הברזה נעימה

יום שישי שעבר היה יום עמוס במיוחד בגן של הילדה. את התוכנית האומנותית פתח עבדכם הנאמן בפעילות של הכנת "לחם יהודי קלוע" - מה שמכונה "חלה" במקומותינו. הבוקר המשיך בחצר - כריס פינצ'בק (אחד האבות) הדגים נגינה בחמת חלילים. התוכנית האומנותית של היום הסתיימה בהדגמה של הברזת עץ אדר (מייפל), באדיבות אחד הסבים.

בשבוע שעבר חגגנו גם את תחילתו של האביב. למען הדיוק - לוח השנה חגג את תחילתו של האביב, תוך התעלמות מופגנת מן המציאות. תושבי מיין ממתינים ליום שמציין את תחילת האביב בכיליון עיניים. ביום זה אפשר להתחיל לקטר על מזג האוויר בלי להיחשב לנמושות שמתקשות (שלא לומר נהנות) להתמודד עם החורף. מרגע שהאביב נכנס לתוקף באופן רשמי מותר (שלא לומר מתבקש) לקטר על הטמפרטורות שמסרבות לעלות (אנחנו עדיין מתחת לאפס במשך רוב שעות היום) ועל השלג שממשיך לרדת. השנה הוספנו לשלל הקיטורים טענות הקשורות בהברזת עצי המייפל.

שימוש בלשד (sap) שמופק מעצי מייפל (אדר) מקובל מזה מאות שנים. ישנן עדויות לכך שכבר בתקופות מוקדמות היו האינדיאנים בצפון אמריקה מפיקים וצורכים את הלשד - שותים אותו בצורתו הנוזלית (maple sap) או מפיקים ממנו סוכר וסירופ. האירופאים שהגיעו לצפון אמריקה למדו את שיטות האיסוף והעיבוד, ובמהלך השנים שיכללו ותיעשו אותן. הרעיון פשוט מאוד - מחוררים את גזעו של העץ, מנקזים את הלשד לתוך כלי איסוף, ומרתיחים אותו עד לקבלת סירופ.

התהליך הפשוט מסתבך בשל שתי עובדות:

• ריכוז הסוכר בלשד נמוך (בסביבות 2%). היחס בין לשד לבין סירופ הוא 1:40. כלומר, מכל ליטר של לשד ניתן להפיק 25 מיליליטר של סירופ. אם מעוניינים בכמות משמעותית של סירופ אין מנוס מאיסוף והרתחה של ליטרים רבים מאוד של לשד.
• הלשד מופרש מן העץ בשל הפרשי לחצים, שנגרמים כתוצאה משינויי טמפרטורה. כאשר הטמפרטורה עולה מעל לאפס - לשד מופרש מן העץ. כאשר הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס - ההפרשה נפסקת, מים נשאבים דרך השורשים אל תוך העץ, והם "הופכים" ללשד חדש. מדובר בחלון הזדמנויות צר למדי (שבועיים, שלושה) בו מזג האוויר משתף פעולה (מינוס בלילה, פלוס ביום) ומאפשר את איסוף הלשד.

הרופאה ששמעה על ההדגמה שנערכה בגן החליטה שגם אנחנו צריכים לנסות כוחנו בהכנת סירופ מייפל ביתי. האתגר הראשון שעמד בפנינו היה איתור עצי מייפל ביער שלנו. אני די טוב בזיהוי עץ מייפל כאשר הוא נמצא בצורתו הנגרית. איתור עצי מייפל ביער שלנו שגודלו קצת יותר מחמישה דונם, כשהקרקע מכוסה בשלג בעומק של חצי מטר, וכאשר העצים (הנשירים) עדיין מחוסרי עלים - זה כבר אתגר אמיתי. מבטים חודרים לעבר סידור הענפים ומישוש רגיש של קליפות עצים סייעו בידינו, ולבסוף איתרנו שני עצי מייפל מועמדים להברזה.

השלב השני הוא הכנסת הברזים. מחוררים את העץ באמצעות מקדח לעומק של אינץ' וחצי (38 מ"מ), דופקים פנימה את הברז, תולים עליו מיכל איסוף, ומחכים. ביומיים הראשונים הלשד זרם בקצב מדהים (כמה ליטרים ליום מכל ברז). אבל אז צנחו להן הטמפרטורות אל מתחת לאפס גם בשעות היום (ככה זה כשמתחילים את הבוקר עם מינוס 14), זרימת הלשד נפסקה, וזרימת הקיטורים החלה. עברו עלינו ארבעה ימים של יובש, ורק ביום שישי האחרון עלו הטמפרטורות והזרימה התחדשה לה.

השלב השלישי עימו טרם התמודדנו הוא הרתחת הלשד עד לקבלת סירופ מייפל. אנחנו מחכים להצטברות כמות גדולה של לשד בתקווה שלא נצטרך להרתיח יותר מפעמיים. ההרתחה היא תהליך ארוך, דביק ומסריח, שמבוצע לפיכך מחוץ לבית. לא משהו שעושים אם לא ממש צריכים.

והנה כמה תמונות להמחשה:

קידוח חור בזווית

נכנסים פנימה

הלשד מתחיל לנזול

דופקים ברז

מיכל האיסוף תלוי על הברז

אם תזמינו כרטיסים עכשיו יש סיכוי לא רע שתגיעו לחגיגת ההרתחה שתיערך בסוף השבוע הקרוב. אם לוח הזמנים שלכם קצת צפוף, אתם מוזמנים להגיע לחגיגת ההרתחה השנייה שתיערך בעוד שלושה שבועות. לאמיצים שיגיעו מובטחת ארוחת בוקר - פנקייק עם סירופ מייפל תוצרת בית.

נחצה את הגשר כשנגיע אליו

צפוי לנו מסע ארוך בזמן. תחנה ראשונה - שנת 1947:

פרנק סינטרה שר את "גשר ברוקלין" (The Brooklyn Bridge) - אחד מששת השירים שבוצעו בסרט "זה ארע בברוקלין" (It Happened in Brooklyn). אני אחסוך מכם את עלילת הסרט, אבל כדי לתת לכם מושג כללי אציין שסיסמת הפרסומת של הסרט הייתה - "שירים שמחים, כוכבים שמחים, רומנטיקה שמחה". אנחנו צריכים לדלג בזמן עוד 144 שנים אחורנית.

במסגרת הלימודים בבית הספר התיכון, הבן הגדול לומד קורס שנקרא "ערים" (במחצית הקודמת הוא למד קורס שנקרא "איים"). לפני שבועיים הוא שב הביתה, והודיע לי שאני "צריך לכתוב בבלוג על גשר ברוקלין - זה מאוד מעניין". אמנם לא מדובר בנגרות (למרות שהיה שימוש נרחב בעץ במהלך הבנייה), אבל הילד צדק - זה מאוד מעניין.

גשר ברוקלין מקשר את מנהטן לברוקלין, והוא עבור מעל לנהר המזרחי (East River). נפתח בכמה נתונים טכניים:

• אורך כולל - 1,825 מטר.
• רוחב - 26 מטר.
• מפתח מירבי - 486 מטר.
• גובה המגדלים - 84 מטר.
• גובה הגשר - 41 מטר.
• תאריך פתיחה רשמי - 24 למאי, 1883.

הנתונים מרשימים לכשעצמם - הגשר תופס מקום מכובד (שבעים ושמונה) ברשימת הגשרים בעלי המפתח הרחב ביותר. אבל אם לוקחים בחשבון שבנייתו של הגשר הסתיימה בשנת 1883, הרי שמדובר בהישג הנדסי מדהים.

הגשר תוכנן בשנת 1867 בידי מהנדס אמריקאי ממוצא גרמני בשם John Augustus Roebling. הוא השלים את תיכנון הגשר בזמן שיא של שלושה חודשים, ומיד לאחר מכן התוכניות אושרו על ידי "החברה הניו-יורקית לגשרים", שמימנה את בניית הגשר. מדובר היה בגשר התלוי הראשון שנבנה תוך שימוש בכבלי פלדה. לאחר אישור התוכניות רובלינג יצא אל השטח על מנת לבדוק היכן ניתן למקם את המגדלים של הגשר. רגלו התרסקה בשעה שניתפשה בין המזח לבין מעבורת. הרגל נכרתה, הפציעה הזדהמה ורובילנג נפטר שבעה עשר יום לאחר מכן.

את מקומו של ג'ון רובלינג האב תפש עתה בנו Washington Roebling. מהנדס בן 32, חסר ניסיון בפרויקטים מסדר גדול כזה. אמנם היו לו תוכניות מפורטות, אך עדיין מדובר היה באחד הפרויקטים ההנדסיים המסובכים ביותר של אותה תקופה. בסמוך לתחילת הבנייה חלה רובלינג הבן במחלת הפעמון (Caisson Disease). הוא הצליח לשרוד, אך כתוצאה מו המחלה שותק חלק גופו התחתון. רובלינג השקיף על המשך בניית הגשר, מחלון חדרו, כשהוא מרותק למיטתו.

את מקומו של וושינגטון רובלינג הבן תפשה כעת אישתו Emily Roebling. היא עברה הכשרה מזורזת אצל בעלה ("בניית גשרים 101"), והפכה למנהלת הפרויקט בפועל - איוש חריג מאוד לסוף המאה ה - 19, והאמת - אני מניח שגם בימינו אנו קשה למצוא נשים בתפקידים כאלה. בתחילה היא שימשה בעיקר בתור "עיניים ואוזניים" של בעלה בשטח, אבל עד מהרה תפקידה הפך עצמאי ומרכזי.

ועכשיו כמה מילים על הגשר עצמו. גשר ברוקלין הוא "גשר תלוי" אופייני, כאשר המגדלים מחזיקים את הגשר עצמו ואת המיתרים התלויים שאף הם מחזיקים את הגשר. הצורך במפתח רחב ובגשר גבוה (על מנת לאפשר את תנועת הסירות בנהר) הכתיבו את הצורך במגדלים גבוהים במיוחד (באותה תקופה אלה היו הבניינים הגבוהים ביותר בניו-יורק) ואת השימוש החלוצי במיתרי פלדה.

בניית מגדלים בתוך מים היא מבצע הנדסי מורכב, גם בימינו אלה. מאז בניית גשר ברוקלין שיטת הבנייה אמנם השתכללה והפכה בטוחה יותר, אבל הרעיון נשאר זהה. אל תוך המים מוכנס "פעמון צלילה"  (Cassion) ענק אטום למים - למעשה, קופסא ענקית עשויה עץ. כעת מתרחשים שני תהליכים במקביל: הראשון - המגדל נבנה על גבי הקופסא, ודוחף אותה מטה. השני - פועלים עובדים בתוך הקופסא, וחופרים בקרקע עד שהם מגיעים לשכבת היסוד. בסיומו של התהליך ממלאים את הקופסא בבטון.

התנאים בתוך הקופסאות היו קשים ביותר - מחסור בחמצן, חום אדיר, תאורה חלשה, רעש מחריש אוזניים, והכל תוך כדי עבודה פיסית מאומצת. אבל הבעייה המרכזית הייתה "מחלת הפעמון" או "מחלת הכיפופים" בה לקו הפועלים. כיום אנו יודעים כי מדובר במחלת הדקומפרסיה (מחלת הצוללנים). ירידת הפועלים אלל תוך הקופסאות הייתה שקולה לצלילה לעומק רב. העלייה המהירה למעלה, בתום יום העבודה, הייתה שקולה לעלייה מהירה ולא מבוקרת של צוללן. התוצאה - פועלים רבים לקו במחלת הדקומפרסיה בדרגות שונות של חומרה, וכעשרים פועלים נפטרו כתוצאה מן המחלה.

בניית הגשר מתוארת בכמה ספרים (המפורסם שבהם - The Great Bridge: The Epic Story of Building the Brooklyn Bridge, נכתב בשנת 1983 בידי David McCullough). אנחנו נסיים בצרור נוסף של עובדות אודות הגשר:

• בניית הגשר ארכה 14 שנים. ההערכה הראשונית של ג'ון רובלינג הייתה 5 שנים.
• עלות הבנייה של הגשר הייתה 15,100,000 דולר (מדובר בסכום של כ - 350,000,000 דולר מתואם לזמננו).
• ביום הפתיחה של הגשר עברו עליו 150,300 איש ו - 1,800 כלי רכב.
• ג'ון רולינג תיכנן את הגשר כך שיהיה חזק פי שישה מהדרוש. בגלל שכבלי הפלדה שסופקו לפרויקט היו מאיכות ירודה, הגשר נבנה כך שהוא חזק רק פי ארבעה מהנדרש.
• בשנת 1901 הגשר נמכר ע"י נוכל בשם William McCloundy לתייר תמים. מק-קלאונדי נתפש, הורשע ובילה שנתיים וחצי מאחורי סוגר ובריח.

סדנא לכתיבה יוצרת

אני יודע שאם אבקש ממכם להמיר את קריאת הרשומה הזאת בהאזנה של שלושים דקות לראיון ששודר ב - BBC לפני מספר ימים זה לא יקרה. זה לא שאתם לא רוצים, אבל הילדים בחופשה, הרמקולים במחשב אינם עובדים, המבטא הבריטי עושה לכם רע בבטן, ובכלל אתם לא מאזינים ל - BBC מסיבות אידיאולוגיות.

מכיוון שאני חושב שהראיון עם פרופסור מרק מיודובניק (Mark Miodownik) חשוב ומעניין, אני מעניק בזאת לציבור שירותי תימלול וקצרנות. הנה עיקרי הדברים, ומי שבכל זאת רוצה להאזין לראיון המלא מוזמן לדלג לכאן.

מרק הוא פרופסור לחומרים ולחברה ב - University College London. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסגסוגת של טורבינות של מנועי סילון. מרק מספר שהעניין שלו בחומרים החל כאשר יום אחד, בדרכו לבית הספר, הוא נדקר על רציף הרכבת. לאחר המעשה, הוא גילה שנדקר באמצעות להב של סכין גילוח, והופתע מהיכולת של חתיכת מתכת קטנה כל כך לגרום נזק גדול כל כך. הוא התחיל לחקור מתכות - מה עושה אותן חזקות כל כך וכיצד הן יכולות להיות חדות כל כך.

מרק טוען כי החומרים והדברים שאנו יוצרים מהם מגדירים אותנו כבני אדם. התקופות המשמעותיות בהיסטוריה של המין האנושי נקראות על שם חומרים - תקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. מערכת היחסים שלנו עם העולם סובבת סביב חומרים - אנחנו לא רק יצורים שרואים וחושבים, אנחנו גם יצורים שנוגעים ומרגישים.

בעשר השנים האחרונות מרק עובד עם אומנים ויוצרים. מחד גיסא, הבנה מדעית מעמיקה יותר של החומר משפיעה על היצור ועל היצירה. מאידך גיסא, העבודה האינטימית והאינטנסיבית של היוצר עם החומר טומנת בחובה תובנות שאינן קיימות אצל המדענים. מרק טוען כי אסור להתעלם מההיבטים התחושתיים (הסנסוריים) של החומרים. כשמתעלמים מההיבטים הללו מקבלים מוצרים שאנשים פשוט לא רוצים אותם.

מדע החומרים - הכימיה, הפיסיקה, הביולוגיה, ההנדסה - נועד כולו לענות לצרכים של אנשים, בין אם מדובר בבניית חללית או בייצור חולצה. אסור להתעלם מהמימד האנושי במדע החומרים. לפיכך, צריך לצרף למדע החומרים אנשים מתחומים נוספים - אומנים, יוצרים, מעצבים, אנתרופולוגים, ארכיאולוגים, היסטוריונים, ואפילו בלשנים. מדע החומרים הוא מדע בין-תחומי. התוצרים של תחום המדע הבין-תחומי הזה אינם רק מאמרים, אלא גם תוצרים מוחשיים - דברים שאפשר לגעת בהם.

מרק מציין כי האנשים שחושבים ומדברים הם אלה שמגיעים לעמדות כוח והשפעה. הם אינם מעריכים את אלה שיוצרים חפצים, ולפיכך התקציבים שמופנים לתחום היצירה הולכים ומצטמצמים. מרק רואה עצמו כנציג היוצרים אצל אלה שחושבים ומדברים. בעיניו, יצירת דברים חשובה לא פחות מקריאה, כתיבה, חשבון, ספרות ומוסיקה. הידע שכרוך ביצירת חפצים הוא ידע שקשה מאוד לבטא במילים, ולפיכך קשה מאוד לחלוק אותו. מדובר, במקרים רבים, בידע פנימי, בידע חבוי.

מרק רואה את ההישג המדעי הגדול ביותר שלו בהקמתו של המכון ליצירה (Institute of Making). המכון מגדיר עצמו בתור "מועדון מחקר בין-תחומי לאנשים שמתעניינים בעולם היצירה: מיוצרי מולקולות ליוצרי בניינים, מיוצרי עור סינתטי ליוצרי מעבורות חלל, מיוצרי מרק ליוצרי יהלומים, מיוצרי גרביים ליוצרי ערים". המכון מכיל "ספריית חומרים" - מעל לאלף חומרים שונים, שעומדים לרשות החוקרים.

מרק מציין כי חברת הצריכה, בה אנו חיים, מאבדת את הידע שלה אודות החומרים ותהליכי הייצור של המוצרים בהם אנו משתמשים. איבוד הידע והיכולת ליצור דברים גורם לנו לאבד היבט משמעותי באישיות שלנו. בתי הספר מתרכזים בקריאה, כתיבה וחשבון אבל הם צריכים להתרכז ביצירת דברים, קריאה, כתיבה וחשבון. בכל בית ספר צריכה להיות סדנא ליצירה, בה התלמידים יוכלו להתנסות ביצירת דברים.

בסיום הראיון מרק מפציר ברשויות המקומיות להסב את הסיפריות העירוניות שלהם לסדנאות ציבוריות, פתוחות לשימושו של הקהל הרחב. מרק טוען כי בעבר הנגישות לכלים ולמרחב עבודה הייתה גבוהה, אבל הנגישות לספרים הייתה נמוכה - הפתרון נמצא בדמות הספריות הציבוריות. כיום המצב הפוך - הנגישות לספרים גבוהה מאוד, אבל הנגישות לכלים ולמרחב עבודה נמוכה ביותר - הגיע הזמן להסב את הסיפריות העירוניות לסדנאות ציבוריות. הרעיון הוא לעבור מתרבות של קניית דברים לתרבות של יצירת דברים. לעבור מתרבות של זריקת דברים לתרבות של מיחזור דברים.

השתכנעתם ? נראה אותכם הולכים לדבר עם מנהלת הסיפריה העירונית. בהצלחה.

מושינג

נפתח בשיר ילדים:

כולם יודעים את שמו השל המלחין - מתי כספי. אבל מי כתב את המילים ? המילים נכתבו על ידי נתן זך, מה שמביא אותנו למחשבה שלא מדובר בדיוק בשיר ילדים. הנה המילים - מוסר ההשכל משנת 1972 (השנה בה נכתב השיר) נשאר רלבנטי עד לימינו.

כלבלב הו בידי בם בם נכנס לאיטליז 

וגנב לו עצם משם הו בידי בם בם 

הקצב התרגז והרים את ידו הו 

כלבלב הו בידי בם בם 

בם בו. 

כלבלב הו בידי בם בם נמלט למחבוא 

וגרם לו עצם גנובה לא לו 

הו והעצם ערבה כה לחיכו 

הו בידי בם בם בו. 

הילדים שעברו בדרכם על ידו 

ראו רק את קצה זנבו של כלב בו 

בי די בם בם בו. 

המוסר הוא פשוט בידי בם בם בו 

מי שלא יוכל כאן לגנוב עצם לעצמו 

הו בידי בם בם 

לעולם לא יראה פה את קצה זנבו 

הו בידי בם בם 

בם בו. 

השיר הזה (שבוצע במקור על ידי תיקי דיין בליווי להקת הפלטינה) התנגן במוחי ביום ראשון שעבר. יצאנו מן הבית בשש בבוקר, ולאחר שעתיים ומחצה הגענו לעיירה גרינוויל (Greenville). שם פגשנו את סטיב, זאק ולהקת כלבי האסקי. נסיעה נוספת של עשרים דקות, ואנחנו באחד משערי הכניסה לקטע הצפוני של שביל האפלצ'ים - Hundred Mile Wilderness. הקטע הזה נחשב לקטע הפראי ביותר בשביל האפלצ'ים - הקטע "המאתגר" (כמו שהאמריקאים אוהבים לומר) ביותר מבחינת ניווט ועבירות.

אבל אנחנו לא באנו לכאן בשביל ללכת - אנחנו כאן בשביל מושינג (mushing). מושינג הוא שם כולל לתעבורה באמצעות כלבים. מקור המילה mush הוא ככל הנראה במילה הצרפתית marchez, שמשמעותה - להתקדם. אנחנו באנו לטייל באמצעות מזחלות כלבים (dog sledding).

לפני שנעבור לתמונות, הנה כמה תשובות לשאלות:

• טמפרטורה: מינוס 8 מעלות צלזיוס.
• קצב התקדמות: בין חמישה לעשרה קמ"ש.
• זמן כולל של הטיול: שהינו בחוץ כשבע שעות - כולל רתימת הכלבים בתחילת המסלול, הפסקת צהריים, ושיחרור הכלבים מהריתמה בסוף היום.
• הכלבים: כולם כלבי האסקי. כולם כלבים שנמסרו לאימוץ, ונאספו על ידי סטיב. לא מעט אנשים מביאים הביתה כלב האסקי, ומגלים עד מהרה שלא מדובר בכלב משפחה. אלה כלבים מאוד דעתניים, רגישים מאוד למעמדים החברתי, ובהעדר פעילות גופנית (ריצה של כמה שעות כל יום) הם פורקים את המרץ שלהם על כל מה שנמצא מסביבם.
• אנחנו: מדובר במאמץ פיזי משמעותי (ואני לא מדבר על הכלבים, שנהנים מכל רגע). בירידות עולים על המזחלת ונמשכים על ידי הכלבים במהירות גבוהה, במישור - ספק הולכים, ספק רצים עם רגל אחת על המזחלת ורגל אחת על השלג, בעליות - הולכים ליד המזחלת.
• הדינמיקה: מערכת היחסים שבין המושר (musher, האדם שנוהג במזחלת) לבין הכלבים מדהימה. הדינמיקה בין הכלבים לבין עצמם מעניינת לא פחות. ההתנהגות של חלק מן הכלבים מידרדרת ככל שמתקרבים לסוף המסלול - זה לא שהם מתעייפים, להיפך. הם מכירים את הדרך, ופשוט רוצים להמשיך לרוץ.
• שורה תחתונה: וואוו.

והנה התמונות

הכרות עם הכלבים

דובר הלהקה

הפסקת צהריים

הדור הצעיר עטוף היטב (ואפילו הצליח לתפוס תנומה) 

נבחרת הבנים משתרכת מאחור (חפשו אותנו, אנחנו בתמונה)

סוף סוף מצליחים להדביק את ... 

נבחרת הבנות שמובילה בביטחה

תיכף העונה נגמרת - הבטיחו את מקומכם עכשיו - רוצו להרשם.

תיב"ם ונגרות

אני חושב שהקריקטורה הבאה משקפת היטב את היחס של עולם הנגרות לתיב"ם (תיכנון באמצעות מחשב, CAD):

רוב הנגרים יודעים שהמחשב יכול לעזור להם איכשהו, הם רק לא תמיד מצליחים להפוך את הידיעה הזאת למשהו מעשי.

בבית הספר פגשתי את שני הקטבים - אלה שרואים במחשב שרץ בהיכל הנגרות, ואלה שסבורים כי עשרה קבין של תיכנון ירדו לעולם, והם כולם נמצאים במחשב. בקוטב האחד פגשתי את דיויד שמבצע את כל תהליך התיכנון שלו תוך שימוש בטכנולוגיה המוכחת של נייר, עיפרון, מחדד ומחק. רוב השירטוטים הם בקנה מידה של 1:2 או 1:4, וחלק מן השירטוטים (בעיקר של אזורים מסובכים) הם בקנה מידה של 1:1. דיויד הוא חסיד מושבע של בניית דגמים (mock-up) בגודל מלא, שמשלימים את תהליך התיכנון. באופן לא כל כך מפתיע, דיויד מבצע את כל החישובים שלו באופן ידני, ולהזכירכם מדובר בחישובים בשיטה האימפריאלית (עוד סוס טרויאני שהבריטים השאירו לאמריקאים).

בקוטב השני פגשתי את לי - נגר חובב שמבלה את החופשות שלו כאומן אורח בבית הספר. כשהוא לא נמצא בחופשה, לי משמש כמהנדס בכיר (מאוד) בחברה שעוסקת בתחום השמע. כשלי מגיע לבית הספר, הדברים הראשונים שהוא פורק מהמכונית הם מחשב, מסך עצום מימדים, מדפסת, ו... מערכת שמע (שעולה כמו מסור שולחן ממוצע). בכל אופן, לי מבצע את כל תהליך התיכנון שלו אך ורק באמצעות המחשב. הכל - החלק מהסקיצות הראשונות, וכלה בדגמים תלת-מידיים שממוקמים בסביבה בה הם יגורו, הכל בתוספת rendering מושלם.

שאר הנגרים והנגרים לעתיד מוצאים את המקום המתאים להם על הרצף שבין שני הקטבים הללו. אני מתחיל תמיד בשירבוט של סקיצות על גבי נייר. כשאני מתכנס למשהו קונקרטי יותר, אני עובר למחשב ומתכנן דגמים תלת-מימדיים. אם רואים את המחברים או שהם מסובכים - אני מתכנן אותם, אחרת - אני פשוט מתעלם מהם. לאחר כמה סיבובים של הערות ושיפורים (ולעיתים בניית דגם בגודל מלא) אני מתכנס לתיכנון הסופי. אני חוזר ומעדכן את הדגם הממוחשב, מוסיף לו מידות מדויקות, מכין רשימת חלקים, מדפיס, וניגש לעבודת הבנייה.

אני משתמש בתוכנה בשם SketchUp. את פיתוח התוכנה החלה, בשנת 1999, חברת הזנק (תודו שסטארט אפ נשמע טוב יותר) ששכנה בקולורדו. בשנת 2006 החברה נקנתה על ידי גוגל, אבל בשנת 2012 היא נמכרה לחברת Trimble. לסקצ'אפ שתי גירסאות - גירסא חינמית בסיסית, וגירסא מתקדמת בתשלום. לנגר המצוי מספיקה בהחלט הגירסא החינמית. התוכנה קלה ללמידה - שעתיים, שלוש ואתם בעניינים. קל לתכנן (ולעדכן) באמצעותה דברים בסיסיים, שהם כידוע לנו הרוב המכריע של מה שאנחנו מתכננים ובונים. לצד הגרסא הרשמית מצויות הרבה מאוד "הרחבות" שמקורן בקהילת משתמשים פעילה. חיפוש קצר, התקנה פשוטה, ולתוכנה הבסיסית נוסף "בדיוק מה שהייתם צריכים". חסרון מרכזי של התוכנה הוא הדרך שבה היא (לא) מטפלת בעקומות. למרבה הצער, התוכנה איננה תומכת בעקומות, והיא מייצגת אותן ע"י רצף של קווים ישרים. ברגע שהמודל שלכם כולל עקומות אתם בצרות. על חלק מן הבעיות אפשר להתגבר בדרך כזאת או אחרת, אבל לחלק מהבעיות פשוט אין פתרון.

מבחינתי, יש שני יתרונות לשימוש במחשב לצורך תיכנון. הראשון - העבודה בתלת-מימד (והיכולת לשנות את נקודת המבט) עוזרת לי "לראות" את הרהיט כבר בשלבים הראשונים של התיכנון. מודל ממוחשב איננו תחליף לדגם מוחשי, אבל הוא תחליף לא רע. השני - הקלות בה ניתן לשנות את המודל מאפשרת לי לחקור אפשרויות שונות בעלות נמוכה, ולעבוד תמיד עם תיכנון שמשקף את הרהיט שנבנה בפועל.

וכל שנותר עכשיו הוא לבנות את הרהיט.