יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

יומולדת

חיים בחו"ל מזמנים לך, מדי פעם, אי הבנות כאלה ואחרות. אינני מדבר על הבדלים בין-תרבותיים עמוקים. אני מדבר על אותן אי הבנות קטנות ומשעשעות.

לפני שנים, כשגרנו בממלכה המאוחדת, חגגנו לילד יומולדת חמש. ברוב טקס הבאנו לבית הספר עוגה עם נרות. עוד לפני הדלקת הנרות, אנחנו מזהים מבוכה מסוימת אצל המורה.

המורה (סופרת כמה פעמים "בלב" את מספר הנרות שעל העוגה, ולבסוף אוזרת עוז ואומרת): "לא ידעתי שגל בן שש".
אנחנו (לא ממש מבינים את השאלה): "הוא לא. הוא בן חמש".

ככה למדנו שהמנהג "נר לשנה הבאה" לא קיים בבריטניה. בחגיגות הבאות הקפדנו להסביר מראש את "המנהג האקזוטי" לגבי מספר הנרות שעל העוגה. דרך אגב, קיימות תרבויות נוספות שבהן נהוג להדליק נר נוסף, ואם מי מן הקוראים יודע מה מקורו של המנהג "הישראלי" הזה הוא מוזמן לשתף אותנו.

השנה אנחנו חוגגים יומולדת מאה לפורמייקה. אפשר לאהוב פורמייקה, אפשר לשנוא פורמייקה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. פורמייקה הומצאה בשנת 1912 על ידי דניאל או'קונר והרברט פאבר, שעבדו בחברת ווסיטנגהאוז. הם רשמו פטנט על המצאתם ב - 1.1.1913, ועזבו את החברה מיד לאחר מכן. ההמצאה נועדה במקור לשמש תחליף לחומר (מינרל) מיקה, ששימש כחומר בידוד. כאן גם מקור השם - replacement for mica, שהתגלגל לשם הרשום - Formica.

בתאריך 2.5.1913 הקימו או'קונר, פאבר ושותף שלישי את - Formica Products Company. בשלב הראשון יוצרה הפורמייקה כהדבקת שכבות של בד עם שרף בקליט. השכבות שוטחו, והתקשו בתוך מכבש. החברה זכתה להצלחה רבה, ותוך מספר חודשים היא כבר התקשתה לעמוד בדרישה למוצריה. בעקבות בעיות מסחריות ומשפטיות נאלצה החברה להחליף את השרף, ולהשתמש בשרף אחר - Redmanol. בשנת 1927 פותחה הפורמייקה לשימוש דקורטיביים, כפי שאנחנו מכירים כיום. בשנת 1938 שוב החליפה החברה את השרף - לחומר בו משתמשים עד ימינו אלה - Melamine. החברה עברה עוד מספר גלגולים מסחריים, עד שנרכשה בשנת 2007 על ידי חברה ניו-זילנדית בשם Fletcher Building Group.

תהליך הייצור המקורי של לוחות פורמייקה היה מסובך ויקר מאוד. מדובר בהדבקת שבע שכבות של נייר (צבוע ו/או עם דוגמא) ספוגות בשרף מלמין, ושכבה נוספת של דף "שקוף" ספוג אף הוא במלמין. ערמות גדולות של שמונה שכבות מופרדות באמצעות לוחות דקים של פלדת אל-חלד הוכנסו לתוך מכבש גדול וחם, שם הן נדחסו והתקשו. בשנות החמישים פושט והוזל תהליך הייצור. בשלב ראשון יוצרה שכבת בסיס (core) מתערובת של תאית ושרף מלמין. אל הבסיס הודבק הנייר הצבעוני ספוג המלמין. שיטה זאת, בשינויים כאלה ואחרים, היא השיטה בה משתמשים גם כיום.

השנה אנחנו חוגגים גם יומולדת מאה לתיקון השישה עשר לחוקה האמריקאית. התיקון מאפשר לממשל האמריקאי להטיל ולאסוף מס הכנסה. אני מניח כי רוב האנשים אינם אוהבים במיוחד לשלם מס הכנסה, אבל רואים בזה רע הכרחי. זאת הגישה שלי לגבי פורמייקה - אני לא אוהב את החומר, אבל מכיר ביתרונות הרבים שלו ובכך שיש מקומות שבהם הוא הפתרון הנכון. בכל אופן, אפשר להעריך שגם פורמיקה וגם מס הכנסה יישארו עימנו גם במאה השנים הבאות עלינו לטובה.

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

ספרים

לאחרונה קראתי שני ספרים - האחד עוסק בבלשנות, השני עוסק בנגרות. לא בטוח ממי נהניתי יותר, אשר על כן (לא חייבים להיות עורך די על מנת להשתמש בביטוי הזה) הנה סקירה קצרה של שניהם.

הספר Babel No More מאת Michael Erad עוסק באנשים מאוד-רב-לשוניים (hyperpolyglot). מדובר בספר מדע פופולרי מוצלח מאוד - מינון נכון של חומר "מדעי" עם "סיפורים" היסטוריים ובני-זמננו. הספר נוגע בלא מעט שאלות בלשניות - למה מתכוונים כשאומרים "לדעת שפה", מה זה "שפת אם", מה זה "דו-לשוניות" והאם היא קיימת, איך רוכשים (ומשמרים) שפה, ועוד כהנה וכהנה שאלות.

הספר מתמקד, כאמור, באנשים שיודעים הרבה מאוד שפות. כמה הרבה? הסופר מתחיל את מסע המחקר שלו עם שש שפות (כלומר אנשים שיודעים שש שפות ומעלה נחשבים למאוד-רב-לשוניים), אך עד מהרה הוא מעדכן את המספר לשתיים עשרה. מסתבר, כי יש לא מעט אזורים שהם אמנם מפוצלים מבחינה תרבותית ולשונית (הודו, אפריקה, דרום אמריקה, אירופה), אך מתקיימים בהם קשרים הדוקים בין התרבויות והלשונות השונות. כך נוצר מצב בו אנשים יודעים מספר רב של שפות (כנראה שחמש זה הגבול העליון) פשוט כי הם יודעים אותן. בחלק מן המקרים מדובר בדיאלקטים של אותה שפה (כך היה המצב באיטליה לפני שהשפה "האיטלקית" שמוכרת לנו כיום הפכה לשפה הרשמית), ובחלק מן המקרים מדובר בשפות עם תחביר זהה אך אוצר מילים שונה (זה המצב בדרום הודו).

הנה כמה תובנות לגבי האנשים המאוד-רב-לשוניים:
  • מדובר במספר מצומצם מאוד של אנשים - ככל הנראה מדובר במאות בודדות (אם לא עשרות) של אנשים.
  • קשה מאוד להגיע אל האנשים הללו. חרף מאמצים ניכרים, הסופר מצליח להגיע (לפגוש פנים אל פנים) פחות מעשרה אנשים מן החבורה המאוד-רב-לשונית.
  • קשה מאוד לקבוע את רמת הידע של האנשים הללו - מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. רק חלק מן האנשים שהסופר הצליח לפגוש הסכימו לעבור מבחנים שייקבעו את רמת הבקיאות שלהם בשפות שונות, ובכל מקרה קיימות מחלוקות מדעיות (ותרבותיות) איך קובעים את רמת הידיעה של אדם בשפה כלשהי.
  • הרוב המכריע של הקבוצה הוא גברים, שנמצאים איפשהו על הרצף האוטיסטי (בקצה הקל שלו), והם בעלי בעיות התמצאות מרחבית. האנשים משקיעים מספר שעות מדי יום ללימוד שפות חדשות ולשימור השפות אותן הם כבר יודעים. מדובר, איפוא, בשילוב של יכולת מולדת עם עבודה קשה.
  • למעט חריגים בודדים, האנשים לומדים ומשמרים את השפות פשוט כי הם נהנים לעשות את זה. בחלק מן המקרים הם בכלל לא מעוניינים לחלוק את הידע שלהם עם אחרים.
  • אפילו האנשים המאוד-רב-לשוניים "הטובים" ביותר יודעים ארבע-חמש שפות, מסתדרים בעוד ארבע-חמש שפות, אבל יכולים להיות בעלי ידיעה בסיסית במספר רב של שפות נוספות. אם הם צריכים (או רוצים) הם יכולים תוך מספר שבועות של עבודה להעביר שפה מרמת ידע בסיסית לרמה גבוהה יותר (יכולת להסתדר).
עכשיו, אחרי שהבנו כמה אנחנו מוגבלים ביכולות הלשוניות שלנו, הגיע הזמן לעבור לתחום שבו (אנחנו חושבים ש) אנחנו טובים - נגרות.

הספר Why We Make Things and Why Does It Matter פרי עטו של פיטר קורן (Peter Korn) מנהל בית הספר יצא לאור בשבוע שעבר. התכבדתי ברכישת עותק חתום, קראתי, והנה סקירה קצרה.

הספר הוא שילוב בין סיפור החיים המאוד האישי של פיטר לבין התשובות הפילוסופיות-פסיכולוגיות-סוציולוגיות שלו לשאלה "למה אנחנו יוצרים דברים ולמה זה משנה".

סיפור החיים מעניין (במיוחד לאלה שמכירים את האיש) - כיצד התגלגל בחור יהודי מבית טוב (אבא עורך דין, אמא דוקטור להיסטוריה) להיות מנהל בית ספר לנגרות במיין, תוך שהוא גובר בדרך על שתי התפרצויות של מחלת סרטן בבלוטות הלימפה (Hodgkin's Disease).

התשובות של פיטר לשאלה מאכזבות, לפחות בעיני. פיטר טוען כי אנחנו יוצרים דברים כי אנחנו מעוניינים לחולל שינוי עצמי (self transformation). בתהליך היצירה אנחנו משנים (הופכים) חומר לחפץ, וכתוצאה מתהליך היצירה אנחנו משנים את עצמנו. אצל פיטר לכל אחד מאיתנו יש "מפה מוחית", שבאמצעותה אנחנו תופסים את העולם, ומתקדמים לאורך נתיב חיינו. המפה המוחית איננה קבועה - היא בהחלט יכולה להישתנות (אם בגלל סיבות פנימיות או בגלל סיבות חיצוניות) - ואריאציה של "הכל צפוי והרשות נתונה". באמצעות היצירה אנחנו יכולים להתקדם לאורך נתיב חיינו, ובו בזמן אנחנו יכולים לשנות אותו - להתקדם על פי הצפוי ולממש את הרשות.

התשובות של פיטר אינן מתבססות על מחקר מדעי. התשובות של פיטר מתבססות על ניסיון החיים האישי שלו, אותו הוא משליך על העולם הרחב. קשה להתווכח עם מישהו שאומר "אני חושב ש ...", אבל במידה שווה קשה גם להסכים עימו ולקבל את דבריו. אני בטוח שפיטר מאמין בתשובות שהוא נותן, ושהן הובילו אותו בדרכו המרשימה אל המנוחה ואל הנחלה. אני לא כל כך בטוח שהתשובות שפיטר מספק מתאימות עבורינו, שאר האנשים.

אני בטוח שלו פיטר היה זוכר משהו משיעורי העברית שלו בהיותו ילד (Sunday School) הוא היה עומד על הקשר בין המילה "יצירה" למילה "יצר" (instinct). אבל הוא לא זוכר, ובכל מקרה צריך להשאיר חומר לספר הבא.

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

תוכניות

ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?

"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.

כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.

אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.

ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.

למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :

זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין  מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.

קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.

לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).

ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.



הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

שעור אסתטיקה

לפני כמה חודשים כתבתי על "הלחישה" של יורי, וזרקתי כמה מילים על "וואבי-סאבי". רציתי להבין יותר, והחלטתי לתחקר את יורי. אבל, כל הניסיונות לדבר על הנושא התנהלו על פי התסריט הבא: אני שואל שאלה, יורי מושכת בכתפיים, פניה לובשים הבעה מיוסרת, ולאחר התחבטויות רבות היא משיבה לי תשובה שלא ממש קשורה לשאלה. מסתבר שהתסריט הזה מאפיין כמעט כל שיחה של "אדם מערבי" עם "אדם יפני" בנושא וואבי-סאבי.

בניסיון להבין יותר רכשתי את הספר Wabi-Sabi פרי עטו של Leonard Koren. מדובר בספר קצר למדי, שמנסה להתמודד התמודדות רציונלית עם השאלה "מה זה וואבי-סאבי?" הספר פותח בהגדרה המערבית המקובלת:

  • וואבי-סאבי הוא היופי של דברים שאינם מושלמים, דברים זמניים, דברים שאינם שלמים
  • וואבי-סאבי הוא היופי של דברים צנועים וענווים
  • וואבי-סאבי הוא היופי של דברים לא רגילים
בשלב הבא מסביר לאונרד קורן מדוע הניסיון (המערבי) להבין מה זה וואבי-סאבי נדון לכישלון. יפנים אינם לומדים (באופן אינטלקטואלי) מה זה וואבי-סאבי - אין ספרים או מורים לנושא, ולא במקרה. וואבי-סאבי קשור קשר הדוק לתורת הזן בודהיזם. יש אפילו שאומרים כי וואבי-סאבי הוא "הזן של הדברים". בתורת הזן הידע מועבר ישירות מתודעה לתודעה, לא דרך מלל או מילים כתובות. Those who know don't say; those who say don't know.

אי אפשר בלי אתנחתא בלשנית. המשמעות המקורית של המילה סאבי הייתה "צונן", "צנום", "מצומק". המשמעות המקורית של המילה וואבי הייתה "אומללות חיי הבדידות בטבע, הרחק מן החברה". ברבות השנים המילים איבדו את משמעותן המקורית, והפכו לצמד חמד שקשה מאוד להפרידו. בכל זאת, הנה נסיון לאפיין כל אחד מן המושגים:

וואבי סאבי
דרך חיים, שביל רוחני חפץ, יצירת אומנות או ספרות מוחשיות
פנימי, סובייקטיבי חיצוני, אובייקטיבי
מונח (מבנה) פילוסופי אידאל של יופי (אסתטיקה)
התרחשות (מאורע) בזמן התרחשות (מאורע) במרחב

הפרק הבא עוסק בהשוואה בין וואבי-סאבי לבין "תנועת המודרניזם" (אמצע המאה ה-19 עד לסוף המאה ה -20). אני חושב שההשוואה הזאת איננה מוצלחת. גם אם נתעלם מכך שהמונח "תנועת המודרניזם" רחב מאוד ולא ממש מוגדר היטב, הרי שהמרחק בינו לבין וואבי-סאבי כל כך גדול, שההשוואה לא מצליחה להוסיף מידע. לעניות דעתי, השוואה לתנועת ה - Arts & Craft הייתה יכולה להיות בעלת תרומה משמעותית יותר.


הפרק האחרון בספר הוא ניסיון אמיץ להגדיר את עולם הוואבי-סאבי.

הבסיס המופשט דברים מתנוונים לעבר או מתפתחים מתוך האפסות (nothingness). בניגוד לתרבות המערבית, האפסות איננה מקום ריק, אלא מקום מלא אפשרויות. בשעת התרחשות המאורעות אנו יודעים כי הדברים נעים, אבל איננו יודעים אם התנועה היא התפתחות או התנוונות.
הערכים הרוחניים האמת מגיעה מתוך התבוננות בטבע. בטבע כל הדברים הם בני-חלוף, אינם מושלמים ואינם שלמים.
גדולה קיימת בפרטים מוחמצים, לא בולטים. בניגוד לתרבות המערבית שמעריצה דברים גדולים, דברים מרהיבים. הגדולה באה במנות קטנות. ככל שהדברים קרובים יותר לחוסר קיום, כך הם גדולים יותר.
יופי יכול לנבוע מכיעור. ההפרדה בין יופי לכיעור איננה קיימת. מדובר בהגדרות דינמיות, סוביקטיביות.
הלך הרוח קבלה של הבלתי נמנע
הערכה לסדרי היקום
הציווים המוסריים יש להיפטר מכל מה שאיננו הכרחי. "עוני חומרי - עושר רוחני". קיים איזון עדין בין ההנאה שאנו שואבים מדברים וההנאה שאנו שואבים מהעדרם של הדברים.
יש להתמקד במהותי ולהתעלם מהיררכיה חומרית. אין דברים שהם בעלי ערך (או חסרי ערך).
איכויות החומר תהליכים טבעיים. כל הדברים נתונים להשפעתם של תהליכים טבעיים של בלייה מסוג כזה או אחר.
חוסר אחידות. דברים יכולים להיות בעלי צורה מוזרה, מכוערת. צורתם יכולה לנבוע מתאונה, או מצירוף מקרים אקראי.
אינטימיות. לרוב, דברים יהיו קטנים ושקטים. הם יזמינו קרבה, נגיעה, התייחסות.
חוסר יומרה.
ארציות.
אפלוליות / קדרות.
פשטות. הפשטות עומדת במרכז הוואבי-סאבי, והאפסות היא הפשטות המוחלטת. הגעה לפשטות היא משימה כלל לא פשוטה. הדברים צריכים להיות פשוטים, אבל לא משעממים. הדברים צריכים להיות נקיים, אבל לא סטריליים. הדברים צריכים להיות חסרי פרטים בולטים, אבל עדיין מעניינים.

יצאתם מבולבלים ? אתם לא היחידים. בשבוע הבא חוזרים לנגרות.