יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

חוזרים לספסל הלימודים

בלי הקדמות מיותרות - אהוד בנאי, "זמנך עבר".


בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.

שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה)  הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).

אז גם אני חזרתי לבית הספר התיכון. אמנם לא לבית הספר התיכון שלי ("בליך") אלא לבית הספר התיכון האזורי של קמדן (CHRHS - Camden Hills Regional High School). אמנם לא פגשתי שם את ווקסמן, אבל בהחלט פגשתי את Steve Nystrom. סטיב הוא (כפי שרואים בתמונה) "המורה של השופ". סטיב הוא המורה ללימודים מקצועיים, והוא מבלה את זמנו בבית הספר בסדנא. הסדנא מורכבת משלושה חדרים. הראשון - חדר מחשבים / סרטוט / לימודים פרונטליים. השני -  מוסך וסדנת מתכת. השלישי - נגריה.

בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).

התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.

אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.

יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

משפחה מלכותית

המלכה ויקטוריה נולדה בתאריך 24.5.1819 ונפטרה בתאריך 22.1.1901. תקופת המלוכה שלה, שהחלה בשנת 1837, נמשכה יותר משישים ושלוש שנה - תקופת המלוכה הארוכה ביותר של מלך (או מלכה) בממלכה המאוחדת. המלכה הנוכחית - המלכה אליזבת השנייה - נושפת בעורפה עם תקופת מלוכה של קצת יותר משישים ואחת שנה. בשנת 1840 נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט (שהיה בן דודה). עם מותו של אלברט, בשנת 1861, שקעה המלכה בדיכאון עמוק. במשך עשר שנים היא נמנעה מהופעות ציבוריות, ורק לאחר מאמצי שיכנוע מצד משפחתה וראש המממשלה דיזראלי, היא שבה לפעילות ציבורית עניפה.

מיום מותו של הנסיך אלברט לבשה המלכה ויקטוריה אך ורק בגדים שחורים. היא השלימה את הופעתה האבלה בתכשיטים שחורים, עשויים מאבן חן הנקראת ג'ט (Jet). ג'ט הוא למעשה עץ שעבר תהליך התאבנות תחת לחץ עצום של מים מלוחים (ג'ט קשה) או מתוקים (ג'ט רך). מדובר במשפחה של עצים מחטניים שנקראת Araucariacea. העצים האלה היו נפוצים מאוד בתקופת הדינוזאורים. במקביל להיכחדות הדינוזאורים, הצטמצמה מאוד גם תפוצתה של משפחת ה - Araucariacea. במשך מיליוני שנים העצים התפרקו ונדחסו עד שהתקבלה אבן החן ג'ט.

ג'ט הוא חומר רך יחסית וקל להבריקו - שתי תכונות שהופכות אותו לחומר גלם אידאלי להכנת תכשיטים. תכשיט הג'ט העתיק ביותר נמצא בספרד, והוא מתוארך לאלף השבעה עשרה לפני הספירה. בתקופה הרומית היה שימוש נרחב בג'ט - הרומאים ייחסו לאבן יכולת להגן מפני עין הרע. הרומאים הביאו את אבן החן מעיר בשם Gagai, ששכנה באסיה הקטנה. המילה הלטינית gagates (מ-גאגאי) התגלגלה לצרפתית Jaiet, ומשם לאנגלית - Jet.

במעבר נושא חד, אבל עדיין בתחומי הממלכה המאוחדת, אני רוצה להמליץ על הסרט Nicky's Family (המשפחה של ניקי). הרופאה שיכנעה אותי ללכת עם הילדים לראות את הסרט שהוקרן באופן חד-פעמי בקולנוע המקומי (סוג של סינמטק משנות החמישים). כשהתברר לי כי מדובר בסרט שעוסק בשואה, ושההקרנה נתמכת על ידי הקהילה היהודית, ניסיתי לבצע "חילוץ לאחור". בדיעבד אני שמח שהחילוץ לא עבד, ושהלכנו לראות את הסרט.

מדובר בסרט מרגש מאוד שעוסק בשואה, אבל ממש לא מדובר ב"סרט שואה". לא תימצאו כאן את הנרטיב "שואה, גבורה, תקומה", וגם מדינת ישראל (ציונות, יהדות) לא זוכה להתייחסות כלשהי. הסרט מספר את סיפורו של בחור בריטי בשם ניק (ניקולס) ווינטון, סוחר בורסה צעיר. בשנת 1938, במקום לצאת לחופשת סקי, הוא נקרא על ידי חברו להגיע לפראג. ניק מגיע לצ'כוסלובקיה, מבין כי מצב היהודים בכי רע, ומחליט לפעול בעניין.

הוא משכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של הילדים היהודיים, ובמקביל הוא משכנע את הממשלה הבריטית לקבל את הילדים. הוא שולח את הילדים בצ'כוסלובקיה להצטלם, ובמקביל הוא פותח במסע שיווק נמרץ בבריטניה, על מנת למצוא משפחות מאמצות עבור מאות הילדים. הם מצליח לגייס סכומי כסף אדירים על מנת לממן את המבצע (הממשלה הבריטית דרשה 50 פאונד עבור כל ילד, שווה ערך לשבעת אלפים פאונד של היום). ניקי מצליח לארגן שישה "משלוחי ילדים", שבהם ניצלו 669 ילדים. פרוץ המלחמה עצר את המשלוח השביעי (שהיה מיועד ליום שלמחרת) ואת המבצע כולו. המבצע נעצר, ניקי התגייס לחיל האוויר הבריטי, ופרק הצלת הילדים היהודים נחתם מבחינתו.

כחמישים שנה לאחר מכן, עולה אישתו של ניקי לעליית הגג, ומגלה את המחברת בה תיעד ניקי את המבצע. המחברת מתגלגלת אל התוכנית "That's Life" (גירסת ה - BBC של "אלה הם חייך"), והנה התוצאה.


מאז מציאת המחברת אותרו כמאתיים ילדים אותם הציל ניקי, כולם רואים בו "אבא" (למעט משפחה אחת, ההורים של כל הילדים ניספו בשואה), והמשפחה של ניקי כוללת כיום כששת אלפים אנשים. הסרט Nicky's Family שיצא לאקרנים בשנת 2011 כולל קטעים היסטוריים, קטעים משוחזרים, וראיונות עם ניקי (כיום בן 104) ועם מספר ילדים. הסרט עצוב (עד דמעות) אבל אופטימי (עד דמעות) - ההשפעה האדירה של אדם אחד שמחליט לעשות מעשה, ומצליח לשנות את החיים של מאות (ואלפי) אנשים.

אני יודע שאפשר להשיג את הסרט גם בארץ. אל תמתינו ליום השואה הבא.

שבוע טוב.

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

זה די פשוט

מה למדנו בשבועיים האחרונים על הדמוקרטיה בארצות הברית (השוואה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון באחריות הקוראים) ?

  • מיעוט קטן ונחוש (פלג "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקאית) יכול בקלות "לתקוע" מדינה שלמה בשביל לקדם את האינטרסים הצרים של בוחריו - הפרעה בכל דרך אפשרית לתיפקודו של הממשל.
  • רוב שפוי (שאר המפלגה הרפובליקאית) לעולם יגרר אחר המיעוט הקטן והנחוש, גם אם זה בניגוד גמור לאינטרסים שלו או של בוחריו.
  • ככל שהמיעוט הקטן והנחוש מבין שהפסיד את המערכה (המפלגה הרפובליקאית זוכה כרגע לשיעור אהדה של כ - 25%) כך הוא הופך לקיצוני יותר.
  • המטרה שעומדת לנגד עיניו של הפוליטיקאי הממוצע היא השאיפה להיבחר בבחירות הבאות. כל דבר אחר הוא משני לחלוטין (חוץ מאשר מיקסום הרווחים הכלכליים האישיים).
עד שיימצא הפתרון למשבר התקציבי (שמאיים לגרור את ארצות הברית למשבר חוקתי בלתי פתיר) נעביר את הזמן בהאזנה לשיר This Land is your land פרי עטו של Woody Guthrie, ונשמח שמדובר במדינה של "מישהו אחר".


גות'רי כתב את השיר בשנת 1940 כמחאה נגד השיר God Bless America שנכתב בשנת 1918 ושמשמש עד היום כהמנון שני, בלתי רשמי של ארצות הברית. שירו של גות'רי זכה לעדנה מחודשת בשנות השישים, והוא אף הושר בטקס ההשבעה של אובמה. מעניין מה הייתה עמדתו של גות'רי לגבי המשבר הנוכחי. הוא אומנם היה סוציאליסט אדוק (שימו לב למדבקה על הגיטרה - This machine kills fascists), אבל גם אנרכיסט שהתנגד למעורבות של הממשל בחיי האזרחים.

אחד המשפטים המפורסמים שמיוחסים לגות'רי הוא (בתרגום חופשי) "כל טמבל יכול לעשות משהו מסובך. צריך גאון בשביל לעשות משהו פשוט". המשפט הזה משמש את Robin Wood כשהוא מסביר את השאיפה שלו לפשטות - בחיים, בתהליך העבודה ובמוצרים שהוא מפיק.

רובין ווד הוא חרט קערות (bowl turner) בריטי. הוא משתמש במחרטה שמופעלת באמצעות הרגל (pole lathe) ובמפסלות אותן הוא מייצר בעצמו. בעבר המלצתי על הבלוג שלו, שבינתיים מצא כתובת חדשה. בסרטון הבא הוא אומר: "אנשים לא מסוגלים להסביר מה הם עושים. הם ממציאים שמות מצחיקים למקצוע שלהם. אני מכין קערות עץ שאנשים אוכלים מהן. זה די פשוט".

הישענו אחורה. קחו נשימה עמוקה. ההנאה מובטחת.


יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

כתיבה תמה

הבן האמצעי מפנטז מזה זמן רב על מכונת כתיבה. לפני שבועיים הופיעה לה מודעה ב - craigslist על מכירה של מכונת כתיבה ישנה כאן אצלנו בקמדן.  המוכר קיבל חמישה עשר דולר, והבן קיבל מכונת כתיבה Smith Corona Super Speed. מדובר במכונת כתיבה שיוצרה בארצות הברית בשנות ה - 40. איבוק קל, שימון נקודתי, החלפת סרט, והמכונה מדפיסה למופת. נסו לחשוב על מכשיר כלשהו שקניתם בחמש השנים האחרונות, ושאתם מאמינים שאפשר יהיה להשתמש בו בשנת 2080.

כתיבה במכונת כתיבה היא מסע מרתק בזמן. מסע מעולם וירטואלי, רצוף הפרעות (הנה נכנס לו דוא"ל, בוא נבדוק את זה בגוגל), שאין בו מוקדם ומאוחר (בוא נשנה את המילה החמישית, במשפט השני, בפיסקה הקודמת), ששם דגש על המראה (סוג הגופן, גודל האות, צבע האות - וזה עוד לפני שהתחלנו לטפל בפסקאות), שמאפשר שילוב סוגים שונים של מדיה (ראו התמונה למעלה), ושמאפשר פרסום עולמי בלחיצת כפתור.

מסע אל עולם מוחשי, ממוקד ומוגבל, בעל התקדמות רציפה, אחיד למראה, טקסטואלי לחלוטין, בעל תוצרים כמעט סודיים. יש לאחרונה דיבורים על שילוב העולם האנלוגי והדיגיטלי (למשל השילוב של המחברת האנלוגית של moleskine עם היישום הוירטואלי של evernote). מעניין יהיה לראות שילוב של מכונת כתיבה אנלוגית עם יישום וירטואלי של עיבוד תמלילים.

במעבר חד, כמו שהבטחתי ברשומה הקודמת, וממרחק של כמעט שבוע ימים, הנה כמה תובנות לגבי בית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship.

בשורה התחתונה אני מלא שבחים לצוות המשרד (דורי, ויקטוריה, קאת), לצוות התחזוקה (מייסון ומארק), ובעיקר למנהל - פיטר קורן. פיטר ובית הספר חד הם. קשה לדמיין את פיטר בלי בית הספר, ועוד יותר קשה לדמיין את בית הספר בלי פיטר. מוסד בן עשרים, שוקק תלמידים מרוצים, שמחזיק עצמו מבחינה כלכלית, ששומר על רמת לימודים גבוהה ביותר, ולא פחות חשוב - שומר על אווירה נהדרת.

הקורסים הקצרים הם אלה שמציגים את האתגר הלוגיסטי / אדמיניסטרטיבי (עשרות קורסים, מאות תלמידים, תחלופה צפופה) המורכב ביותר. למעט חריגים בודדים - "העסק עובד כמו שעון שוויצרי". התוצאה - תלמידים מרוצים, שממליצים על בית הספר וחוזרים לקורסים נוספים, ומורים ששמחים לבוא וללמד מדי שנה.

על הקורס הארוך בן תשעת החודשים מנצח בהצלחה רבה אלד לואיס. זה "המקום" לכל מי שרוצה ללמוד לעומק בניית רהיטים בדרך ביניים בין המסורתי והמודרני. האתגר הראשון של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין המסורתי והמודרני (האם צריך ללמד תיב"ם או להמשיך ולהקדיש שבועיים לחריטה). האתגר השני של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין making furniture לבין furniture making. אני יודע שזה נשמע כמו עוד משחק מילים מבית מדרשו של שמעון פרס, אבל באמת מדובר בשאלה רצינית. האם מטרת הקורס היא ללמד את התלמידים כיצד לבנות רהיטים או שהמטרה היא ללמד אותם כיצד להוציא את לחמם מבניית רהיטים.

הקורס הבינוני בן שניים עשר השבועות נופל לפעמים בקטגוריה של קורס קצר ארוך, ולפעמים בקטגוריה של קורס ארוך קצר. יש תלמידים חסרי ידע מוקדם שבאים בשביל "מבוא מורחב לנגרות", ויש תלמידים בעלי ידע מוקדם נרחב שבאים בשביל "תשעה חודשים דחוסים". לא רק שיש שונות בין התלמידים, יש גם שונות בין המורים. הקורס מועבר שלוש פעמים בשנה - בכל מחזור מורים אחרים (שלעיתים מתחלפים במהלך הקורס). יש תלמידים שמסיימים את הקורס ברגשות מעורבים, יש תלמידים שמסיימים את הקורס והולכים הבייתה שמחים וטובי לב, ויש כאלה שממשיכים לקורס הארוך מתוך רצון להמשיך וללמוד.

תוכנית האומנים האורחים היא מקום נהדר למי שחש עצמו אומן ורוצה להיות אורח לתקופה מסוימת בחיי הנגרות שלו. התוכנית מארחת אמנים ברמות שונות של ידע - נגרים בתחילת דרכם מחד גיסא ונגרים בעלי שם עולמי מאידך גיסא. עבור נגרים מתחילים מדובר בתוכנית נהדרת שמאפשרת רכישת ידע רב בפרק זמן קצר. עבור נגרים ידוענים מדובר בתוכנית שמאפשרת להם לקחת פסק זמן (לרוב, לפני או אחרי תקופת הוראה בבית הספר) ולעבוד על רהיטים ספוקלטיביים. נגרי האמצע עשויים למצוא עצמם במשך שבועות ארוכים (של חורף) מוקפים בנגרים צעירים ובסגל מורים מצומצם. מצד שני, הם עשויים למצוא עצמם מוקפים בנגרים מהשורה הראשונה, ובסגל הוראה ששמח לברוח מהכיתה ולדבר על כל נושא שבעולם (כולל בניית רהיטים).

ואם עוד לא השתכנעתם שזה המקום בשבילכם, אני בטוח שהתמונה הזאת (תודה למארק) תיתן לכם את הדחיפה האחרונה.