אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק ב'

לפני שבועיים דיברתי קצת על יהדות ואסתטיקה. גם אם לא הצלחתם לשרוד את הכל הרשומה - זה לא ממש משנה.

ראשית - אסתטיקה איננה מהווה גורם משמעותי בדת היהודית. ישנן דתות (אמונות) בהן האסתטיקה היא נדבך משמעותי - למשל הזן-בודהיזם היפני או הנצרות של ה - shakers בארצות הברית. חשיבותה של האסתטיקה ביהדות מוגבלת, ובוודאי שהיא איננה מהווה אחד מעיקרי האמונה.

שנית - האסתטיקה היהודית העתיקה לא הצליחה להשתמר בגולה, ובוודאי שלא הצליחה לדלג את שנות הגולה עד להקמתה של מדינת ישראל. הגורם המרכזי לכך, לטעמי, נעוץ בהבחנה הראשונה שלי - האסתטיקה פשוט לא הייתה חשובה מבחינת האמונה היהודית. היהדות שמרה בגולה בקנאות על מה שהיא תפשה כעיקרי האמונה ודרכי עבודת האל - אסתטיקה לא זכתה להיכלל במועדון האקסקלוסיבי הזה.

החיפוש אחר מקורות לאסתטיקה של חפצים ישראלים צריך להימשך - מהתחום הדתי לא הצלחנו להיוושע.

----------

האסתטיקה החילונית הסקנדינבית (שמקורותיה נעוצים בפיזור גיאוגרפי, בתנאי אקלים קשים, במשאבים מוגבלים, ובאיומים חיצוניים) התפתחה לאורך מאות רבות של שנים.

ההיסטוריה של החברה הישראלית קצרה. עיון בשנתון הסטטיסטי לישראל, שנת 2013 (חומר מרתק, דרך אגב) מגלה את הנתונים הבאים לגבי האוכלוסיה היהודית: 26% מהאזרחים לא נולדו בישראל. 13% מהאזרחים עלו לישראל אחרי שנת 1990. רק 41% מהאזרחים הם דור שני (לפחות מצד האבא) בישראל. זה, אגב, מצב הרבה יותר הומוגני ממה שהיה קיים בעבר. עיון בנתונים של שנת 1961 מגלה כי 61% מהאזרחים לא נולדו בישראל, ורק 5.5% מהאזרחים היו באותה שנה דור שני.

הנתונים היבשים משקפים את מה שכולנו יודעים - החברה הישראלית היא חברה של מהגרים. חברה שנעה על שני צירים מנוגדים - מיזוג (ויש שיאמרו - ביטול) התרבויות השונות של המהגרים לכדי "ישראליות" חדשה מחד גיסא, ושימור התרבויות השונות מאידך גיסא.

עוד אבחנה שאיננה מצריכה תואר מתקדם בסוציולוגיה - החברה הישראלית היא חברה של כאן ועכשיו. אנחנו חיים את הרגע. אנחנו רוצים הכל עכשיו (מי יודע מה יקרה אחר כך). אנחנו נמצאים (או לפחות משכנעים את עצמנו) תחת איומים מיידיים. העתיד לוט בערפל, ולכן יש להתרכז בהווה. אין כמונו בפתרון הבעיות העשוויות ובהתעלמות מבעיות עתידיות.

כך גם בתחום האסתטיקה. המהגרים הביאו עימם אסתטיקות שונות ממקורות מגוונים, והן אמורות להתמזג ולהתגבש (תוך כדי שמירה מסוימת על הזהות העצמית שלהן) לכדי אסתטיקה ישראלית של חפצים. אבל זה תהליך שלוקח מאות שנים, ולנו, הישראלים שמרוכזים בכאן ובעכשיו, אין סבלנות לחכות. האמת, אנחנו - כיחידים וכחברה - גם לא כל כך מבינים למה זה חשוב - "אני בקושי גומר את החודש והוא מדבר איתי על אסתטיקה של חפצים שמתגבשת במשך מאות שנים". בינתיים, אנחנו מעתיקים מפה, מושפעים משם, ומבליחים במשהו מקורי מדי פעם.

----------

ולנו לא נותר אלא להקשיב לעצתו של אהוד מנור - "קח אותו לאט את הזמן" (לחן - רמי קליינשטיין, ביצוע - גידי גוב).

שתי הערות ...

שוב אתנחתא מהדיון אודות חפצים. הפעם לטובת כמה הערות כלליות.

קניתם מסור מחברה מכובדת. לאחר מספר חודשים של שימוש אתם מקבלים את הרושם שבמקרים מסוימים המסור עובד הרבה פחות טוב. אתם מנסים לבודד את המקרים הללו, ומגיעים למסקנה המפתיעה שהבעיות אינן קשורות לסוג העץ אותו אתם חותכים - הבעיות קשורות לסוחר ממנו קניתם את העצים. להב המסור מסתובב הרבה יותר לאט כשהוא פוגש עצים שנקנו אצל היבואן הגדול ההוא, זה מפתח תקווה. אתם מבררים מסביב, ומגלים שאתם לא לבד - אנשים נוספים נתקלים באותה בעייה.

אתם מתארגנים, ופונים ליבואן, שפונה ליצרן של המסור. לאחר כמה ימים מגיעה התשובה: it's not a bug, it's a feature. היצרן מסביר כי המסורים שלו יודעים לזהות את מקור העצים הנחתכים, וכך הוא יכול להציע "רמות חיתוך" שונות לסוחרים השונים. היצרן מוסיף כי מדובר בהסכמים מסחריים סבוכים וסודיים. אבל, באופן כללי - סוחר שמשלם יותר מקבל רמת חיתוך טובה יותר.

סיפור דמיוני? בתחום הנגרות - בהחלט כן. בתחום תשתית האינטרנט - ממש לא. האמריקאים נאלצו השבוע להתפכח מאשלייה נוספת - אשליית הנייטרליות של רשת האינטרנט. בית המשפט הפדרלי לעירעורים בקולומביה קבע כי לרשות התקשורת הפדרלית (FCC) אין סמכות לכפות על חברת Verizon נייטרליות רשת. במילים פשוטות - וריזון רשאית לשלוט במהירות ההעברה של תכנים. להזרים, למשל, סרטים שמגיעים מאמזון הרבה יותר מהר מסרטים שמגיעים מנט-פליקס. להזרים, למשל, אתרים של מיקרוסופט הרבה יותר מהר מאתרים של גוגל. להזרים, למשל, בצורה איטית להחריד בלוגים שמבקרים את וריזון, או אתרים שמתנגדים לחוק הבריאות החדש, או - להבדיל - אתרים שמתנגדים להפלות. אני מניח שהבנתם את הרעיון.

נכון, שמדובר בפסיקה כאילו טכנית (ה - FCC ויתר לפני מספר שנים, בעיקר בשל שיקולים פוליטיים, על חלק מסמכויות הפיקוח שהיו נתונות בידיו בנוגע לרשת האינטרנט), אבל כולם מבינים שמדובר בפסיקה בעלת משמעות עמוקה. ה - FCC שוקל את צעדיו (לא ברור שבמצב הפוליטי הנוכחי הוא יכול להחזיר לעצמו את הסמכויות עליהן ויתר). וריזון הבטיחו כי "לא יעשו שימוש לרעה" בפסיקה - תודה, באמת. מהות העימות היא (ניחשתם נכון) כסף. חברות התשתית מתבוננות בעינים כלות כיצד רוב התעבורה בתשתית שלהן מגיע ממספר קטן של חברות גדולות ומצליחות (הערכות מדברות על כך ש - 25% מהתעבורה ברשת מגיע מנט-פליקס), והן אומרות לעצמן: "גם אנחנו רוצות להרוויח משהו מזה".

לפני שאתם אומרים לי שאני מגזים, אנא חיזרו וקיראו את שתי הפסקאות הראשונות אודות "רמות חיתוך" שונות לסוחרים שונים. בעצם, למה לא?

----------

במסגרת פינתנו "למה לא בישראל ?" - סיפור על בחינות.

הילד הגדול נבחן בשבוע שעבר בבחינות אמצע השנה. שלושה ימים (שלישי, רביע, חמישי) מרוכזים של בחינות - שלוש בחינות מדי יום. יום נוסף נקבע מראש על מנת שישמש בתור "יום שלג" (snow day) במקרה הצורך. יום חמישי בערב - הופעה של אומן (טלפתיה) וערב פיצות לכל התלמידים. יום שישי בצהריים - כל הציונים מפורסמים באזור האישי של כל תלמיד באתר בית הספר. פשוט אמריקה.

אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק א'

לפני שבועיים הצגתי שתי קערות, ודיברתי על מקורות האסתטיקה שלהן. הקערה היפנית (למעשה, הקוריאנית) שואבת את האסתטיקה שלה מהתחום הדתי - טקס התה, הזן, הבודהיזם. הקערה הדנית שואבת את האסתטיקה של מהתחום החילוני - תרבות המלאכה (craftsmanship) הסקנדינבית המושלבת בערכים סוציאל-דמורקטיים מודרניים.

לפני שנמשיך אני מבקש להעיר שאני משתמש כאן במילה "חפצים" כתרגום (לא כל כך מוצלח) של המילה "crafts" - דברים שהוכנו לצורך שימוש יום-יומי בידי אנשים - כלי אוכל, רהיטים, בגדים וכיו"ב.

אני מבקש גם להעיר שאין לי כל יומרה לערוך דיון מעמיק באסתטיקה של חפצים ישראלים - הנושא נרחב מדי, והידע שלי מצומצם מדי. אני כן מקווה להאיר כמה היבטים של הנושא, מתוך תקווה שהדיון יעניין את הקוראים.

הבה נרתום לעזרתנו את ספר שמות. בני ישראל יוצאים ממצרים, ים סוף נבקע לשניים, בני ישראל חוצים אותה בבטחה, והמצרים טובעים. משה ובני ישראל מודים לה', ושרים את שירת הים (שמות, פרק ט"ו). הנה תחילתה של השירה:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:  אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

המשמעות של הפועל "אנוהו" היא "אעשה אותו נאוה", כלומר - אעשה אותו יפה. במידה מסוימת של פשטנות ניתן לומר כי "זה אלי ואנוהו" מתמצת את הכוח המניע של האסתטיקה היהודית - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, כאמצעי לרומם את האל, כאמצעי של האדם לחקות את האל ולרצות אותו, כחלק ממערכת היחסים בין המאמין והאל. אין יופי לשם יופי, אין יופי במנותק מן האל.

כמה שנים (וכמה פרקים) קדימה אנו מוצאים את עשרת הדיברות (שמות, פרק כ'). הינה הדיבר השני:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

למרות האיסור המפורש על עשיית פסלים או תמונות אנו מוצאים לא מעט "הפרות" של האיסור. בפסיפס בבית אלפא (מן המאה השישית לספירה) אנו מוצאים תמונה שמתארת את עקדת יצחק, ובה נכללת גם "יד אלוהים". לאורך ההיסטוריה היהודית מוצאים דוגמאות רבות ליצירות אומנות המתארות סצינות ריאליסטיות - בבתי כנסת, כעיטור לספרים, וכציורים העומדים בפני עצמם. גם במישור ההגות היהודית אנו מוצאים הקלה של האיסור - גם הרמב"ם וגם הרמב"ן טענו כי מותר להציג צמחים ובעלי חיים.

חציית הים הושלמה בהצלחה, עשרת הדיברות ניתנו, וכעת יש לבנות את המקדש (שמות, פרק כ"ח):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

תחילה נבנה המשכן הזמני (אוהל מועד), לאחר מכן נבנה המשכן הקבוע בשילה, אותו החליף בית המקדש הראשון, ואותו החליף בית המקדש השני. בתי המקדש היה בניינים מרשימים ומפוארים (ויש שיאמרו ראוותניים) - הישגים ארכיטקטוניים ואומנותיים, שהושקעו בהם משאבים רבים. עצים משובחים, זהב ונחושת, פסלים וציורים, כלי קודש רבים, בגדים מפוארים לכוהנים, וכיו"ב אלמנטים של הוד והדר. בבתי המקדש אנו מוצאים את שני האלמנטים אותם הזכרתי - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, ואומנות המתארת סצינות ריאליסטיות. אבל, בבתי המקדש אנו מוצאים אלמנט נוסף -  שימת דגש על יופי חיצוני כהשלמה ליופי פנימי, רוחני.

את חשיבותו של היופי החיצוני כמשלים ליופי פנימי אפשר למצוא במקומות נוספים. במסכת דרך ארץ זוטא (פרק חמישי) כתוב:

בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים: בכיסן, בכוסן, ובכעסן, ובעטיפתן.

קיים גם הסיפור אודות רבי שמעון בן אלעזר והמכוער (את הנוסח המלא ניתן לקרוא, למשל, כאן), שבו אנו לומדים שוב על הקשר בין היופי החיצוני והפנימי (לא רק שמראהו של המכוער לא היה נאה, הוא גם התנהג בגסות ולא ענה לברכת השלום של רבי שמעון), ועל הקשר שבין היופי והאל (המכוער אומר לרבי שמעון - "לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית").

------

סיכום ביניים. במישור האידיאולוגי ראינו כי האסתטיקה היהודית היא חלק מעבודת האל - אין יופי במנותק מן האל. בנוסף ראינו כי היופי החיצוני, הגשמי נתפש כמשלים את היופי הפנימי, הרוחני. במישור המעשי ראינו גם כי היהדות מקדמת בברכה הוד, הדר ופאר (בניגוד לאידאל היופי היפני שבו יופי וכיעור שלובים זה בזה, ובניגוד לאידאל היופי הסקנדינבי של מינימליזם, שימושיות וקיימות). בנוסף ראינו גם כי היהדות מתייחסת בסובלנות רבה לאומנות המתארות סצינות ריאליסטיות (לכאורה, בניגוד לאיסור המפורש בעשרת הדיברות).

------

בשבוע הבא נדבר על ההשפעה של העקרונות הדתיים על האסתטיקה של החפצים הישראלים, ונבדוק האם ובאיזו מידה קיימים גם עקרונות חילוניים המשפיעים על אסתטיקה זו.

קר !!!

בלי כמה מילים על מזג האויר אי אפשר. אנחנו רק בתחילתו של החורף, והשאלה "האם החורף הזה יהיה קר?" התחלפה לה כבר לפני כמה שבועות בשאלה "כמה קר יהיה החורף הזה?" אנחנו כבר אחרי ארבע סופות שלג וסופת קרח אחת, עם טמפרטורות שהגיעו עד מינוס 28 מעלות, ושגרמו למדי החום (הקור) מחשבות אובדניות.

סופת קרח היא תופעה מעניינת, מוזרה, ומסוכנת. סופת קרח מתרחשת כאשר שכבה של אוויר חם "נלכדת" בין שתי שכבות של אוויר קר. המים קופאים בשכבת האוויר העליונה והחלקיקים הקפואים מתחילים ליפול מטה. בדרך הם פוגשים את שכבת האוויר החם, מפשירים והופכים לטיפות גשם (קרות מאוד). טיפות הגשם ממשיכות במסען מטה, נתקלות בשכבה של אוויר קר, קופאות באופן כמעט מיידי והופכות לקרח.

העצים כורעים תחת עומס משקלו של הקרח, הכבישים הופכים לזירה של "החלקה על הקרח", מוט האנטנה במכונית הופך לנציב קרח, וחרף חימום עז ופעולת מגבים עזה השמשה הקדמית במכונית מתכסה שכבה עבה של קרח.

בחוד החנית ניצבת לה בגבורה לוחית הרישוי. בצד ימין רואים את לוחית הרישוי שלנו מכוסה שכבה עבה של קרח, ובצד שמאל רואים את שכבת הקרח שהופרדה מן המכונית לאחר מספר ימים.

אחרי שחווים סופת קרח, קוראים באור שונה את שירו של רוברט פרוסט Fire and Ice (דצמבר 1920).

Some say the world will end in fire,
Some say in ice.
From what I’ve tasted of desire
I hold with those who favor fire.
But if it had to perish twice,
I think I know enough of hate
To say that for destruction ice
Is also great
And would suffice.

בהמשכו של השבוע אנו צפויים לגשם ביום שני (שיתערבב עם השלג ויצור עיסה מגעילה), וסיבוב נוסף של שלג ביום רביעי וחמישי. לא סוף העולם, אבל גם לא תענוג גדול.

החפצים הישראלים ייחכו בסבלנות לשבוע הבא. אני חושב שאני יודע מה אני רוצה להגיד, אבל שבוע נוסף יעזור לחדד את המחשבות.