יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

אז מה היה לנו ?

הספקנו לצבור עוד כמה שרים בלי תיק ועוד כמה מלחמות. אסירי ציון יצאו לחופשי, ומצאו דרכם לארץ הקודש. מה שבטוח - גיבעה עשרים וארבע עדיין לא עונה. הנה יוסי בנאי עורך "ספירת מלאי" נכונה לשנת 1974 (מילים: יוסי בנאי, לחן: נעמי שמר).


מחר, יום שני, הוא היום האחרון שלי בבית הספר. הגיע הזמן לערוך ספירת מלאי משל עצמי.

ארון בהשראת בניין באוהאוס - תל אביב, פינסקר 23

פתחתי את השנה במימוש רעיון שניקר במוחי תקופה ארוכה - בניית ארון בהשראת בניין באוהאוס תל אביבי. בניית ארונות (case piece) כרוכה בהמון עבודה, שרובה לא מאתגר במיוחד. את העיצה הטובה ביותר קיבלתי מאלד - להיפטר משתי הרגליים הקדמיות האמצעיות. ידיות הזכוכית היו רעיון מבריק של הרופאה, שהוסיף לארון את הנגיעה הסופית.

מנורת הליקס

המשכתי את השנה בנסיון לשפר את מנורת ההליקס שבניתי, בזמנו, אצל מייקל סקוט. השקעתי הרבה מאמץ בבניית הקפיצים (בניית הג'יג ארכה כשבוע), והם לכשעצמם יצאו מוצלחים מאוד. השילוב של הקפיצים עם התומכים האנכיים, עם הבסיס ועם מקור האור היה - איך לומר בעדינות - לא כל כך מוצלח. הקפיצים עיוותו את המוטות האנכיים, ומקור האור יצר את הצל הרצוי על התקרה אבל סינוור את הצופים. את העיצה הטובה ביותר (שהתעלמתי ממנה לחלוטין) קיבלתי מאלד - אל תבנה את המנורה.

בניית ארון משקאות בהשראת מכשיר רדיו שולחני משנות השישים

כיפוף עץ בשני מישורים בשיטה הסקנדינבית, שתי דלתות טמבור שנעות במסילה עקומה, מאות כפיסי עץ שצריכים למצוא מקומם בסדר הנכון, גב ורצפה כפולים (להסתיר את דלתות הטמבור) - לא פלא שאנשים רבים בקמפוס באו מדי יום / יומיים להתעדכן בהתקדמות הארון. שורה תחתונה - התאוששות מוצלחת ממנורת ההליקס.

שעון קיר בהשראת תבנית שחוזרת ברהיטים שונים של אלן פיטרס

השעון בנוי בסך הכל מחמש יחידות (שלוש המרכיבות את החזית, ושני הצדדים), אבל בניית היחידות והתאמתן זו לזו הייתה תרגיל מסובך. כיפופים "בלתי אפשריים" והרבה מאוד עבודה ידנית. אני חושב שזה הרהיט המוצלח ביותר שבניתי השנה. את העיצה הטובה ביותר קיבלתי מיורי - לעגל את החזיתות העליונה והתחתונה. מימוש העיצה עלה לי בבריאות, אבל התוצאה מצדיקה את עלות הביקורים אצל הרופא.

מתגובות שונות שאני מקבל נראה כי אנשים יסכימו לשלם עבורו מחיר "הולם" - כזה שיהפוך את הבנייה לכדאית מבחינה כלכלית. אם וכאשר אמכור את השעון הזה, נראה לי כי אגש לבניית שעון נוסף.

ארון חצי כדור

את השנה סיימתי בפרויקט מטורף במיוחד. כמו בטיפוס על הר גבוה - בכל פעם שאתה בטוח שהגעת לפיסגה, אתה מגלה שמדובר בשיא מקומי, ושהפיסגה האמיתית עוד רחוקה מרחק רב.

המקור לכל הצרות היה בניית רכיבי הדלתות מכיפוף של שלוש שכבות של satinwood. כתוצאה ממיעוט השכבות ומחוזקו של העץ הקיפוץ לאחור (spring back) היה גדול מאוד. כלומר - הרכיבים ההתחלתיים לא היו חצאי עיגול. כתוצאה מכך החתבנות (coopering) הייתה קשה מאוד, והדלתות לא היו פלחים של חצי כדור. התאמת הדלתות זו לזו על גבי הצירים הייתה כרוכה בשבועיים של שיוף וגירוד הצד הפנימי והחיצוני של הדלתות. הדבקת השוליים והסתרתם התגלתה אף היא כמשימה ארוכה ומתישה.

בשורה התחתונה - אין מצב שמישהו יקנה את הארון במחיר שייכסה את עלות הבנייה וחומר הגלם, אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה (שנראית הרבה פחות צהובה מאשר בתמונה) ולמדתי המון מתהליך הבנייה.

עד כאן על הפרויקטים הגדולים שבניתי השנה. עוד תובנות על השנה החולפת ועל התוכניות לשנה הקרובה - ברשומה הקרובה. בינתיים - "חלפה שנה", שירה של להקת "הנשמות הטהורות". אני לא בטוח שאני מסכים עם כל המילים, אבל בכל זאת.


יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

על חשמל, עצים ואנשים

שבוע שעבר, יום רביעי, השעה שמונה בערב. עבדכם הנאמן יוצא בשליחות דחופה אל המרכול המקומי. השמיים קידמו את פני במופע לייזר מרשים. אורות נדלקים וכבים בעוצמה ובתדירות שלא היו מביישות מופע רוק בינלאומי. אלא מה ? המקום, השעה והשקט הבהירו לי כי יש לחפש הסבר אחר לאורות. בשמיים השתוללה סופת ברקים (הרעמים כמעט ולא נשמעו) מדהימה. הסופה נעה במהירות עצומה - תוך דקות היא הייתה כאן, ותוך דקות היא נעלמה. כמעט שלא ירד גשם, אבל הרוחות החזקות הזכירו לנו שוב כי איתני הטבע הם "הבוס" האמיתי באזור.

כמה דקות לפני הסתלקותה של הסופה כבו האורות. הפסקת חשמל. לנו לא נותר אלא להוציא את ציוד המחנאות, להדליק את הלוקס, ולהכין את הקפה של הערב על גזייה. גלישה חפוזה בטלפון הסלולרי בשעת בוקר מוקדמת אישרה את השערתנו - אין לימודים (טכנית זה נקרא snow day). ברוב העיר חודשה הספקת החשמל בשעה שמונה בבוקר, אבל חלק מהאנשים נאלצו לשבת לבד, בפינה, בחושך עוד לילה נוסף עד שזכו להיגמל מהמצב הפולני שנכפה עליהם.

בבוקר, הודות למארק שנכח במקום, נתחוורה לי הסיבה להפסקת החשמל. עץ גדול נפל על עמוד חשמל, והפיל אל הקרקע שנאי מרכזי. לא רק שאספקת החשמל נותקה לאנשים בעיר, על מנת לתקן את התקלה נאלצה חברת החשמל לנתק את החשמל לחלק גדול מן המחוז (Knox County).

נפילת העץ התרחשה ברחוב הראשי של העיר - רחוב אלם (Elm Street). ואני הייתי שמח לדווח כי העץ שנפל הוא אכן עץ אלם (בוקיצה, בעברית תקנית), אלא שברחוב כמעט ולא נותרו עצים שכאלה. משפחת עצי האלם קיימת על פני כדור הארץ כעשרים מיליון שנה. מקורם באסיה, ומשם הם התפשטו על פני מחצית הכדור הצפונית, אל אירופה ואמריקה. בהמשך הם ניטעו כעצי נוי גם במחצית הכדור הדרומית.

במאה העשרים תקפה את העצים מחלה הנקראת Dutch Elm Disease (ובקיצור DED). מדובר בפטריה, המועברת באמצעות חיפושית. החיפושית תוקפת ופוצעת את העץ (ראו התמונה משמאל), והפטריה חודרת דרך הפצעים אל תוך מערכת "כלי הדם" של העץ. כתגובה לפטריה חוסם העץ את מערכת כלי הדם שלו, ובסופו של דבר נחסמת לחלוטין הזרימה מן השורשים אל העלים. מכאן המרחק אל מותו של העץ איננו גדול. העצים באסיה מגלים עמידות טובה יחסית למחלה, אך העצים באירופה ובצפון אמריקה מתים בקצב מעורר דאגה.


בעיר ירמות' (Yarmouth) הסמוכה אלינו, ניטע בשנת 1793 עץ אלם (שזכה, מאוחר יותר, לכינוי הרבי - Herbie). בשנת 1834 ניטעו בעיר עוד כמה מאות עצי אלם, לארח להרבי לחברה. מאז שנת 1957 מאות עצים חלו ב - DED ומתו. כעת נותרו בעיר עצים ספורים, שמנהלים קרב עיקש, שסופו ידוע מראש.

הרבי היה עץ האלם העתיק ביותר והגדול ביותר בניו אינגלנד. הוא התנשא לגובה של 33 מטר, והגזע שלו היה בעל היקף של 6 מטרים.  בשנת 1956 התנדב פרנק נייט לתפקיד "פקח העצים" של העיר ירמות'. בסיועו הצליח הרבי להתמודד עם ארבע עשרה התקפות של DED. למרבה הצער, חרף מסירותו של פרנק, הרבי לא הצליח להתמודד עם המחלה שתקפה אותו שוב בשנת 2009, והוא נכרת בינואר 2010.

פרנק נפטר שנתיים מאוחר יותר, והוא בן 103. הוא ניקבר בארון מתים שנבנה מלוחות שמקורם בחברו הטוב הרבי.


יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

גיהוץ נעים

הקורס של השניים עשר שבועות הגיע לקיצו. כמו שאומרים באנגלית – אין על מה לכתוב הביתה. התלמידים לא היו מוצלחים כל כך. לרוב יש שניים בקצה העליון, שניים בקצה התחתון, והשאר איפשהו באמצע. הפעם היו אפס בקצה העליון, ארבעה בקצה התחתון, והשאר התמקמו לא רחוק מהם. גם תחלופת המורים באמצע הקורס לא סייעה יתר על המידה. זוג המורים שלימד את חציו הראשון של הקורס היה מאוד מתודי ושמרני. זוג המורים שלימד את חציו השני של הקורס היה "אותו דבר, אבל בדיוק להפך". השינוי הדרסטי הותיר את התלמידים מבולבלים ומתוסכלים.

הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.

חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.



בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.



בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.



חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.

לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.

שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

אגס ותפוח ודבש לקינוח

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את המחזה של שייקספיר "הלילה השניים עשר". אלה שאינם מכירים יכולים אף הם להנהן בחיוב - אין בחינה. בכל זאת, מדוע נקרא המחזה בשם זה? ובכן המחזה הוצג לראשונה בערב השניים עשר (ערב הסיום) של חגיגות הכריסמס שנערכו בארמונה של אליזבת הראשונה, בשנת 1602. המנהג כמעט ונעלם, אבל בעבר נמשכו חגיגות הכריסמס שניים עשר ימים. החגיגות החלו ב - 25 לדצמבר והסתיימו ב - 5 לינואר בנשף מפואר.

מנהג הענקת המתנות בכל אחד משניים עשר הימים מונצח בשיר Twelve Days of Christmas. השיר הינו שיר מצטבר (כמו חד גדיא), בכל בית מצטרפת מתנה חדשה לשלל המתנות שכבר הוענקו. הנה אחד הנוסחים של השיר (כאן מופיע רק הבית האחרון), ולאחריו ביצוע משעשע של השיר (שימו לב לקריצה לקהל היהודי).

On the Twelfth day of Christmas,
My true love gave to me:
Twelve drummers drumming
Eleven pipers piping
Ten lords a-leaping
Nine ladies dancing
Eight maids a-milking
Seven swans a-swimming
Six geese a-laying
Five golden rings
Four calling birds
Three french hens
Two turtle doves
and a partridge in a pear tree.




גם אם החברים של straight no chaser התבלבלו פה ושם, הם תמיד חזרו את המתנה של היום הראשון - חוגלה בתוך עץ אגס.

השנה חגגו האמריקאים יום הולדת 383 לעץ מיוחד ביותר. מדובר בעץ אגס שנשתל בשנת 1630. העץ נשתל על ידי בריטי בשם ג'ון אנדיקוט, שהיה המושל הראשון של ההתיישבות במפרץ מסצ'וסטס. במסגרת מאמציו להנעים את חייהם של הבאים אל ההתיישבות הוא נטע במקום עץ אגס. העץ צלח פגעי טבע מרובים, והוא עדיין מניב, מדי שנה, אגסים. גילו המופלג הופך אותו לעץ הפרי המתורבת העתיק ביותר בארצות הברית. קיימת הסכמה כי הפירות נותרו כשהיו - בינוניים בגודלם, לא מושכים ובעלי מרקם גס - מסוג האגסים שטובים לעוגה. משרד החקלאות האמריקאי יצר לאחרונה שיבוט של עץ האגס, למקרה שחו"ח הוא ייאסף אל אבותיו.

הנה שלוש תמונות (בסדר כרונולוגי) של העץ המפואר:




השבוע נזכרתי בעץ האגס של אנדיקוט. בריאן ריד הוציא מהמחבוא המיוחד שלו עץ אגס צרפתי בן עשרים שנה. אמנם מדובר בעץ שעומד להיות משולב ברהיט ולא בעוגה, אבל - אגס הוא אגס.

שתי נקודות יוענקו למי שייזהה את מקורה של הכותרת.