מזרח ומערב

נפתח בתמונה של שתי קערות.

הקערה הימנית עשויה חרס. הקערה השמאלית עשויה עץ.
הקערה הימנית יוצרה בקוריאה לפני כארבעה מאות שנה. הקערה השמאלית יוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה.
הקערה הימנית משמשת לתה. הקערה השמאלית משמשת לסלט.
הקערה הימנית נראית "לא משהו". הקערה השמאלית נראית "טוב מאוד".
הקערה הימנית נקראת Kizameon והיא נחשבת לקערת התה היפה ביותר בעולם. לקערה השמאלית אין לא שם ולא תואר.
הקערה הימנית יוצרה בידי יוצר אלמוני. על הקערה השמאלית מוטבע שם היוצר.
הקערה הימנית עולה (עשרות) מיליוני דולרים והיא "לא למכירה". הקערה הימנית עולה עשרים (אולי שלושים) דולר.

כדי "להבין את הקערות" אין מנוס מלהבין קצת (הרבה) את ההקשר התרבותי שלהן. הקערה הימנית נוצרה בקוריאה במאה השש עשרה. הקערה (וכמוה מאות אלפים של קערות דומות) יוצרה על ידי קדר קוריאני, ככל הנראה בחצר האחורית של ביתו, על גבי אובניים לא סימטריים, ונשרפה בתנור מאולתר. הקערות המוצלחות היו נמכרות לעשירים או מיוצאות ליפן ולסין. הקערות הפחות מוצלחות היו משמשות את משפחתו המורחבת של הקדר. לקדר לא היו יומרות אומנותיות - לא מבחינת מקוריות העיצוב ולא מבחינת רמת העבודה.

הקערות הגיעו ליפן. שם במקביל להתפשטות ולהתפתחות טקס התה (הבודהיזם והזן), החל מעמדן לנסוק. הקערות התאימו בדיוק לעקרונות הדתיים של טקס התה - הערצה של הדברים הפשוטים, הבלתי מושלמים, חסרי הייחוד, חסרי השאיפות, שיופי וכיעור שוכנים בהם בו זמנית, שהפגמים שבהם נוצרו בהסח הדעת. כך, במשך שנים התגבשה האסתטיקה היפנית של חפצים, אסתטיקה שברבות השנים קיבלה את השם וואבי-סאבי. האסתטיקה הזאת קשורה קשר הדוק לתרבות (לדת) היפנית, וכנראה שאי אפשר באמת להבין את האסתטיקה בלי להבין את ההבטים הדתיים שלה.

אי אפשר בלי לציין את ההבט האירוני. קערה שזכתה להערצה בזכות היותה "סתם" קערה, לא תואר לה ולא הדר, הפכה לקערה בעלת שם ובעלת מחיר. ככל ששמה יוצא לפניה ומחירה עולה, כך היא מתרחקת ממהותה הראשונית.

הקערה השמאלית נוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה, כחלק מגל "המודרניזם". הקערה נשענת על מסורת בת מאות שנים של עבודות עץ, ומלאכות יד אחרות. בסקנדינביה - הפיזור הגיאוגרפי, תנאי האקלים הקשים, המשאבים המוגבלים והאיומים החיצוניים הביאו להתפתחות תרבות מפוארת של אומנות (craftsmanship). כבר מגיל צעיר ילדים היו יוצרים חפצים - תחילה לשימוש עצמי, ובהמשך לטובת הבית והחווה. במשך מאות שנים התפתחה אסתטתיקה של מינימליזם, שימושיות וקיימות (sustainability).

התרבות הסוציאל-דמוקרטית המיוחדת לסקנדינביה, שמעמידה את האדם במרכז, הביאה את תרבות האומנות, שהתפתחה במשך שנים, לשלב הבא - ייצור מסחרי של חפצים שימושיים, מינימליסטיים, בני קיימא, במחיר שווה לכל נפש.

גם בחזית הסקנדינבית התרחשה תקלה מצערת. המחירים הנמוכים הביאו להדרדרות האיכות, לשימוש בחומרים ירודים ולעידוד מחלת הצרכת (צרכנות יתר) - הכל בניגוד לעקרון הקיימות. מישהו אמר איקאה?

אז מה היה לנו ? אסתטיקה אחת שמבוססת על עקרונות דתיים, ואסתטיקה אחת שמובססת על עקרונות חילוניים. מצוידים בשתי הדוגמאות - היפנית והסקנדינבית - נדבר בשבוע הבא על תרבות ואסתטיקה של חפצים ישראלים - דתיים וחילוניים יש לנו בשפע.

חופשה נעימה

החלטנו ברגע האחרון לנסוע לחופשה קצרה ב - Quebec City. חמש שעות נסיעה, ואחנו בעיר שאמורה להיות האירופאית ביותר ביבשת אמריקה.

בשבוע הבא - אסתטיקה, אמונה, נוף ונגרות.

ביקורת מגבלות

נכון. מדובר בסופה שמתרחשת אחת ל ... ואין ספק כי היא תיכנס לדפי ההיסטוריה המטאורולוגיים של מדינת ישראל ליד הסופה של 1950. ברשותכם, הערה של מישהו שחי כעת במקום קצת יותר קר וקצת יותר מושלג. כשאצלנו (קמדן, מיין) יורד שלג כולם מחכים בסבלנות שהסופה תרגע, והמפלסות יפנו את הכבישים. המקומיים, שנוהגים בשלג כבר ארבעים שנה, שיש להם מכוניות (מפלצות) 4X4 שמצוידות בצמיגי שלג, מחכים בסבלנות בתוך הבית עד שהכבישים יפונו.

אני ממש לא מצליח להבין מה חשבו כל הנהגים הישראלים שיצאו אל הכביש במהלך הסופה. לנהוג בשלג הם לא יודעים (ולא, עמידה בתור לחניון בחרמון לפני עשר שנים לא ממש נחשבת). המכוניות שלהם לא ממש מתאימות לאירוע, והצמיגים שלהם קופאים למוות כשהטמפרטורה מגיעה לאפס. הם יודעים שבמדינת ישראל יש בערך עשר מפלסות, שסגורות במחסן והמפתח אצל הג'ינג'י. הם יודעים שמנכ"ל חברת החשמל נמצא בנופש פרטי. הם יודעים שהעיריה לא מדברת עם המשטרה, שלא מדברת עם הצבא. הם יודעים שברגע שהשלג התחיל, שר הפנים שכר את שרותיו של עו"ד צמרת על מנת שייצג אותו בוועדת החקירה שתחקור את "אירועי הסופה הגדולה". אז מה הם חשבו לעצמם כל הנהגים האלה?

אני חושב שהם פשוט לא הכירו במגבלות שלהם, של המכוניות שלהם, ושל המדינה בה הם חיים. לפעמים, חוסר היכולת להכיר במגבלות הוא דבר חיובי למדי - ראה ערך "Start-up Nation". אבל, כשמדובר בסופת שלגים - זה פשוט לא עובד. יש מקומות (השירות הציבורי האמריקאי, למשל) שנמצאים בקצה השני של הסקאלה - לא רק שהם מכירים במגבלות האמיתיות שלהם, הם גם טורחים ומוסיפים עוד ועוד מגבלות דימיוניות - תהליך שמסתיים בשיתוק. אנחנו, לעומת זאת, לא רק שאיננו מכירים במגבלות האמיתיות שלנו, אנחנו גם לא חושבים שיש בזה משהו רע, להפך.

שיעורי הנגרות בבית הספר מספקים לתלמידים ולי שיעור מרתק (אם גם מכאיב משהו) בהכרת מגבלות. התלמידים מבינים מה המגבלות של היכולת הטכנית שלהם ("למה אני לא יכול לחתוך בקו ישר?"), מה המגבלות של הכלים בהם הם משתמשים (כשהידית במסור השולחן, זאת שמשנה את הזווית של הלהב, מראה 0 מעלות זה לא בהכרח אומר שהלהב באמת ניצב לשולחן), מה המגבלות של התוכניות שלהם (גם של האובייקט אותו הם בונים וגם של תוכנית העבודה הכללית). שלושה מהפרויקטים מערבים כיפוף, וזאת הזדמנות נהדרת להבין גם את המגבלות של העץ בו הם משתמשים.

הפרויקטים אמורים להיות מוגשים מחר, יום שני. כולם רחוקים מאוד מסיום, ואני שמח שסטיב, ולא אני, הוא זה שצריך לתת לתלמידים ציון. הוא כבר אמר להם שהוא ייתן ציון ביום שני, ומי שלא יהיה מרוצה מהציון יוכל להמשיך ולעבוד על הפרויקטים בזמנו החופשי ולהגיש "הגשה חוזרת". בכל אופן, הנה תמונת מצב של שלושה מהפרויקטים.

טובוגן (מזחלת שלג)

זה, ללא ספק, הפרויקט הקשה יותר. הוא לא כל כך מסובך, אבל יש כאן הרבה מאוד עבודה - בניית קופסת אדים, חיתוך כפיסי עץ ארוכים, בניית ג'יג לכיפוף, כיפוף הכפיסים, ולבסוף - חיבור הכפיסים לכדי טובוגן.

הנה קופסת האדים. את מקור האדים ניתן לראות למטה, מונח על הרצפה. הכפיסים בולטים מן הקופסא, שכן מכופפים רק את הקצה שלהם.

הנה שתי תמונות של הג'יג והכפיסים המתכופפים.

והנה הכפיסים המכופפים (לא ממש בכפיפה אחת), ממתינים לחיבורי הרוחב.

נעלי שלג

פרויקט פשוט למדי. בעדינות אציין כי לו החברים היו עובדים קצת יותר במרץ הם היו מסיימים אותו מזמן.

ראשית הג'יג (למעשה יש שניים - אחד לצד הימני של הנעל, ואחד לצד השמאלי), ולאחריו הנעל מחוברת.

נדנדה תלויה

פרויקט פשוט למדי, אבל עם הרבה חלקים. תלמיד מוכשר שהשקיע הרבה גם מעבר לשעות הלימוד.

מעניין יהיה לראות את מצב הפרויקטים ביום שני. התלמידים ממש (אבל ממש) לא רוצים להיכשל, והם מבינים שהמצב הנוכחי לא מותיר לסטיב (סליחה, למר נייסטרום) הרבה ברירות.

ואני - אני ממתין למפלסות שיפנו את השלג שיורד כאן מחצות הלילה.

קיטורים

הפעם הרשומה עוסקת בקיטורים.

בשנת 2000 גילה המושל הקודם של מדינת מיין, Angus King, שהוא עומד לגמור את שנת התקציב (1999) עם עודף של 71 מיליון דולר. המושל ידע שזה מצב בלתי נסבל, ויש להוציא את הכסף העודף במהירות האפשרית. הוא החליט על תוכנית חדשה - מחשב לכל ילד בכיתות ז-ח. מאחר שבכל זאת מדובר בדמוקרטיה, ומאחר שהיו כמה חצופים שדרשו תהליך מסודר, הוקם "כוח פעולה" שמשימתו הייתה לבחון ולאשר את תוכניתו של המושל. באופן מפתיע, התוכנית אושרה, ושנת הלימודים 2002 החלה עם מחשב נייד תוצרת אפל, שסופק לכל ילד (ולכל מורה) בכיתות ז-ח.

Susan Gendron, שרת החינוך של מיין באותה תקופה הסבירה "אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו בעלי היכולת הטכנולוגית הטובה בארה"ב. כשאנו אומרים "יכולת טכנולוגית" אנו מתכוונים ליכולת להשתמש במחשב לצורך חדשנות, יצירתיות ופתרון בעיות". המושל, מצידו, הדגיש כי מטרתה של התוכנית הוא "לסגור את הפער הטכנולוגי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ולהקנות לתלמידים את הכישורים הנדרשים למאה ה - 21".

עד מהרה מצאו עצמם גם תלמידי התיכון עם מחשבים ניידים, וקצת אחר כך גם ילדי כיתות ה-ו זכו לקבל את המחשבים שלהם. איום מסוים על התוכנית הושמע בתחילת שנת 2013 מצד המושל הנוכחי של מיין (Paul LePage) אך לבסוף, הוא שוכנע ע"י שר החינוך של מיין באותה תקופה להשאיר את התוכנית על כנה. בכל אופן הוצא מכרז חדש, ובסיומו הוחלט לא להחליט - בתי הספר היו עצמאיים לבחור בין חמישה ספקים. רוב בתי הספר (90%) בחרו להישאר עם הפתרונות של אפל, שהפעם הציעה פתרון משולב של iPad לתלמידים, mini iPad למורים ועוד כמה MacBook Air בשביל החבר'ה.

האם התוכנית "מחשב לכל ילד" מוצלחת? אני מזדהה עם התשובה של חמישיה. קראתי חלק מן המחקרים שניסו להעריך את התוכנית. לא השתכנעתי. בחלק מהנושאים יש שיפור (ובעיקר אצל תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך), אבל קשה להוכיח קשר ישיר לתוכנית (תוכניות הלימוד השתנו, המבחנים השתנו, המורים עבור הכשרות מיוחדות וזכו לליווי צמוד, וכיו"ב משתנים). לא ברור גם מה היה קורה לו היו משקיעים אותה השקעה באפיק חינוכי אחר. צריך לזכור גם שלכל המעורבים בתוכנית יש אינטרס לשמר אותה - תופעה פסיכולוגית ידועה. קשה לנו מאוד להודות בטעות (או לפחות לבדוק עצמינו באופן אובייקטיבי), במיוחד אחרי שהשקענו בה כל כך הרבה משאבים.

למרות שלא שאלתם, אתן לכם את נקודת המבט האישית שלי (שלנו). הילד הצעיר לומד בכיתה ו'. הוא משתמש במחשב נייד של אפל, והוא משאיר אותו בבית הספר. המחשב משמש אותו בעיקר לחיפוש חומר ברשת, וכתיבת עבודות - משימות אותן הוא מבצע גם על המחשב הביתי. תוכניות הלימוד סטנדרטיות, ללא שימוש מובהק במחשב. אין הרבה תועלת מהשימוש במחשב, אבל גם אין הרבה נזק.

הילד המבוגר לומד בכיתה ט'. הוא משתמש ב - iPad, אותו הוא נושא איתו לכל מקום. חלק גדול מהתקשורת בין המורים לתלמידים (בעיקר לגבי שיעורי בית) מתבצע באופן ממוחשב. המורים מעלים את השיעורים אל הרשת, מפרסמים את לוח הזמנים ברשת, ומצפים שהתלמידים יעלו את העבודה שעשו אל הרשת. מדובר בתסבוכת IT חסרת תקנה. כרגע משתמשים במשהו כמו חמישה "עננים", שלושה "לוחות שנה", ועוד כמה תוכניות על ה - iPad עצמו. האנרגיה שמשקיעים המורים והתלמידים בהתמודדות עם התסבוכת יכולה להאיר עיר קטנה במיין.

התלמידים כמעט ואינם מסכמים יותר את השיעורים. כשהמורה גומר למלא את הלוח, התלמידים פשוט מצלמים אותו. יש כאלה שהולכים לסוף הכיתה על מנת לקבל זווית רחבה יותר, יש כאלה שמתקרבים ומצלמים צילום פנורמי, ויש כאלה שמחכים שמישהו אחר ייצלם. סיכום בכתב יד לעומת צילום - אני מתקשה להאמין שתשומת הלב של התלמידים בשעת השיעור והמידה בה מוטמע החומר זהה.

גם חובבים מושבעים של ה - iPad ייתקשו לטעון כי הוא הכלי המיטבי לכתיבת עבודות או להכנת מצגות. מקלדת פיסית ועכבר הם כלים חיוניים לשני השימושים הללו. חלק מהתלמידים נוטשים את ה - iPad ועובדים על מחשב שולחני בבית. חלק מהתלמידים רוכשים מקלדת תואמת ו - stylus והופכים את ה - iPad לתואם מחשב. חלק מן התלמידים (אלה שאין להם) נאבקים.

מה עושים נערים ונערות כשיש להם iPad תחת ידם ? מתכתבים (בתמונות), משחקים וצופים בסרטים. בית הספר גילה, להפתעתו, כי ילדים רבים משתמשים באפליקצייה snapchat במהלך השיעורים. התגובה - חסימת המצלמות לאלה שהשתמשו באפליקצייה. מעניין כמה זמן יעבור עד שהתלמידים יימצאו דרך לפתוח את החסימה ולעבור לתוכנת מסרים אחרת. תלמידים יושבים בשיעורים ומשחקים כחלק מהסכם בלתי כתוב עם המורים - המורה זוכה לשקט בכיתה, והתלמיד מקבל את הזכות לשחק (כל עוד הוא עושה זאת בצורה דיסקרטית). בתחילת השנה הודיעו לתלמידים כי אסור לצפות בסרטים אבל מותר להאזין למוסיקה. מה לעשות שלעיתים מוסיקה מלווה בקליפ? מה לעשות שלעיתים המוסיקה נעלמת והקליפ נשאר?

דיברתי עם אימא של ילדה בכיתה ט', שהיא במקרה גם הגננת של הבת הקטנה שלנו, שהיא במקרה גם בעלת תואר שני בחינוך, ושהיא לגמרי במקרה גם אישתו של שר החינוך הקודם ששיכנע את המושל להשאיר את התוכנית "מחשב לכל ילד" על כנה. שאלתי אותה מה דעתה על התוכנית. תשובתה: I don't know. It's a tough one.

עץ ירוק

השבוע חגגנו במקביל את חג החנוכה שלנו עם חג ההודיה שלהם. איחוד שני החגים איננו דבר של מה בכך - מאז הוכרז חג ההודיה בשנת 1863 ועד לאיחוד הנוכחי אירעו בסך הכל שלושה איחודים נוספים (בשנים 1888, 1899, 1918). שני האיחודים הבאים צפויים להתרחש בשנת 2070 ובשנת 2165. אמנם הלוח העברי והלוח הלועזי מתאחדים כל תשע עשרה שנה, אבל היות שחג ההודיה נחגג ביום חמישי האחרון בחודש נובמבר - העניינים מסתבכים.

האיחוד התקבל בשמחה רבה בחוגים הדתיים בארצות הברית. חג ההודיה הוא חג חילוני לחלוטין, שנחגג על ידי כל אמריקאי באשר הוא, בלי קשר לשיוך הדתי או האתני. אבל חשוב מכך, האיחוד עם חג ההודיה הרחיק את חג החנוכה מחג המולד, שהוא - איך לומר בעדינות - חג מאוד נוצרי. בשנים האחרונות מתרחש תהליך של Christmasation של חג החנוכה - התמקדות הצד החומרי של קניית (וקבלת ...) מתנות, והזנחה של כל ההיבטים האחרים של החג.

נעצור רגע לאתנחתא מוסיקלית - אריק איינשטיין מבצע את "בית הערבה". מילים: חיים חפר, לחן: שמוליק קראוס. (אני מתנצל התנצלות כנה על הפרסומת בתחילת השיר).

קצה קשה לדמיין מהמקום בו אני נמצא עכשיו את בית הערבה, אבל אני מתעניין בעיקר בפזמון:

המדבר כיסה אותה,

באבק לבן ורך,

עץ ירוק בארץ חרבה,

איך נשכח את בית הערבה.

קצת בדומה לתקיעת היתד הראשון לסוכה מיד בתום יום הכיפורים, כך גם הגויים נכנסים לקדחת עץ חג המולד מיד עם תום ארוחת חג ההודיה. המנהג של הצבת עץ ירוק עד בתוך הבית הוא מנהג עתיק יומין, שאומץ על ידי הנצרות בשלב מאוחר למדי. המנהג המקורי קשור ליום ההיפוך שחל ב - 22 בדצמבר - במחצית הכדור הצפונית, זהו היום הקצר בשנה, שממנו ואילך מתחילים הימים להתארך.

המצרים הקדמונים סגדו לאל השמש "רע". התקצרות היום נתפשה כגסיסתו של האל, ויום ההיפוך סימל את תחילת התאוששותו. המצרים היו ממלאים את בתיהם בענפי תמר ירוקים, שסימלו את ניצחון החיים על פני המוות. מנהג דומה מוצאים אצל הרומאים (שם סגדו לאל החקלאות "סטורן") ואצל הוויקינגים (שם סגדו לאל השמש "בלדר").

הגרמנים היו הנוצרים הראשונים לאמץ את המנהג. במאה ה - 16 החלה מסורת של הכנסת עצים ירוקי עד לתוך הבתים - התאריך הוסט במקצת, והסיבה למסיבה הפכה לנוצרית - חג המולד, החג המציין את הולדתו של ישו. הפרוטסטנטים הגרמנים אימצו את העץ כסמלו של חג המולד, כמשקל נגד לסמלם של הנוצרים הקתולים - העריסה. המנהג התפשט ברחבי גרמניה במאה השמונה ה - 18, ובמאה ה - 19 הצבת העץ נתפשה כבר כחלק מהתרבות הגרמנית. אל בריטניה הגיע המנהג בתחילת המאה ה - 19. תחילה מוצאים עצים במשפחות המלוכה והאצולה, ובהמשך אצל משפחות נוספות.

אל ארצות הברית הגיע מנהג העץ בשלהי המאה ה - 19. הפוריטנים האנגלים שהתיישבו בארצות הברית התנגדו התנגדות עזה למנהג העץ. הם תפשו את חג המולד כחג קדוש, שאין לטמא אותו בסממנים חומריים (בודאי לא בסממנים שנודף מהם ריח פאגאני). בהמשך, בעקבות השפעה בריטית (המלכה ויקטוריה) וגרמנית החלו המתיישבים האמריקאים לאמץ את מנהג העץ לקראת סוף המאה ה - 19.

האמריקאים אימצו את המנהג לחיקם, וכמו שבאמת רק האמריקאים יודעים לעשות, העלו אותו (או דירדרו אותו, הכל בהתאם לנקודת ההשקפה) לשיאים חדשים. הנה המספרים: 15,000 חוות שמגדלות 350 מיליון עצים על פני 1.4 מיליון דונם, 100,000 מועסקים בתעשייה שמוכרת 24.5 מיליון עצים מדי שנה בסכום כולל של קצת יותר מביליון דולר.

ואנחנו ? אנחנו מסתפקים בשמונה נרות ושמש, וגם זה רק ביום האחרון. חג אורים שמח.