תקופת הייצור היו בארקול 32 תנורים שכאלה, כל אחד בעל נפח של קצת יותר מ - 28 מטר מעוקב.

עצי הבוקיצה שעמדו לרשות ארקולני היו צרים למדי, ולא ניתן היה לבנות מהם את המושב. ארקולני הפך את החסרון ליתרון. עצי הבוקיצה נחתכו לפסים צרים, והודבקו יחדיו על מנת ליצור את המושב. לא רק שארקולני הצליח להשתמש בחומר גלם זול (עצי בוקיצה קטנים), הוא גם הגיע לניצולת גבוהה של חומר הגלם (פחת קטן הודות לחיתוך הפסים הצרים), ואף הגביר מאוד את יציבות המושב. ארקול נחשבת לראשונה שיצרה משטחים גדולים מהדבקה של פסי עץ דקים.

גם כיפוף קשתות הגב זכה לטיפול הנדסי הולם. חומר הגלם של הקשת הושרה בתמיסה מיוחדת למשך 45 דקות. הקשת כופפה (באמצעים הידראוליים) תוך שתי דקות. היא הוחזקה במצב המכופף באמצעות התקן מיוחד, והוכנסה לתנור למשך מספר שעות. התוצאה - קשתות מדויקות והדירות, ששמרו על צורתן.

חלפו שנתיים (!) מרגע שארקולני קיבל את ההזמנה ועד הרגע שבו יוצר הכסא הראשון באופן מסחרי. מיד עם יציאתם לשוק זכו הכסאות להצלחה מסחררת, והחברה ביססה עליהם קו מוצרים שלם שנמכר גם בימינו אנו. בשיא תקופת הדרישה (תחילת שנות השישים) ייצר המפעל כיסא כל עשרים שניות. ארקולני השיג את מטרתו - ייצור רהיטים יפים, שימושיים, במחיר שווה לכל נפש.

יש עוד המון מה לכתוב על האיש ועל החברה - אבל, הזמן מתקצר והרשימה מתארכת. שבוע טוב.