ניירות או מחשבים

בתחילתו של החודש נפטר דוקטור רוג'ר תומלינסון (Roger Tomlinson). אני מניח כי הקוראים אינם מכירים את האיש, אבל קשה להפריז במידת ההשפעה שלו על חיינו המודרניים. רוג'ר תומלינסון נחשב לממציא מערכות המידע הגיאוגרפיות (ממ"ג, GIS) - המצאה ששינתה את עולם המיפוי.

רוג'ר תומלינסון נולד בשנת 1933 בקימברידג', אנגליה. הוא שירת כטייס בחיל האוויר המלכותי בשנים 1951 - 1954. עם תום שירותו הצבאי הוא השלים שני תארים ראשונים - בגיאוגרפיה ובגיאולוגיה. הוא השלים את לימודי התואר השני שלו בקנדה, תוך שהוא חוקר את הגיאומורפולוגיה של הקרחונים במפרץ לברדור. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתחום חדשני ופורץ דרך - מערכות מידע גיאוגרפיות.

לפני המצאת הממ"ג, השיטה שהייתה נהוגה לשם "איחוד" מידע גיאוגרפי (בצורת מפה או בצורה טבלאית) הייתה שימוש במפת בסיס שעליה הונחו שקפים עם המידע הנוסף (המידע הטבלאי הומר אף הוא למפות). אני מניח כי לחלקינו הטכנולוגיה הזאת מזכירה נשכחות מהשירות הצבאי.

בשנת 1959 עבד תומלינסון בחברה קנדית שערכה סקרים אוויריים. החברה קיבלה פרויקט במסגרתו היא הייתה צריכה להמליץ על המיקום המיטבי להקמת מפעלי נייר בקניה. לצורך מתן ההמלצה הם אספו מידע לגבי - טיב הקרקע, שיפוע פני השטח, שבטים מקומיים, תנועת פילים, מושבות קופים, כמות משקעים, ונתיבי תחבורה. תומלינסון והצוות שבו לקנדה, והחלו בתהליך של איחוד המידע הגיאגרפי בשיטת השקפים, השיטה שהייתה מקובלת באותם ימים. איחוד המידע בשיטת השקפים היה תהליך ארוך ולא יעיל, הפרויקט עמד לחרוג מהתקציב, והמנהל של תומלינסון הורה לו "למצוא שיטה זולה יותר" להשלים את הפרויקט.

תומלינסון החליט לנצל את המחשב ואת הפלוטר שהיו במשרד על מנת לפתור את הבעייה. במשך שבוע, לאחר שעות העבודה, הם הזינו את הנתונים לתוך המחשב, ובתום השבוע הם הדפיסו מפה שכללה את איחוד המידע הגיאוגרפי שנאסף - מפת הממ"ג הראשונה בעולם.

תומלינסון ניסה "למכור" את רעיון הממ"ג לחברות מחשוב מקומיות, אבל הוא נדחה - "הרעיון איננו מעניין". כעבור זמן מה, מצא עצמו תומלינסון יושב במטוס ליד לי פראט, שהיה נציב "מלאי הקרקע הקנדית" (משהו שבין שר החקלאות לראש מנהל מקרקעי ישראל). פראט שהתמודד עם בעיות קשות של החקלאים הקנדים, הבין את הפוטנציאל העצום הטמון בממ"ג, ואימץ אותו בחום. כך הוקמה רשות הממ"ג הקנדית - רשות הממ"ג הראשונה בעולם.

אבל מה לנו ולממ"ג ? אנחנו אנשים פשוטים ולכן נחזור בשבוע הבא אל התחום שלנו, ונדבר על נגרות ותיב"ם (תיכנון באמצעות מחשב) - למה כן ולמה לא.

כמה מחשבות על עיצוב

נפתח באימרה של Chuck Close, צייר וצלם אמריקאי:

Inspiration is for amateurs - the rest of us just show up and get to work

השראה זה לחובבים - אנחנו פשוט באים ומתחילים לעבוד

אנשים חושבים שעיצוב טוב הוא תולדה של כישרון, יכולת מולדת, תהליך מיסטי משהו, כמעט בלתי מודע. משהו די בינארי - או שאתה נולד עם זה או שלא. אתה הולך לטייל, מצחצח שיניים, מקשיב למוסיקה, בוהה בקיר. פתאום נוחתת עליך ההשראה, והעיצוב המדהים מתגלה לך.

האמת, כפי שאתם מנחשים, שונה למדי. אמנם כישרון לא מזיק, אבל בהחלט מדובר בתהליך רציונלי, מודע, עם מתודולוגיה (מתודולוגיות), שאפשר ללמוד. עיצוב טוב מתבסס על ניסיון עבר - שלך ושל אחרים. עיצוב טוב מתבסס על היכולת לשאול שאלות, ולענות תשובות. עיצוב טוב הוא תהליך ארוך ומייגע - לעיתים מדובר בתהליך שנמשך שנים.

קשה מאוד להשתפר אם נשארים אך ורק במישור האמוציונלי. הדרך להשתפרות היא לנסות להבין (במישור הרציונלי) למה אנחנו אוהבים או לא אוהבים (במישור האמוציונלי) עיצוב מסוים. אני מוצא שהדרך להבין היא להגדיר במילים את ההתייחסות שלנו לעיצוב - בין אם זה עיצוב של אחרים או עיצוב שלנו. הדרך להשתפר היא לעבור מהמשפט "אני אוהב את השולחן הזה" למשפט "אני אוהב את השולחן הזה כי ...". התהליך הזה הוא תהליך מסובך, במיוחד בתחילת הדרך - הרבה פעמים אנחנו אוהבים (או לא אוהבים) רהיט מסוים, אבל אנחנו פשוט לא יודעים מהי הסיבה. עם הזמן, הסיבות הופכות לאמות מידה שלאורן אנחנו יכולים להשתפר.

בבית הספר נתקלתי בשני אנשים עם שתי גישות כמעט מנוגדות. אלד, המורה של התשעה חודשים, עובד בגישה מאוד אנליטית - מגדירים את הבעייה, ומנסים לפתור אותה. "יש לנו ארון מעוגל, לא סימטרי - איזה רגליים מתאימות לו?" התהליך הזה עובד טוב מאוד עם סטודנטים. אם שואלים אותם את השאלה הנכונה, הם מצליחים (לרוב) לחזור עם התשובה הנכונה. החלק הקשה הוא, כמובן, לשאול את השאלה הנכונה. הסטודנטים הטובים מצליחים לקראת בסוף הקורס לשאול בעצמם את השאלות הנכונות. היכולת של אלד התגבשה במשך שנים של בניית רהיטים בנגריית בוטיק ושל הוראת נגרות.

יורי, אומנית אורחת בבית הספר, עובדת בגישה שונה. באין לי שם מוצלח יותר, אני אקרא לגישה שלה "השוואה לתבניות". יורי יודעת איך צריך להראות רהיט טוב - הוא צריך להתאים לתבנית טובה. התהליך של יורי הוא הרבה פחות מילולי. כשמישהו בא להתייעץ איתה (או כשהיא מתייעצת עם עצמה)  הוא יצא עם שרטוט של הרהיט כפי שיורי חושבת שהוא צריך להראות. התהליך די מתסכל את המתייעץ המצוי, ובמיוחד שהגרסאות של יורי מוצלחות מאוד. התבניות של יורי מבוססות על התבוננות ביקורתית בעבודות של אחרים ושל עצמה, על שנים של ניסוי וטעייה, על מורשת אסתטית יפנית, ועל ... כישרון מדהים.









כולם כבר יודעים לצטט מהספר Outliers שבשביל להפוך למומחה בתחום כלשהו צריך ניסיון של 10,000 שעות. כשמדובר בעיצוב אני חושש שהמספר גדול בהרבה.

שבת בבוקר

06:30 - השכמה. צחצוח שיניים זריז. התלבשות מהירה - שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות, שני פליסים, גרביים תרמיים, מגפי שלג, כפפות, כובע.

06:50 - כניסה לרכבים. נסיעה לשטח כינוס.

07:00 - הגעה לשטח כינוס (Camden Snow Bowl). ירידה מהרכבים. הקמת מחנה על האגם הקפוא (Hosmer Pond).

07:55 - שירת ההימנון של ארצות הברית.

מילותיו של ההימנון (The Star Spangled Banner) חוברו, בשנת 1814, ע"י עורך דין ומשורר חובב בשם פרנסיס סקוט קיי. השיר (שבמקור מכיל ארבעה בתים) מתאר את הקרב שהתרחש בפורט מקהנרי בשנת 1812 בין הבריטים לאמריקאים - קרב שהסתיים בניצחון האמריקאים. באופן מפתיע משהו, צומדה למילים מנגינה בריטית פופולרית שנכתבה ע"י ג'ון סטפורד סמית. המנגינה כוללת מנעד (diapason) מרשים ביותר - אוקטבה וחצי. מי שמצליח לשיר בנוחות את ההתחלה של ההמנון נחנק בסופו, והדרך היחידה לסיים בכבוד את השירה היא להחנק בהתחלה. הבריטים אמנם הפסידו את הקרב ואת המערכה כולה, אבל אני בטוח שבכל פעם שהם שומעים מישהו נאבק עם המנגינה של ההמנון הם מגניבים חיוך.

08:00 - פתיחת המוקדמות של אליפות המזחלות הלאומית העשרים וארבע.

על המזחלות ועל התחרות העשרים ושלוש כתבתי לפני שנה (למרות ההזמנה החמה, לא נרשמו בזמנו מבקרים). השנה היה לנו נציג בתחרות - הבן הבכור וחמישה מחבריו יצרו שתי קבוצות - Jammer Machine 1 ו - Jammer Machine 2. האמת - ההורים של אחד הילדים מצאו עצמם עם שתי מזחלות, והחליטו שצריך למצוא להן שימוש הולם. זה סוג הדברים שקורה לך כשאתה גר במיין.

תהליך ההרשמה היה ארוך למדי - בעיקר בגלל שהוא התרחש בתוך אוהל מחומם.





הנה שתי המזחלות המדוברות.

דיון אסטרטגיה.

ניגשים לעבודה.

מה? צריך לסחוב את המזחלות למעלה?

רוב הצוותים עוברים את מגבלת המהירות שליד צריף המדידה.

הצוותים הטובים מגיעים למהירות של קצת יותר מ - 35 מייל לשעה (שזה בערך 60 קילומטר לשעה), ומסיימים את המסלול בפחות מתשע שניות. אין תשובה ממש ברורה מה הפרמטרים שמביאים לזמן מהיר (או במילים אחרות - יש אינספור תשובות). עיצוב המזחלת קשוח למדי - יש תקנות, והמזחלות נבדקות לפני כל גלישה. יש מזחלות עם תחתית שטוחה (כמו שלנו) ויש מזחלות עם פסי עץ (מגלשיים) בתחתית. לא ערכתי ניסוי מדעי, אבל מבדיקה לא מחייבת של הזמנים של כמה מאות מזחלות, לתחתית אין השפעה ברורה על מהירות הגלישה.

למשקל הגולשים יש השפעה על המהירות. קבוצות קלות מאוד או כבדות מאוד משיגות זמנים גרועים יותר. תנוחת הגולשים היא כנראה הגורם המשפיע ביותר. גולשים ששוכבים אחורה בדבוקה אחת משיגים זמנים טובים בהרבה - אוירודינמיקה? מרכז כובד? תחושת "הביחד"?

למרבה הצער, צרחות היסטריות במהלך הגלישה אינן משפיעות על המהירות.

למרות (ואולי בגלל) שהצוותים שלנו לא עלו לגמר, הם בהחלט היו מרוצים מעצמם. כמו שאחת האמהות אמרה: fun and done.

13:00 - קיפול מאהל, וחזרה לבסיס הקבע. שבת שלום. שלום שבת.

יומן קריאה

שתי המלצות על שני ספרים.

הספר Mistakes were made, but not by me הוא ספר בתחום הפסיכולוגיה. הספר, שעוסק בתופעה שנקראת דיסוננס קוגניטיבי (צריר הכרתי, בעברית), קריא מאוד ועשיר בדוגמאות. התיאוריה פותחה בשנות החמישים של המאה הקודמת ע"י ליאון פסטינגר. התיאוריה פשוטה למדי - בכל מקרה שבו אדם מחזיק בשתי קוגניציות (רעיונות, יחסים, אמונות, דיעות) שמנוגדות זו לזו מבחינה פסיכולוגית , נוצר אצלו מצב של חוסר נוחות נפשי. אנשים לא יכולים להישאר במצב של כזה של חוסר נוחות, והם צריכים לפתור את הדיסוננס בדרך כלשהי.

הספר מביא דוגמאות מתחומים שונים - האישי, הפוליטי, המדעי, אכיפת החוק, זוגיות, ועבודה. הכותבים מראים כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת על מנת לפתור את הדיסוננס - לשקר לעצמם ולאחרים, לעוות את ההיסטוריה של עצמם ושל אחרים, להתעלם ממידע אובייקטיבי, ועוד כהנה וכהנה טכנולוגיות מרשימות.

השורה התחתונה של הספר - דיוסננס קוגניטיבי הוא מחלה כרונית חשוכת מרפא, שלו לא היינו לוקים בה היינו מאבדים כבר מזמן את שפיות דעתינו. רוצה לומר - כולנו לוקים במחלה (הכותבים מביאים דוגמאות שעוסקות בעצמם ובפסיכולוגים מכובדים אחרים), אבל אלמלא היינו חולים, לא היינו יכולים להתקיים. בעת התפרצותה של המחלה - קשה לנו מאוד להיות מודעים לכך שהתנהגויות שלנו נובעות ממנה. מודעות לתופעה עוזרת לריפוי, אבל הפתרון הכמעט יחידי הוא הסתמכות על משקיפים אובייקטיביים, שיסבו את תשומת ליבנו להתפרצות בזמן אמת.

אז, בפעם הבאה שאתם מסיימים לבנות רהיט מ-ד-ה-י-ם, שאלו את עצמכם האם הרהיט באמת נפלא, או שמא העובדה שהשקעתם בו חודשיים עבודה, משבשת, במידת מה, את חוש השיפוט שלכם. בפעם הבאה שאתם מסבירים שהמסור שקניתם הוא ה-מ-ס-ו-ר של המאה (דרגה אחת מתחת להמצאת הלחם הפרוס), שאלו את עצמכם האם המסור הוא באמת פאר התעשייה המערבית, או שמא העובדה שלקחתם משכנתא שנייה על הבית על מנת לקנות אותו, משבשת, במידת מה, את חוש השיפוט שלכם.

הספר Ultimate Building Book מאת Steven Caney משיב אותנו אל אזור הנוחות של הבלוג. הספר אמנם איננו זול (כריכה קשה, 596 עמודים), אבל אם אתם אוהבים לבנות דברים ו/או יש לכם ילדים שאוהבים לבנות דברים - רוצו לקנות את הספר.

הספר עוסק בתכנון ובבנייה של מבנים - אני מניח שבשפה מקצועית זה תחום ההנדסה שנקרא "הנדסה אזרחית". הספר בנוי חמישה חלקים. כל חלק של הספר כולל הסברים, ודוגמאות (מותאמים לילדים ולמבוגרים), ושלל רעיונות (פשוטים, זולים, מקוריים, האמת - מדהימים) לבנייה של פרויקטים. הפרוייקטים מחולקים לשלושה תחומים - מבנים עם שלד, מבנים עם לבנים, מבנים עם לוחות.

האנגלית די פשוטה, אפשר להבין די הרבה גם בלי לקרוא, ויש לי רושם שבהמולת העשייה וחדוות הבנייה, הילדים עלולים אפילו להנות מהתמודדות עם הטקסט האנגלי. הנה שתי דוגמאות לפרויקטים. בצד שמאל פרויקט של מבנה שלד עשוי מנקי אוזניים, ובצד ימין מבנה לבנים עשוי קוביות סוכר.

ונסיים , איך לא, בשירה של נעמי שמר "אהבת פועלי בניין". בביצוע אושיק לוי והדודאים. אזהרה - החולצות אינן מכופתרות, ושיער החזה שופע.