מותר או אסור ?

לפני די הרבה שנים למדתי נגרות אצל מייקל סקוט. בסדנא היו ארבעה (ולפעמים חמישה) שולחנות עבודה, שהתחלקו בין שניים / שלושה תלמידים "קבועים" (= קורסים ארוכים) לבין אחד / שניים תלמידים "זמניים" (=קורסים קצרים). התלמידים הזמניים התחלקו אף הם לשתי קבוצות: אנשי city עשירים שחיפשו מה לעשות עם הכסף שגדש את כיסיהם, ותלמידי עיצוב עניים שחשו צורך "להתנסות בעבודה אמיתית". מערכת היחסים שבין מייקל לבין התלמידים הזמניים הייתה רצופה רגעים קומיים, הרבה בזכות חוש ההומור של מייקל ויכולתו לשמור על פרצוף רציני בכל מצב.

באחד הימים פנה אחד מן התלמידים הזמניים אל מייקל ושאל אותו אם אפשר לקבל מלטשת סרט - אלה שנראות, שוקלות ונשמעות כמו טרקטור. מייקל הלך לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב עם טרקטור אימתני ומאובק של מקיטה. הוא תקע בתלמיד מבט חודר, ואמר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט (במקום במקצוע). אנחנו קוראים להם רמאים". התלמיד לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות עם ההערה והמלטשת - לבסוף, הוא התעלם מההערה והשתמש במלטשת.

מספר שבועות חולפים ומייקל טרוד בבניית שולחן כתיבה. לפתע אנחנו רואים אותו ניגש לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב משם עם הטרקטור האימתני והמאובק של מקיטה. עבדכם הנאמן לא יכול להשאיר מאורע שכזה ללא תגובה ציונית הולמת. אני נועץ במייקל מבט חודר, ואומר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט. אנחנו קוראים להם רמאים". מייקל לא מתבלבל ומשיב לי: "ומי אמר שאסור לרמות?" למען האמת ההיסטורית אציין כי השולחן בנוי satinwood - עץ שגם אם יש לך מיומנות גבוהה (ולמייקל יש) ומקצועה מופלאה (ולמייקל יש) בלא מעט מקרים פשוט אי אפשר להקציע אותו.

נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר בשעה שהתכתבתי עם ג'ון מוריס - תלמיד אחר של מייקל. לפני שאשחיר את פניו של ג'ון ברבים אני רוצה לחלוק לו שבחים. ג'ון היה עובד מדינה בריטי, שעסק בנגרות כתחביב רציני. באחד מאותם גלים של "פרישה מרצון" הוא החליט שזאת ההזדמנות שלו לשינוי קריירה - עזב את השירות הציבורי הבריטי, והתייצב בסדנא של מייקל. חוץ מזה שהוא איש מאוד נחמד, הוא גם נגר מעולה שניחן בידע עצום אותו הוא חולק בנדיבות ובצניעות.

במהלך ההתכתבות בינינו הסתבר לי כי לסדנא של ג'ון הצטרפה לפני כשנה מכונת CNC. ג'ון קנה את המכונה שלו מחברה בריטית מקומית בשם EXEL CNC. הוא קנה את אחת המכונות הקטנות יותר (גודל השולחן 130 * 130 ס"מ), והיא עלתה לו 10,000 ליט"ש ועוד כמה אלפי ליט"ש עבור תוכנה. לדברי ג'ון המכונה מדויקת מאוד (ברמה של 0.1 מ"מ) ופעולתה הדירה - לא מדובר במכונת "צעצוע" שנבנית מקיט (יצא לי להתנסות בשימוש במכונה כזאת בארצות הברית, והתאכזבתי מאוד). על מנת להפעיל את המכונה נדרש שימוש במספר תוכנות - לא צריך תואר מתקדם במדעי המחשב, אבל בהחלט צריך יכולת להשתמש בתוכנות לא פשוטות.

הנקודה המפתיעה בסיפור - ג'ון החזיר את ההשקעה במכונה תוך פחות משנה, הודות לשילוב של שני שימושים.

ג'ון ביצע את חיתוך החלקים לארון האליפטי של סטיבן המפסון

תחליף לעבודות ראוטר מסובכות - ישנם מקרים (לא מעטים) בהם עבודה עם ראוטר היא כל כך מסובכת עד שהתהליך הופך ליקר מאוד או לבלתי מעשי. העבודה עם מכונת ה -CNC מאפשרת להתמודד עם פרויקטים מסובכים, בצורה זולה יחסית, ברמות דיוק והדירות גבוהות, עם סיכון נמוך לנגר ולחלק עליו עובדים. הדוגמאות הכמעט מתבקשות - חיתוך אליפסה, חיתוך קשת עם רדיוס מאוד גדול, או חיתוך עקומה המורכבת ממספר קשתות - הכל ניתן לביצוע עם ראוטר וגי'גים, אבל זה ממש לא להיט. ג'ון אומר כי במהלך השנה הוא מצא עצמו משתמש פחות ופחות בראוטר (מוחזקת ידנית או בתוך מוחזק בשולחן), ופונה יותר ויותר למכונת ה - CNC.

לוחות הגשה למסעדה

ייצור סדרתי של חפצים - אמנם לא מדובר כאן בעבודות של נגר אומן, אבל מדובר במקור הכנסה טוב שמזרים כסף נחוץ לעסק. מדי פעם פונים אל ג'ון עסקים מקומיים כדי שייצר סדרות קטנות של חפצים - מגשים, מסגרות לתמונות, וכיו"ב. ג'ון לא "מחפש" את העבודות הללו (והוא גם לא מוכר באופן ישיר את המוצרים), אבל כשהעבודות מגיעות הוא מאוד שמח על ההכנסה הקלה והרווחית.

נסיים את הרשומה בדוגמא שהיא איפשהו באמצע - משהו בין נגרות אומנותית ויצירת חפצים. קופסא שג'ון בנה עבור יבואן קפה - תיכנון באמצעות מחשב, כירסום באמצעות מכונת ה - CNC, והתקנה ידנית של הצירים, המגנטים לסגירה והפקקים.

בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על מכונות CNC, וננסה לברר למה הן כל כך מכעיסות נגרים "אמיתיים".

מדור פרסומי

לרגל הבחירות המתרגשות עלינו החליטה "התאחדות דלתות הטמבור" (הד"ט) לנסות ולהכניס נציג משלה לבית המחוקקים. במשך שבועות נוהל משא ומתן עם מספר מפלגות על מנת להשיג שיריון במקום ריאלי לנציג הד"ט, אך ללא הצלחה. מרכז הד"ט התכנס, ולאחר דיון סוער התקבלה החליטה לרוץ לכנסת ברשימה עצמאית. הם מצאו רשומה נושנה שלי שאיזכרה אותם, ולפיכך פנו אלי בבקשה שאקדיש להם רשומה מפורטת יותר.

לא שאנחנו תמיד מבינים בעד מה אנחנו מצביעים, אבל בכל זאת - במה מדובר?

דלת טמבור היא משטח המורכב מכפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו (במימד המקביל לכפיסים). המשטח נוסע בתוך שתי מסילות מקבילות (החרוצות בארון), שמדריכות את תנועתו.

שמענו שדלתות טמבור הן "הסוד השמור של עולם הנגרות" - האמנם?

דלתות טמבור הן הפתרון העדיף למצבים בהם רוצים לסגור ולפתוח ארון, אבל אין מספיק מקום לתנועת הדלתות. בדומה לדלתות הזזה - גם דלתות הטמבור נעות בתוך מסילות, אך הן "נעלמות" ומותירות את הארון פתוח לרווחה. דלתות טמבור הן פתרון עדיף מבחינה עיצבות עבור פתיחה וסגירה של ארונות רדודים - למשל כאלה שמסתירים מסך טלוויזיה שטוח. דלתות טמבור הן הפתרון העדיף (ובמקרים מסוימים, היחידי) עבור דלתות עקומות - למשל של ארון עם חזית עקומה או עבור כיסוי לשולחן כתיבה. דלתות טמבור מוסיפות אלמנט עיצובי, שמאפשר כר משחקים נרחב (במיוחד לכיוון המודרניזם של אמצע המאה הקודמת).

"התאחדות דלתות ההזזה" טוענת כי יש מצבים בהם אתם פשוט לא רלבנטיים - הכצעקתה?

גם לדברים מצוינים (כמו דלתות טמבור) יש מגבלות. יש מגבלה על הגובה של דלת טמבור. משהו בסביבות 80 ס"מ הוא הגובה המקסמילי. יש מגבלה על הרוחב של דלת טמבור. משהו בסביבות 120 ס"מ הוא האורך המקסימלי. שתי המידות המירביות האלה תלויות בחומר הגלם, בצורת הבנייה, והאם הדלת אופקית או אנכית. אם אנחנו כבר בעניין של חשיפת החסרונות, נגלה לכם סוד - דלתות הטמבור לא באמת "נעלמות" - הן נעות הצידה ואחורה, ותופשות נפח בצדדים ובחלק האחורי של הארון.

כל כך הרבה יתרונות , כל כך מעט חסרונות - איך זה שנתקלים בכל כך מעט דלתות טמבור?

ההסבר פשוט - דלתות טמבור עולות יותר. תהליך התיכנון, הבנייה וההרכבה של הרהיט והדלתות מסובך, דורש מיומנות גבוהה, ואורך זמן רב. סיבוכיות, מיומנות וזמן מיתרגמים - בסופו של דבר - לעלות גבוהות יותר לנגר, ולמחיר גבוה יותר לצרכן.

לתהליך התיכנון הרגיל של הרהיט יש להוסיף את תיכנון המסילות, את תיכנון הדפנות והגב הכפולים שיסתירו את דלתות הטמבור, ואת תיכנון דלתות הטמבור עצמן וההתאמה בינן לבין המסילות.

כפיסים משתלבים

כאמור, דלתות הטמבור בנויות כפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו. קיימות מספר שיטות ליצירת המשטח: באופן מסורתי מודבקים כפיסי העץ על גבי יריעת בד. שיטה נוספת (פחות מקובלת) היא קשירת הכפיסים באמצעות מספר חוטים שמושחלים בחורים שחוררו לרוחבם. ניתן גם לשלב את שתי השיטות במקרים בהם צופים לעומס רב על הדלתות. פתרונות מודרניים (המבוצעים באמצעות ראוטר וכרסומים יעודיים) יוצרים כפיסים המשתלבים זה בזה.

אפשרויות לחתך רוחב של כפיסים

ברוב המקרים משפעים / מעגלים את הקצוות הקדמיים של הכפיסים. מבחינה שימושית - הורדת הקצוות מאפשרת רדיוס סיבוב קטן יותר. מבחינת המראה - הורדת הקצוות עוזרת להסיט את תשומת הלב מכך שמדובר בכפיסים (שלא תמיד נסגרים באופן מושלם). אם דלת הטמבור צריכה לנוע לאורך עקומה בצורת S (כלומר הדלת צריכה להתקער ולהתקמר) - משתמשים בכפיסים בחתך רוחב של (פחות מ) חצי עיגול.

רוחב הכפיסים נע בטווח שבין 6 ל - 20 מ"מ. עובי הכפיסים נע בטווח שבין 5 ל - 8 מ"מ. מקובל כי רוחב המסילה בה נוסעים הכפיסים הוא כ - 5 מ"מ ועומק המסילה כ - 4 מ"מ. אם הכפיסים בהם משתמשים עבים יותר מרוחב המסילה, יש להצר את הקצוות שלהם וליצור כמעין מדרגה. אפשר למקם את המדרגה מלפנים או מאחור. יש להקפיד כי הדלת תנוע על החלק התחתון של הכפיס ולא על הכתף של המדרגה. יש להקפיד כי הבד האחורי לא ייכנס לתוך המסילה. ככל שהכפיסים צרים יותר ודקים יותר נוצרת גמישות (רצויה) לאורכה של הדלת וגמישות (בלתי רצויה) לגובהה של הדלת.

חתך צד של דלת טמבור (בכחול) בתוך מסילה שבתחתית הארון (בכתום) - מדרגה קדמית ואחורית

אני מניח כי אתם מתחילים להבין למה דלתות טמבור הן די נדירות. נניח כי אנו צריכים שתי דלתות ברוחב 60 ס"מ כל אחת - בסה"כ כמאה כפיסים. צריך לחתוך אותם, לשפע אותם, להדביק אותם (או לחורר אותם), וליצור בהם מדרגה. ההתעסקות הזאת מצריכה מיומנות גבוהה, כרוכה בפחת גדול, ולוקחת הרבה מאוד זמן.

אבל בזה לא תמו הצרות. אנחנו צריכים גם שני מעצורים עבור כל דלת - מעצור עבור הסגירה ומעצור עבור הפתיחה. מעצור עבור סגירה נחוץ במקרים שבהם יש שתי דלתות הנסגרות זו כלפי זו. אנחנו צריכים לדאוג שהם ייעצרו בצורה מדויקת במרכז החזית. הפתרון המקובל הוא הוספת מעצור נסתר בתוך המסילות. מעצור עבור פתיחה נחוץ על מנת שהדלת לא "תברח" לתוך המסילה ותעלם מן החזית. פתרון אחד הוא להוסיף מעצור "בסוף" המסילה. פתרון אחר הוא להשתמש בידית של הדלת בתור המעצור - עפי"ר הידית היא כפיס רחב יותר ועבה יותר (שלא יכול "לקחת את הסיבוב").

דלת טמבור טובה היא דלת שאיננה "כלואה" בתוך הארון - דלת שניתן להוציא ולהכניס גם לאחר הדבקת הארון. על מנת לאפשר זאת יש להוסיף למסילה הסתעפות אחורית שמאפשרת הכנסה / הוצאת של הדלת. בנוסף, יש לדאוג לחיבור הידית לאחר הכנסת הדלת, ולאפשר את פירוקה בעת הצורך.

הנה שני תרשימים של מסילה וחלק מדלת טמבור. נקודת המבט היא מגב הארון קדימה. ניתן לראות את המעצורים האחוריים באדום, את ההסתעפות האחורית של המסילה בצהוב, את המעצור הקדמי בירוק, ואת כפיס הידית / המעצור בכחול. למען הפשטות התעלמתי מגב הארון. (הערה למתקדמים - המעצורים האחוריים וההסתעפויות נמצאים הן במסילה העליונה והן במסילה התחתונה. לעומת זאת, המעצור הקדמי נמצא רק במסילה העליונה (בניגוד לתרשים), ואז כפיס הידית כן מכיל את הברך שרצה במסילה התחתונה, אבל לא מכיל את הברך שרצה במסילה העליונה).

מה עוד? לא לשכוח ששתי המסילות (העליונה והתחתונה) חייבות להיות מקבילות לחלוטין - סטייה של מילימטר והדלת מתחילה לגמגם. בכלל, חריצת המסילות היא משימה "מעניינת" למדי, שתושאר לקוראים בתור תרגיל אישי. אסור לשכוח, כמובן, את הדפנות ואת הגב הכפולים, שמטרתם הסתרה והגנה על הדלתות הנפתחות.

בהערכה זהירה, העלות של בניית ארון עם דלתות טמבור היא כפולה מהעלות של בניית אותו ארון עם דלתות רגילות או עם דלתות הזזה.

נסיים בדוגמא לא כל כך שגרתית - פתרון מעניין של Tage Frid עבור דלתות של ארון פינתי (תלוי) - דלתות הזזה טמבוריות. מדובר בארון שנבנה בשנת 1955, ושמופיע בספר השלישי של התנ"ך שלו. האיכויות של הארון והמעמד של היוצר לא בילבלו את הקונים. הארון נמכר לאחרונה במכירה פומבית בסכום של 2,000 דולר.

sic transit gloria mundi

פוליטיקה של כלים

לפני שבועיים זכינו לביקור של שועי המדינה, שהתכנסו במדרשה לרגל האזכרה הממלכתית לדוד בן-גוריון. מתן הכבוד לאיש ולמורשתו נמהל (כמדי שנה) בנאומים פוליטיים מלאי פאתוס. בימים כתיקונים אחוזת הקבר צנועה, פשוטה, יפה, משתלבת בנוף המרהיב, ובעיקר נגישה. אין גדרות, אין מגבלות על ימי ושעות הביקור, יש שלט קטן המבקש (בנימוס) להימנע מאכלייה ומשתייה, ולהוליך כלבים ברצועה. בימי אזכרות ממלכתיות הופכת אחוזת הקבר וחלקים לא קטנים מהמדרשה לשטח "סטרילי" - לפי מילון אבן-שושן מדובר בשטח "מעוקר, מנוקה ומחוטא מחידקים, שהומתו בו כל החידקים בשיטת חיטוי". האזור הסטרילי מוקף גדרות אטומות וגבוהות, אין יוצא ואין בא. מי שחפץ ליטול חלק בטקס (ואיננו נמנה עם שמנתא וסלתא של המדינה או לחילופין איננו תלמיד בתיכון לחינוך סביבתי) עובר בדיקות בטחוניות קפדניות. המנהיגים מגיעים בסמוך אל השטח הסטרילי באמצעות מסוקים, שגם מפנים אותם בתום הטקס.

אני מסכים - הזמן של האנשים האלה באמת יקר, והאיומים הבטחוניים אמיתיים. בכל זאת - קשה שלא להשוות בין אחזות הקבר במצבה הנגיש לאחוזת הקבר במצבה הסטרילי. יש כאן קבוצה של אנשים שמבלה חלק גדול מחייה בשטח סטרילי - הם לא קונים בסופרמרקט (ומתעצבנים מהלכלוך על הרצפה), הם לא מנסים לקבוע תור לקלינאית תיקשורת (ומועברים ממזכירה למזכירה למזכירה), הם לא מתקשרים לבנק לברר בקשר לעמלה (ומתעצבנים, ומתעצבנים עוד יותר כשהעמלה יורדת בחצי אחרי שלוש דקות), הם לא הולכים ברחוב (ונופלים על מרצפת בולטת הישר אל מזכרת שכלב השאיר), הם לא מפעילים את האזעקה בבית בכל פעם שהם קופצים לשכנים (בשביל הביטוח, לא בשביל לעצור את הפורצים), והרשימה של ה"הם לא" עוד ארוכה. מדובר באנשים שחיים דרך סוכנות תיווך, אנשים שהעולם מתווך עבורם.

מי שחושב שאנחנו, פשוטי העם, חיים את העולם בלי תיווך פשוט טועה. כפי שיובל נח הררי מציין בספרו "קיצור תולדות האנושות", במהלך החיים שלנו אנחנו מחזיקים כמה מיליוני חפצים. אכילה מתווכת באמצעות כלי אוכל, אריזות מזון, אמצעי תובלה, כלים חקלאיים. משחקים מתווכים באמצעות צעצועים, מתקני שעשועים, איצטדיונים. יחסים רומנטיים מתווכים באמצעות טבעות, מתנות, מסעדות, מלונות, מיטות, אמצעי מניעה, אולמות חתונה. הדת היהודית מתווכת באמצעות בתי כנסת, ספרים, טליתות, כיפות, מזוזות, פמוטים. גם אנחנו חיים את החיים שלנו דרך סוכנות תיווך, גם עבורינו העולם מתווך.

במשך מיליוני שנים חיינו אנחנו ואבותינו בלי תיווך. חבורות הציידים-לקטים היו עשירות בידע עמוק ונרחב על הסביבה שלהן, אבל עניות בכלים ובחפצים. מדובר בחבורות נוודים, שחיו מצייד (בעיקר על ידי הגברים) של חיות, ומליקוט (בעיקר על ידי הנשים) של פירות, קטניות ושאר ירקות. תרבות הציידים-לקטים התקיימה במשך מיליוני שנים עד לפרוץ המהפיכה החקלאית, לפני כ - 12,000 שנה. המהפיכה החקלאית התאפיינה בביות צמחים ובעלי חיים, ובמעבר לישובי קבע. המהפיכה החקלאית היא שהביאה עלינו את מהפכת התיווך. הביות גרר צורך בכלים ובחפצים רבים, והמעבר לישובי קבע איפשר את צבירת הכלים והחפצים הללו. לא רק שהשתעבדנו לעבודה החקלאית, השתעבדנו גם לשימוש בכלים ולצבירת חפצים.

נדמה לי, כי נגרים (ובעיקר נגרים חובבים) תופסים מקום מכובד ביותר ברשימת המשתעבדים לכלים. הרוב המכריע של "שיחות הנגרים" עוסק בכלים. כידוע לכל, רהיטים הם תוצר לוואי של קניית, אחזקת, בניית, ולעיתים אפילו שימוש בכלים. זה לא שהם בעניין של איסוף כלים, הם פשוט רוצים שיהיה להם מגוון גדול שממנו יוכלו לבחור את הכלי המתאים ביותר. אז הנה כמה הערות (רציניות, לשם שינוי) בנושא הצטיידות בכלים.

• אם מסתכלים על כלי מסוים, כמעט תמיד ניתן לחלק את ההיצע לשלוש קבוצות - (1) איכות נוראית במחיר מצחיק (2) איכות בינונית במחיר בינוני (3) איכות מופלאה במחירים מוטרפים. אין טעם להוציא (הרבה או מעט) כסף על קנייה של כלי מהקבוצה הנוראה או מהקבוצה המופלאה. כמעט תמיד, כלי בינוני הוא מספיק טוב. בקבוצה הבינונית - בדרך כלל, ככל שמשלמים יותר מקבלים מוצר טוב יותר.
• אין טעם לקנות כלי אם לא יודעים או לא מתכוננים ללמוד איך להשתמש בו. אם כבר קונים משקולת - עדיף מזהב.
• אמנם כתוב "ישן מפני חדש תוציאו", אבל בכל הקשור לכלי נגרות זה לאו דווקא נכון. במקרים רבים, כלים ישנים מתמודדים בכבוד רב עם כלים חדשים. תהליך הקנייה מסובך יותר ולעיתים נדרשת עבודת שיפוץ, אבל התוצאה עשויה להיות טובה מאוד.
• חייבים להתעלם ממסכי עשן של "מלל שיווקי". צריך להבין מה באמת חשוב לעבודה, מה נחמד שיהיה, ומה פשוט לא משנה. (אני מבקש שתביאו לי נגר מקצועי אחד שבאמת אכפת לו אם הלהב של המקצועה שלו עשוי A2 או O1 או PM-V11).
• לא לקנות כלי בלי לנסות אותו, ועדיף התנסות ארוכה ורצינית. לכל הפחות, לקבל חוות דעת על הכלי ממישהו שסומכים עליו ושהתנסה בעצמו בשימוש בכלי. לא להסתמך על סקירות מקצועיות - מה שסבך האינטרסים בעולם הסקירות כבר שכח, יחסי ההון-שלטון במדינת ישראל עוד לא למדו.
• השקעה בקורס טוב או בספר טוב עשויה להיות מועילה יותר מרכישת כלי כזה או אחר. אם לא יודעים לדוג - אין מה לקנות עוד חכה (משוכללת ויקרה).
• לא תמיד צריך לקנות כלים - אפשר גם לבנות לבד. יש מקרים בהם זה הכרחי (ג'יגים מיוחדים), יש מקרים בהם זה הגיוני (שולחן ראטור), יש מקרים בהם זה אפשרי (מקצועה), ויש מקרים בהם זה פשוט מופרך (מסור שולחן). צריך להכיר ביתרונות ובחסרונות של בנייה עצמית - פרויקטים "מגניבים" לא מניבים בהכרח כלים טובים.
• כדאי לזכור שכל חצאי האלים של עולם הנגרות עבדו עם כלים שהיו פחות מוצלחים ממה שיש כיום לכל נגר חובב. בכל זאת הם הצליחו לבנות רהיטים בכלל לא רעים. איך לומר בעדינות - ריבוי כלים נהדרים לא מבטיח יצירת רהיטים מדהימים.

באופן די מפתיע, אני בהחלט נאמן לעצות שאני נותן. יש לי לא מעט כלים (בריטיים) משומשים, והכלים החדשים שאני קונה הם בחלק העליון של הרמה הבינונית. (כמעט ש) אין לי כלים שמונחים ללא שימוש, וגם אין לי כלים "כפולים" (תלוי כמובן איך סופרים). אני מתעלם מסקירות מקצועיות - ראיתי במו עיני את הידיים רוחצות זו את זו. אני מאמין גדול בלמידה מאנשים בשר ודם, במיוחד בכל הנוגע למיומנויות בסיסיות. בתור מי שחזה בהרבה אמריקאים שהיו מצוידים בכמות כלים שהייתה יכולה לשמש מספר נגריות קטנות, אני יכול להעיד שאם קיים איזשהו מיתאם בין כמות הכלים לאיכות הרהיטים, הרי זהו מיתאם שלילי.

ונסיים בדוגמא קיצונית במקצת - מקצועה מספר A13 תוצרת Karl Hotley במחיר שווה לכל נפש 7,399.95 דולר אמריקאי. יש לאן לשאוף.

החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברנו על חלק מן העצים המתאימים לבניית ריהוט חוץ. היום נדבר על העיצוב והבנייה של ריהוט חוץ, ונסיים בכמה הערות לגבי גימור.

גם אם בחרנו בעץ שמזדקן בכבוד, אנחנו חייבים לספק לו את התנאים המתאימים לתהליך ההזדקנות. הנה כמה עקרונות מנחים:

1. יש להניח תנועת עץ (התרחבות והתכווצות) מירבית - אם ברהיטים רגילים אפשר "לרמות" פה ושם, ולקוות שהעץ לא באמת ינוע בשיעור של 2%, הרי שבריהוט חוץ אין הנחות. השינוי בטמפרטורה ובלחות היחסית, החשיפה לגשם ולקרינה מנצלים את מלוא שני האחוזים שמוקצים להם. עוד לא נולד המחבר או הפירזול שיעצור עץ בדרכו להתרחב או להתכווץ.
2. יש להימנע מהיקוות של מים - מים שנשארים על הרהיט לאורך זמן הם מתכון בטוח לצרות. יש להימנע ממשטחים ישרים, ובוודאי ממשטחים קעורים. אם אין מנוס ממשטחים ישרים (בשולחן, למשל) - מומלץ לבנות אותם מכפיסים מרווחים ולא ממשטח רציף.
3. יש לשאוף למחברים פשוטים הבנויים היטב - עיקרון הנשיקה (KISS - Keep It Simple Stupid) הוא העיקרון המוביל כאן. יש לשמור את המחברים פשוטים, פונקציונליים, ועשויים היטב. יש להימנע ממחברים שעלולים לאגור בתוכם מים, ויש לשאוף למחברים הדוקים וסגורים ככל שניתן. מומלץ לחזק את המחברים באמצעות דיבלים מעץ או באמצעות ברגים.
4. יש להשתמש בדבק מתאים - יש להשתמש בדבקים המיועדים לשימוש חוץ. דבק D3 או D4 (אם הוא אירופאי) או דבק type-III (אם הוא אמריקאי). זה לא הזמן להיות הרפתקנים או לחסוך בכסף - יש לקנות דבק מחברה מוכרת בחנות עם תנועת קונים ערה.
5. יש להשתמש בפרזול הולם - עפי"ר, אני מסתייג משימוש בברגים ברהיטים שבנויים עץ מלא. כשמדובר בריהוט חוץ - שימוש בברגים הוא ממש "בסדר", ויש שיגידו שהוא אפילו "מתבקש". עדיף להשתמש בברגים המהודקים באמצעות אום, ולא כאלה שמהודקים אל תוך העץ. בכל אופן, יש להשתמש בברגים שמיועדים לתנאי חוץ. מומלץ לא לכסות את ראשי הברגים בפקקי עץ, שכן המים נקווים בין ראש הבורג לצד התחתון של הפקק.
6. יש לצמצם את שטח המגע עם הקרקע - יש להימנע מרכיבים (למשל קושרות) שבאים במגע מתמשך עם הקרקע. הרהיט שלכם איננו סירה - אל תשקיעו אותו במים.

הפערים בין מפלגת מי-צריך-גימור ("אם הרהיט יפה הוא לא צריך גימור, ואם הוא צריך גימור סימן שהוא לא יפה") לבין מפלגת גימור-תחילה ("גימור - כי לפעמים הרהיט הוא רק תירוץ") הולכים ומעמיקים כשמדובר בריהוט חוץ.

אנשי המי-צריך-גימור טוענים כי לא משנה מה תעשה וכמה תתאמץ - תוך כמה שנים הרהיט ממילא יזדקן ויקבל צבע אפור. הם מחזקים את הטענה הרציונלית שלהם בקביעה אמוציונלית - אנחנו אוהבים את המראה הטבעי האפור. אנשי הגימור-תחילה מסבירים בלהט שאם רק תיישם את הגימור "הנכון" (ותחדש אותו מדי שנה) תקבל רהיט צעיר לנצח. אנשי הגימור-תחילה מתקשים להחליט מהו אותו גימור "נכון" אותו יש ליישם, וכך נפתח בפניהם כר נרחב לדיונים אינסופיים.

אם התפקדת למפלגת הגימור-תחילה צפוי לך מסע ארוך ומפותל, רצוף עליות ומורדות, בדרכך אל המנוחה והנחלה - מציאת הגימור "הנכון". הנה כמה סיבות למסע הקשה הצפוי לך:

1. התחום באמת מסובך. מדובר בכימיה - תחום שרוב האנשים פשוט לא מבינים בו דבר וחצי דבר. רוב האנשים מסוגלים להסביר (או להבין די מהר) איך עובד מנוע של מכונית, אבל מי מסוגל להסביר איך עובד סבון ?
2. התחום משובץ במושגים "רופפים" שמותירים מקום לפרשנות נרחבת - מה ההבדל בין וורניש (תערובת של שמן, שרף ומדלל) לבין דניש אויל (תערובת של שמן עם וורניש). אני לא מבין מה זה "לכה עמידה", אז איך רוצים שאני אבין מה המשמעות של "לכה עמידה במיוחד" ?
3. ההרכבים (ותהליכי הייצור) המדויקים של חומרי הגימור נשמרים בסוד. החברות אינן חייבות לפרסם את ההרכב המדויק, והן נמנעות באדיקות מלחשוף את המידע הזה. גם חפירה מעמיקה מעלה תוצאות מאוד חלקיות.
4. חומרים בעלי שם זהה שמקורם בחברות שונות שונים מאוד זה מזה. חברים בכירים במפלגת הגימור-תחילה לעולם לא ימליצו לך על דניש אויל, הם ימליצו לך על דניש אויל של חברה מסוימת. אם הם רוקחים בעצמם שיקוי כלשהו של גימור - הם ישתמשו באדיקות בחומרי גלם מאוד ספציפיים.
5. יושבי ארץ הקודש נתקלים בקושי נוסף. חלק לא קטן מהמותגים המובילים בחו"ל לא מגיע לארץ, ולעומתם מוצאים כאן מותגים מקומיים ויחודיים. כך נוצר מצב בו מצד אחד חומר שמופיע בעיתונים או בספרים בחו"ל איננו רלבנטי לארץ, ומצד שני לא ניתן למצוא חומר על המוצרים המקומיים.

אז מה עושים? קוראים, שואלים, מנסים, ומשתכנעים שהמסע חשוב יותר מהגילוי עצמו. ואפשר גם לחצות את הקווים, ולעבור למפלגת המי-צריך-גימור.

ואם במפלגות עסקינן - נסיים בתשדיר הבחירות המיתולוגי משנת 1988. משה דואק בראש מפלגת תרשיש. דרך אגב, מדובר באותו משה דואק שהשליך רימון יד בכנסת ישראל (כשעדיין שכנה בבית פרומין) באוקטובר 1957, ופצע את דוד בן-גוריון, משה שפירא, גולדה מאיר ומשה כרמל.

החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק א')

בשישה עשר לאפריל, שנת 1978 התמנה רפאל איתן לרמטכ"ל האחד עשר של צה"ל. למען מירי רגב נציין שהוא החליף בתפקיד את מוטה גור, שממש (אבל ממש) לא היה הרמטכ"ל בעת שיחרור ירושלים. בכל אופן, עם כניסתו של רפול לתפקיד הוא הכריז על שורה של צעדים שלא זכו לאהדה רבה - השבת הכומתה אל הראש, איסוף תרמילים משומשים, וביטולן של הלהקות הצבאיות. דרך אגב, רבים זוכרים לו את הקמתו של פרויקט "נערי רפול", אבל מעטים יודעים כי הוא גם זה שהקים את תוכניות "תלפיות".

נחזור אל הלהקות הצבאיות - הלהקות מצאו דרכים שונות ומשונות להתמודד עם רוע הגזירה. להקת פיקוד צפון שינתה את שמה ל"חבורת הזמר של פיקוד הצפון", והריצה שתי תוכניות במקביל - תוכנית רשמית של שירה בציבור של שירי ארץ ישראל, ותוכנית רגילה וקצת פחות רשמית (שלא לומר מחתרתית משהו) בשם "בלילה על הדשא". התוכנית כללה את השיר (ניחשתם נכון) "בלילה על הדשא" שהפך עד מהרה ללהיט, והיה למעשה הלהיט האחרון שיצא מקו הייצור של הלהקות הצבאיות. את המילים כתבה אסתר ניצב (כותבת אלמונית מקיבוץ בית זרע). למנגינה שהלחין יאיר רוזנבלום מספר שנים קודם לכן עבור הסרט צ'רלי וחצי.

הנה מילות הבית הראשון של השיר, ואחריהן השיר בביצוע חבורת הזמר של פיקוד הצפון בשנת השלושים למדינת ישראל.

נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל 

נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר 

שירים פשוטים, שירים יפים 

על אהבה וקיץ 

שירי הלב ההם, שירי הלב ההם 

שאין כמותם. 

אמנם בבית השני מגלים כי החברים יושבים בחוץ על הדשא, אבל זה לא צריך להפריע לנו לדבר על ריהוט חוץ. מאחר שאנחנו נמצאים בבלוג שעוסק בנגרות, ומאחר שאנחנו סולדים מחומרים מודרניים (פלסטיק ומתכת), נדבר על ריהוט חוץ עשוי עץ.

כל מי שבונה או קונה רהיטי עץ, שעומדים לשהות בחוץ, חייב להכיר בעובדה כי אורך החיים שלהם מוגבל. לתנאים הסביבתיים (The Elements) השפעה רבה על שרידות הרהיטים, אבל ההשפעה שלנו על התנאים הללו מוגבלת למדי. אנחנו יכולים לנסות ולהשפיע בשלושה תחומים: בחירת חומר הגלם (סוג העץ), עיצוב, וגימור.

בחירת חומר הגלם

העץ האידאלי עבור ריהוט חוץ הוא עץ שיודע כיצד להזדקן בכבוד - לדהות באלגנטיות בלי להרקב. העצים המוצלחים ביותר בקטגוריה זאת הם העצים המכונים "אקזוטיים" - עצים שאינם מקומיים לאירופה או לארצות הברית. העצים הללו נוטים להיות כבדים, צפופים, עמידים לריקבון, וצבעם דוהה לגוונים אפורים יפים. אבל, שימוש בעצים אקזוטיים מעורר בעיות כלכליות ומוסריות. העצים הללו יקרים מאוד, וכמעט תמיד הגעתם למערב משלבת כריתה בלתי אחראית עם ניצול של האוכלוסיה המקומית.

קיימות גם חלופות מקומיות יותר. אחת החלופות המוצלחות היא אלון לבן (White Oak). הוא אמנם לא עמיד כמו העצים האקזוטיים, אבל בהחלט מדובר בעץ שיצליח לשרוד במשך שנים רבות. באלון יש הבדל באופי גרעינים בשתי תקופות הצמיחה - הגרעינים של הצמיחה המוקדמת (early growth) רכים ופתוחים יותר מאלה של הצמיחה המאוחרת (late growth). השחיקה של הגרעינים הרכים והפתוחים מהירה יותר, ולפיכך יורגש חספוס בפני השטח כעבור מספר שנים. על מנת להתגבר על הבעייה צריך להשתמש בעצים עם טבעות גדילה צפופות. כשמשתמשים באלון לבן (או בעצים אחרים) עבור ריהוט חוץ יש להימנע לחלוטין משימוש ב - sapwood, שכן אין לו כל עמידות בפני ריקבון.

רוביניה בת שיטה (Black Locust) היא צמח מקומי לצפון מזרח ארצות הברית, אך כיום הוא התאזרח בכל רחבי ארצות הברית וקנדה. במדינות ים תיכוניות רבות הוא נחשב למין פולש - הצמח מתפשט במהירות באמצעות נצרים, גדל בקצב מהיר, הצל שלו מפחית את התחרות מצד צמחים אחרים, וכך הוא משתלט על שטחים נרחבים. בארץ הוא נחשב לצמח מאוזרח, אך הרשויות ממליצות שלא להשתמש בו בגינון. הרוביניה עמידה מאוד בפני רקבון, ובנוסף - בצמח אין יותר מאשר שלוש שנים של sapwood, כך שמבזבזים מעט מאוד חומר. החסרון המרכזי - קשה מאוד להשיג את העץ באופן מסחרי.

ברוש קרח / גלברה (Bald Cypress) הוא צמח שמקורו באריזונה שבארצות הברית. כיום הוא נפוץ במדינות רבות, ובכללן ישראל. מדובר בעץ ברוש בעל צורה של פירמידה שגובהה עשוי להגיע לגובה של 15 מטר וקוטרה לרוחב של 4.5 מטר. העץ בעל משקל סגולי נמוך כך שהוא מומלץ לרהיטים שצריך להזיז לעיתים קרובות. הבעייה המרכזית - העץ מאוד שמנוני, כך שההדבקה שלו מצריכה שימוש בדבקים מיוחדים (דבקים אפקוסיים יעודיים).

ארז אדום (Red Cedar) הוא צמח נפוץ מאוד בקנדה ובצפון ארצות הברית, והוא מיובא לארץ באופן סדיר. העץ בעל עמידות טובה מאוד לריקבון, וגם הוא - כמו הברוש הקרח - בעל משקל סגולי נמוך. הבעייה - העץ מכיל לא מעט עיניים, שעשויות להפריע למחברים. יש לתכנן היטב מראש, ולהיות מוכנים לאחוזי פחת גבוהים.

עד כאן לרשומה זאת. בשבוע הבא נדבר על שני התחומים הנוספים: עיצוב וגימור הרהיטים.

ישן וכפוף

קפיצה קלה אחורה בזמן - שנת 1,100 לפנה"ס. קפיצה קלה הצידה במרחב - צפון אמריקה ותושביה המקוריים. שתי קבוצות של גברים, כל אחת מונה בין מאה לאלף משתתפים. כל משתתף אוחז בידו מקל, שבקצהו "כיס". כדור משחק אחד, גודלו כגודל כדור טניס. שני שערים ממוקמים בקצוות המנוגדים של המגרש, שאורכו נע בין חמש מאות מטר לשלושה קילומטר. המטרה - הכנסת הכדור אל שער היריב. מהלך המשחק - המטרה (הכנסת הכדור) מקדשת את כל האמצעים (מסירות, תנועה כשהכדור מונח בכיס המקל, מגע גופני, שימוש במקל כאלה, וכיו"ב). המשחקים, ששוחקו מצאת החמה ועד צאת הנשמה במשך שניים או שלושה ימים, היו חלק מטכסים פולחניים - "משחקי מלחמה" להאדרת שמו של "היוצר" ("Creator"), שמות השבטים ושמות "הלוחמים" (= השחקנים).

בשנת 1637 צפה ישועי צרפתי בשם Jean de Brebeuf בבני שבט אירוקי משחקים את המשחק. הוא תיעד את המשחק, וכינה אותו la crosse - "המקל". המשחק עבר גילגולים שונים, ובשנת 1867 חוקק רופא שיניים קנדי את חוקי המשחק (המערביים). כיום חוקי המשחק הבסיסיים כוללים עשרה שחקנים בכל קבוצה, מגרש קטן בהרבה (110 * 55 מטר), 60 דקות משחק (ארבעה רבעים בני 15 דקות), והרבה הרבה פחות אלימות. המשחק פופולרי בארצות הברית ובקנדה - הפופולריות שלו עולה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער, במקביל לירידה בפופולריות של הבייסבול והפוטבול האמריקאי. לקרוס משוחק במדינות נוספות, וביניהן אפילו ישראל.

מקלות מסורתיים (בצד ימין) ומודרניים (בצד שמאל)

המקל המסורתי איתו היו משחקים לקרוס היה עשוי עץ היקורי (hickory) שכופף באמצעות אדים לצורה של מקל מטריה הפוך. בחלק העליון (המכופף) של המקל היו קודחים חורים, דרכם היו משחילים מיתרים ואורגים רשת שיצרה את "הכיס". במקל המודרני קיימת הפרדה בין הכיס שמיוצר מפלסטיק יצוק לבין המקל שמיוצר מסוגים שונים של מתכות. המקלות המודרניים קלים יותר, חזקים יותר, ובעלי חתך מתומן, שאמור לאפשר אחיזה טובה יותר. כמעט מיותר לציין - את המקלות המודרניים הרבה יותר קל לייצר בצורה תעשייתית.

לפני שבועיים דיווח ה - BBC כי טום בקט (Tom Becket) פורש מעבודתו. טום בנה מקלות לקרוס מעץ במשך חמישים שנה, והוא האדם האחרון שמייצר מקלות כאלה בבריטניה. לפני שבועיים הוא בנה את חמישים מקלות העץ האחרונים בבריטניה. בשיאה מכרה החברה בה עבד טום (Hattersleys) אלפי מקלות עץ מדי שנה. כיום, אין כמעט דרישה למקלות עץ - מקלות המתכת והפלסטיק טובים יותר וקלים יותר לייצור.

רובין ווד (שהוזכר כאן בבלוג מספר פעמים בעבר) מתמחה בחשיפת "האנשים האחרונים" שעוסקים במלאכות מסורתיות. רובין חשף את סיפורו של טום בקט בישיבה של The Heritage Crafts Association (האיגוד למלאכות מסורתיות), אבל הוא נשאל שאלות קשות שאני כלל לא בטוח שהוא ידע להשיב עליהן באופן משכנע:

• מה כל כך נורא אם המיומנות הזאת תיעלם מן העולם?
• לו אנשים היו באמת מעריכים ורוצים מקלות מעץ, היו נמצאים בעלי המלאכה שהיו מייצרים אותם. מה הטעם לייצר מוצרים שאנשים פשוט אינם רוצים?
• מקלות עץ פשוט אינם טובים כמו המקלות המודרניים. מה הטעם לייצר מוצרים מסורתיים בשעה שיש מוצרים מודרניים טובים יותר?
• מה הטעם לתמוך בעסק שאין לו זכות קיום כלכלית?

אני לא בטוח שלבריטים יש תשובות מספקות. הם, לפחות, שואלים את השאלות.

מיחזור הוא תבוסה

די נדיר למצוא חברה במאה ה-21 שמצהירה שהיא מתנגדת למיחזור. זה יישמע מוזר עוד יותר אם אספר לכם שהחברה נוסדה בשנת 1959, ושהיא מוכרת כיום את אותם שלושה מוצרים (בעלי השמות הקליטים 606, 620, 621) שמכרה עם היווסדה. אבל, באופן כללי, מדובר בחברה די מוזרה שבהחלט מצדיקה רשומה.

Dieter Rams

חברת vitsoe (נהגה כמעט כמו ארגון ויצ"ו) נוסדה בגרמניה בשנת 1959 בידי איש מכירות בשם Niels Weise Vitsoe ובידי מעצב בשם Otto Zapf. החברה נוסדה על מנת לייצר ולמכור קו מוצרים שיעוצב בידי Dieter Rams. רמס עבד באותה תקופה בחברת בראון, אך קיבל אישור מהאחים בראון לבצע גם "עבודות צדדיות". הפתיחות של האחים בראון הוכיחה עצמה כדאית - רמס נשאר בבראון, שימש כמעצב הראשי של החברה משנת 1961 ועד שנת 1995, וחלק ניכר מהצלחתה של בראון מיוחס לעיצובים שלו.

רמס עיצב שלושה עיצובים עבור חברת ויטסו: עיצוב מספר 6 בשנת 1960 - מערכת מדפים אוניברסלית 606, עיצוב מספר 0 בשנת 1962 - מערכת ישיבה 620, ועיצוב מספר 1 בשנת 1962 - מערכת שולחנות צד 621.

העקרונות שמדריכים את חברת ויטסו אמנם נשמעים כמו "הדבר הנכון להגיד" בשנת 2014, אבל קחו בחשבון שהעקרונות נטבעו בשנת 1959 ושהחברה מתנהלת לפיהם יותר מחמישים שנה. נראה כי יצוק בהם תוכן ממשי. 

1. החברה שואפת לייצר רהיטים שיחזיקו מעמד לאורך זמן רב.
2. החברה שואפת להימנע מלייצר רהיטים עם "תאריך תפוגה".
3. החברה שואפת להציג קו עיצובי מוגדר ומתמשך, ולא לנהות אחר אופנות חולפות.
4. החברה שואפת לייצר רהיטים הבנויים מאבני בניין יסודיות שמשתלבות זו בזו, רהיטים שמתאימים (מסתגלים) לנסיבות משתנות.

ויטסו רוצה שהלקוחות שלה ייקנו כמה שפחות מהמוצרים שלה. החברה רוצה שהלקוחות יתחילו במספר רכיבים קטן, יוסיפו רכיבים בעת הצורך, יארגנו מחדש בהתאם לנסיבות, יתקנו אם יש צורך, יעבירו ממקום למקום, וישתמשו באותם רכיבים שוב ושוב. החברה שואפת לייצר את הרהיטים הטובים ביותר, לא את הרהיטים החדשים ביותר (best, not newest).

איך ויטסו מממשת את העקרונות ?

מערכת המדפים האוניברסלית (606) מורכבת ממסילות (מאונכות) ומרכיבים פונקציונליים שונים, המורכבים על המסילות.

קיימות שלוש אפשרויות לקיבוע המסילות - צמודות לקיר, מונחות על הרצפה ונתמכות על ידי הקיר, דחוסות בין הקיר לתקרה.

קיימות שתי אפשרויות למרווחים בין המסילות - 66.7 ס"מ ו - 91.2 ס"מ.

קיימים ארבעה עומקים לרכיבים - 16, 22, 30, 36 ס"מ.

בנוסף למדפים, קיים אוסף מוגבל של רכיבים.

קיימות שש אפשרויות לצבעים - אפור (off white), שחור, כסף, אשור (בוק) עם אפור, אשור עם שחור, אשור עם כסף.

אבל זה לא הכל ...

העיצוב המקורי של רמס (והרכיבים החדשים שעוצבו על ידו ועל ידי אחרים) הוא לתפארת המודרניזם של אמצע המאה הקודמת - פשוט, פונקציונלי, אסתטי.

המוצרים של ויטסו פשוט חיים לנצח - אנשים משתמשים ברהיטים במשך עשרות שנים - מוסיפים, מורידים, משנים, מעבירים דירה, מורישים לילדים.

החיבור והפירוק של הרכיבים השונים אל ומן המסילות פשוט ומהיר. הרכבות ופירוקים חוזרים ונשנים פשוט "לא מזיזים" למוצרים.

החברה עוזרת ללקוחות לתכנן את הרהיט שלהם - הלקוחות שולחים לחברה תמונות ומידות של האזור המיועד לרהיט, ואת השימושים אליהם הוא מיועד. החברה מתכננת את הרהיט, וללקוח ניתנת האפשרות לשנות את התיכנון כרצונו. לבסוף, כאשר התכנון מושלם, החברה אורזת את הרכיבים ושולחת אותם לביתו של הלקוח בצירוף הוראות הרכבה מפורטות.

השתכנעתי ... אבל זה בטח נורא יקר ?!

כן ולא. המחיר של המערכת ממש לא זול (למשל, ארבע מדפים רדודים מורכבים על שתי מסילות קצרות עולים 1.500 ש"ח, לא כולל משלוח). אבל, אם מחשבים את העלות לאורך כמה עשרות שנים (הערכה ממש ריאלית עבור רכיבים של ויטסו) מגלים שמדובר במערכות זולות למדי.

ועכשיו ... כמה תמונות

כותרת הרשומה "מיחזור הוא תבוסה" שימשה ככותרת להרצאה של מרק אדמס - המנכ"ל הנוכחי של ויטסו. לדבריו recycling is what you do when you fail to re-use.

מה - חלק ב'

ברשומה הקודמת דיברנו על מרחב חיובי (positive space) ועל מרחב שלילי (negative space). השפה העברית מבדילה בין עצמים לבין הנפח בו הם נמצאים, אבל היא מתקשה להפריד בין הנפח כולו לבין אותו חלק בנפח שאיננו מאוכלס בעצמים. אמנם יש לנו את המילה "רווח" שמוגדרת על ידי אבן שושן "שטח פנוי בין דבר לדבר או בין מקום למקום". אבל, גם המילה "רווח" לא כל כך מוצלחת - היא מאוד "מקומית", היא מתייחסת למרחב שלילי מאוד מסוים שנמצא בין עצמים מסוימים. המצב באנגלית (ובשפות נוספות) דומה - קיימות מילים מקבילות למילה "רווח" אבל גם הן "מקומיות" (gap, in-between ואפילו space). בצר לנו נפנה ליפנית.

בשפה (ובתרבות) היפנית קיימת המילה Ma. התרגום הפשטני של המילה הוא "רווח", אבל תרגום זה רחוק מאוד מלשקף את המשמעות האמיתית של המילה היפנית. אצל היפנים, באותו אופן שעצם (המרחב החיובי) מורכב מחומר, כך גם ה - Ma (המרחב השלילי) הוא חומר. "יש" ו"אין" הם שווי מעמד - שניהם מוחשיים במידה שווה. הריקנות איננה מוגדרת באמצעות מה שאין בה - הריקנות מוגדרת בזכות עצמה כמשהו מוחשי.






הנה פרק 11 מתוך ה - Tao Te Ching, ספר היסוד של תורת הטאו שנכתב במאה השישית לפני הספירה. כאן בתרגום (אחד מני רבים) של Ursula K. Le Guin.

Thirty spokes

meet in the hub.

Where the wheel isn't

is where it's useful.

Hollowed out,

clay makes a pot.

Where the pot's not

is where it's useful.

Cut doors and windows

to make a room.

Where the room isn't,

there's room for you.

So the profit in what is

is in the use of what isn't.

המונח Ma מתייחס הן למרחב והן לזמן. במרחב - המילה משמשת לציין את הרווח שבין עצמים, ובזמן - לציין את הרווח שבין מאורעות. דואליות בין זמן ומרחב מוצאים גם בשפות נוספות. המילה "עולם" בעברית שימשה בעבר (בתקופת התנ"ך) לציון פרק זמן ארוך - "לזכור ברית עולם בין אלוהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ". רק בתקופת חז"ל היא קיבלה את המשמעות של מקום - "על שלושה דברים העולם קיים ...", "בעשרה מאמרות נברא העולם". כיום מקובלת בעיקר המשמעות של מקום, נשארו ביטויים שמשמרים את המשמעות המקורית של זמן (מעולם, לעולם, מאסר עולם), וקיימים גם מקרים שלא ברור האם מדובר בזמן או במקום (אדון עולם, ריבונו של עולם).

אני חושב שדווקא כשמדובר בזמן קל לנו יותר לתפוש את הרווח (הפסקה, המתנה, הפוגה) בתור משהו בעל זכויות שוות להתרחשות עצמה. כל מי שדיבר בפני קהל יודע שההפוגות (פאוזות) חשובות לא פחות מהמילים עצמן. כל מי שהמתין לאוטובוס יודע שההמתנה מוחשית לא פחות מהנסיעה עצמה. כל מי שלמד בבית ספר יודע שההפסקות מוחשיות לא פחות מהשיעורים עצמם.

ובמעבר חד, נחזור לנגרות. אני מניח שלא מעט קוראים מגרדים את פדחתם ואומרים לעצמם משהו בסגנון: "עיצוב רהיט זה לא מספיק קשה? עכשיו אני צריך גם לעצב את הלא-רהיט?" התשובה המצערת היא: "כן". אבל המצב עוד יותר גרוע - כמעט בלתי אפשרי להבין את הקומפוזיציה של הרהיט (המרחב החיובי, השלילי והיחסים ביניהם) בלי לבנות דגם בגודל מלא, ולהציב אותו במקום אליו הוא מיועד. עכשיו, כשהבנו כמה עמוק הבור, הנה נשיב את רוחנו באמצעות כמה דוגמאות.

סבכה (Lattice) - ברהיט משולבים אלמנטים של סבכה (סריג) שיוצרים מסגרות עבור מרחב שלילי. הריבועים, המלבנים, ו"המשפך" לא באמת קיימים בגב הכסא.

Mackintosh - the willow chair

פערים - בריהוט משולבים חורים או פערים. בשולחן - הרווח בין מבנה הרגליים למשטח יוצרים תחושת ריחוף. בכסא - הרווח בין שני חלקי המושב יוצר מתח ועניין.

Tim Rousseau - hall table

Aled Lewis - tall chair

רכיבים היוצרים צורות גיאומטריות - הרגליים, הקושרות והידיות של הכיסא מגדירים צורות גיאומטריות מורכבות שמשתנות בהתאם לנקודת המבט. הקתדרלה שאנו רואים בצידו של השולחן לא באמת קיימת - היא נמצאת במרחב השלילי.

Adrian Ferrazzutti - chair

Monica Raymond - table

נפחים חסרים - שולחן הקפה סובב סביב הקערה המגולפת, החלק שאיננו. גם החלק המעניין בארון איננו.

Alan Peters - coffee table

Mukul Pandey - Sideboard

הרבה מילים, הרבה תמונות. נסיים במילותיו של נתן אלתרמן (לחן: מיקי גבריאלוב, ביצוע: אריק איינשטיין).

שיר סיום

יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד

זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד

יש אדם רואה הכל באפילה קודרת

זו אותה המחלה רק בצורה אחרת

מה - חלק א'

מאיר אריאל (מילים, לחן וביצוע) - שדות גולדברג.

רובנו מכירים את השיר בשמו "ילדתי שלי", אבל שמו הרשמי של השיר הוא "שדות גולדברג". מה מקור השם? הנה הבית הראשון של השיר - אולי בו יימצא הרמז.

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב

טוב, מדובר פה על "שדה מוזהב", וכידוע לנו "גולדברג" בגרמנית הוא "הר מוזהב". אבל - בואו נודה על האמת - זה די דחוק. רגע, הייתה פעם משוררת בשם לאה גולדברג, והיא אפילו כתבה שיר "את תלכי בשדה" (לחן: חיים ברקני, ביצוע: חווה אלברשטיין).

והנה הבית הראשון משירה של לאה גולדברג:

האמנם האמנם

עוד יבואו ימים

בסליחה ובחסד

ותלכי בשדה

ותלכי בו כהלך התם

לאה גולדברג כתבה שיר אופטימי המעודד את הילדה לצאת אל השדה (החופש, האהבה), ואילו מאיר אריאל כתב שיר תשובה מפוקח (שלא לומר פסימי) המזהיר את הילדה מפני אותו שדה. לאה גולדברג כותבת את השיר מנקודת מבטה של הנערה הצעירה, ואילו מאיר אריאל כותב את השיר מנקודת מבטו של מבוגר (אבא ?) שדואג לאותה נערה הצעירה. הדבר הראשון מפניו מזהיר מאיר אריאל את הנערה הוא "מרחב" (בסיומו של הבית הראשון - "הוא (= השדה המוזהב) ימכור לך מרחב"). אצל גולדברג המרחב הוא "מרחב חיובי", בעוד שאצל אריאל המרחב הוא "מרחב שלילי".

בעולם האומנות משתמשים במונח "מרחב שלילי" (negative space) ולצידו במונח "מרחב חיובי" (positive space). "המרחב החיובי" הוא המרחב שנתפש על ידי הנושאים (האובייקטים) של היצירה. "המרחב השלילי" הוא המרחב שמסביב לנושאים של היצירה. המרחב החיובי, המרחב השלילי ויחסי הגומלין שביניהם מהווים מרכיב מרכזי בקומפוזיציה של היצירה.

הנה שלוש תמונות שימחישו את המונחים ואת יחסי הגומלין ביניהם. בתמונה הראשונה קיים איזון בין המרחב החיובי למרחב השלילי. בתמונה השניה המרחב השלילי דומיננטי, ובתמונה השלישית המרחב החיובי דומיננטי. כל תמונה מספרת סיפור שונה, ומעוררת תחושות שונות.

שימוש במרחב שלילי נפוץ מאוד בעיצוב סמלילים (לוגואים). אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא הלוגו של חברת השילוח הבינלאומית FedEx. בין האות E והאות x נוצר מרחב שלילי בצורת חץ.

הנה סמליל מבריק שעיצב אלכסנדר ג'ונסון עבור הספר מובי דיק (הקוראים מתבקשים לאתר את הצלצל ואת זנבו של הלוויתן):

לעומת הסמלילים שבהם, עפי"ר, יחסי הגומלין בין המרחב החיובי והמרחב השלילי ברורים ופשוטים, הרי שבפסיפסים של האומן ההולנדי אשר (M. C. Escher) מוצאים יחסי גומלין מורכבים מאוד בין המרחבים. המרחבים שלובים זה בזה עד שבלתי ניתן לקבוע מי מהם הוא השלילי ומי הוא החיובי.

שמיים ומים (1938)

יום ולילה (1938)

ועם תחריטי העץ של אשר נסיים את הרשומה. ברשומה הבאה נסביר את פשר ה-"מה" בכותרת, ונדבר על מרחב שלילי וחיובי בעיצוב רהיטים.

מתנות לשנה החדשה

סוף סוף הגיע "אחרי החגים", ולפנינו ישורת ארוכה של חודשיים תמימים (!) לפני פרוץ חג החנוכה. רגע לפני שניכנס לשיגרה - הנה חווה אלברשטיין שרה "מתנה לראש השנה", מילים: לאה נאור, לחן: מתי כספי.

חווה אלברשטיין קיבלה במתנה נוצה, עלה אדום, טיפת גשם וציור בחול של שמש ושמיים ופרח עם גבעול. אנחנו נעסוק במתנות אחרות - אנחנו נדבר על המתנות של פרויבל (Forebel Gifts).

פרידריך פרויבל (1782 - 1852) היה איש חינוך גרמני, שהניח את היסודות המודרניים לחינוך של ילדים בגיל הרך. הוא המציא את גן הילדים, תוך שהוא שם דגש על כך שילדים הם יצורים יצירתיים ועל כך שמשחק הוא המנוע ללמידה (אני מניח שהשר פירון היה אומר "למידה משמעותית"). על מנת לתמוך בעקרונות אלה הוא פיתח אוסף של עשרים משחקים - המתנות של פרויבל. המתנות הן רצף שמסודר מהמוחשי אל המופשט, מהפשוט אל המורכב. המתנות נועדו הן למשחק עצמאי של הילד והן למשחק של הילד עם האם או עם הגננת (התנצלותי הכנה - שיוויון בין המינים לא היה ממש על הפרק במאה ה-19).

המתנה הראשונה - כדורי צמר
שישה כדורי צמר סרוגים. לכל כדור צבע שונה, ומכל כדור משתלשל שרוך. פרויבל ראה בכדור צורה מושלמת, טהורה. כדורי הצמר קלים ונעימים למגע.

המתנה השניה - כדור, גליל וקוביה
שלושה גופים: כדור, גליל וקוביה - כולם בגודל של 2 אינץ' (51 מ"מ). הגופים עשויים עץ, ללא גימור. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת עץ. בנוסף לגופים, המתנה כוללת מעמד, שלושה חוטים ומקל עץ קטן. הגופים מתחברים אל החוטים בנקודות שונות המהוות צירי סיבוב שונים. הילד יכול לסובב (בעזרת המקל המושחל בתוך החוט הכפול) את הגופים, ולהתרשם מגופי הסיבוב שנוצרים. הכדור שבמתנה השנייה זהה לכדור שבמתנה הראשונה (למעט שינוי החומר והתכונות הנגזרות מכך).

המתנה השלישית - שמונה קוביות
שמונה גופים זהים - קוביות בגדול של1 אינץ'. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת (קוביית) עץ עם מכסה. הופכים את הקופסא, מושכים החוצה את המכסה, ומקבלים קוביה גדולה המורכבת משמונה הקוביות הקטנות. בנוסף לגופים, המתנה כוללת משטח עליו מצוירת רשת ריבועים בגודל זהה (1 אינץ'), שעליה ניתן להניח את הקוביות.

המתנה הרביעית - שמונה תיבות
שמונה גופים זהים - תיבות בגודל של 1/2 * 1 * 2 אינץ'. התיבות מוגשות לילד בתוך קופסת עץ, בדומה למתנה השנייה. ניתן לשחק עם שמונה התיבות, או להוסיף למשחק את הקוביות מהמתנה השלישית.

המתנה החמישית - קוביות ומנסרות
שלושים ותשעה גופים - 21 קוביות, 6 חצאי קוביות, 12 רבעי קוביות. הגופים מוגשים ליד בתוך קופסת עץ גדולה יותר של 3 אינץ'. המתנה החמישית מאפשרת לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, וחושפת אותו למושגים מתמטיים חדשים - אלכסון, זווית, שברים.

המתנה השישית - תיבות
שלושים ושישה גופים - 18 תיבות, 12 חצאי קוביות, 6 עמודים. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת העץ הגדולה (3 אינץ'). הגופים מאפשרים לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, ובמיוחד כאשר משלבים אותם עם הגופים מן המתנות הקודמות. מעניין לציין כי הארכיטקט פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) הרבה לשחק בילדותו עם "קוביות" עץ - קשה שלא להבחין בקשר בין "קוביות" המשחק לבין המבנים (היחודיים) שהוא תיכנן לאורך השנים.

המתנה השביעית - אריחים
אוסף אריחים הבנויים משבע צורות בסיסיות - ריבוע, משולש שווה צלעות, משולשה ישר זווית ושווה שוקיים, משולש ישר זוית ושונה צלעות, משולש שווה שוקיים בעל זווית קהה, עיגול, חצי עיגול. שבע הצורות הבסיסיות מופיעות בגדלים ובצבעים שונים. האריחים שבמתנה השביעית הם (חלק מן) הפאות של הצורות שהילד נחשף אליהן במתנות הקודמות. במתנה השביעית הילד נחשף למושג החדש - המשטח. הילד לומד כי הוא יכול לבצע הפשטה של גופים (מהמתנות הקודמות) על יד יצוגם באמצעות משטחים (אריחים).

המתנה השמינית - מקלות וטבעות
אוסף של מקלות, טבעות וחצאי טבעות בגדלים ובצבעים שונים. המתנה השמינית חושפת את הילד למושג נוסף - הקו, ומציגה בפניו רמה נוספת של הפשטה - ממשטח לקו.

המתנה התשיעית - נקודות
אוסף של נקודות (עיגולים קטנים) בגודל אחיד ובצבעים שונים. המתנה התשיעית חושפת את הילד למושג נוסף - הנקודה. המתנה משלימה את תהליך ההפשטה מגופים תלת-מימדיים, למשטחים דו-מימדיים, לקוים חד-מימדיים, ולבסוף לנקודה חסרת מימדים.

המתנה העשירית - מסגרות
אוסף של מקלות וכדורים. המתנה העשירית סוגרת את המעגל, וחוזרת אל הגופים. הילדים יוצרים באמצעות המקלות (מקצועות) והכדורים (קודקודים) גופים דו-מימדיים ותלת-מימדיים. בתקופתו של פרויבל המתנה העשירית כללה קיסמים מחודדים ואפונים שהושרו במים, כך שניתן יהיה להחדיר אליהם את הקיסמים. כיום, בנוסף למשחקים המאפשרים לבנות ולפרק מסגרות (Tinkertoy, למשל), ניתן להשתמש בכדורי "פלסטלינה" בתור כדורים רב-שימושיים.

כמה הערות לסיכום:

1. איפשהו למעלה דיברתי על כך שפרויבל הציג עשרים מתנות - לאן נעלמו המתנות אחת עשרה עד עשרים? אני לא ממש יודע את התשובה לשאלה. החברות שמוכרות את המתנות והאתרים שמדברים על פרויבל והמתנות שלו נעצרים, משום מה, במתנה העשירית. חפרתי לא מעט, אבל לא מצאתי חומר (באנגלית) שמדבר על המתנות המתקדמות יותר.
2. מבחינה נגרית לא מדובר כאן באתגר קשה מדי. הכנת הכדור מאתגרת משהו - יש כאלה שיעדיפו חריטה עם או בלי ג'יגים, ויש כאלה שיעדיפו פתרונות "מקוריים" יותר (שמעתי ראוטר?). יש כאלה שיעדיפו את הגישה הידנית - גילוף כדור באמצעות סכין - לא כל כך פשוט, אבל בהחלט מעניין. גם בתחום בניית הקופסאות ניתן "להשתולל", למרות שפרויבל בפירוש הטיף לקופסאות פשוטות.
3. ילדים (לפחות אליבא דפרויבל) תופשים גופים באופן אינטואיטיבי, ועוברים תהליך בו הם לומדים כיצד לבצע הפשטה של הגופים למשטחים, לקווים ולנקודות. עולם המבוגרים מסתפק, כמעט תמיד, בייצוגים המופשטים. התהליך של המעבר מן המופשט אל המוחשי קשה לנו מאוד. כשאנחנו רואים ייצוג דו-מימדי של גוף כלשהו אנחנו יכולים לבנות את הגוף באמצעות "הוראות הייצור", אבל קשה לנו מאוד לתפוש איך באמת ייראה הגוף במרחב. זה נכון לגבי נגרים שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט אותו תיכננו, וזה נכון עוד יותר לגבי לקוחות שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט שזה עתה הזמינו.