על מימונה ותפוזים

ביום שישי ערך בית הספר את חגיגת המימונה השנתית שלו. ביום גשום למדי הגיעו לבית הספר כארבעה מאות מבקרים, שהערו אל גרונם כמויות מכובדות של יין ובירה, והרגיעו את קיבתם בבליסת כמויות מכובדות של שיפודים, גבינות ושאר מיני חטיפים. חוץ מהשוני הגסטרונומי נרשמו שני הבדלים משמעותיים נוספים. הראשון - לא נצפו פוליטיקאים, מרוקאים או פוליטיקאים-מרוקאים בקהל. השני - האירוע התחיל בשעה חמש והסתיים בשעה שבע (כפי שציין באוזני מרק - "בשעה תשע מגלגלים את הכבישים").

רוב הבאים הם אנשים שקשורים, כך או אחרת, לבית הספר - תורמים, תלמידים לשעבר, "אנשי שם" בתחום הנגרות, וחברי הנהלה. אליהם מצטרפים "סתם" תושבים מקומיים ותיירים מזדמנים. חוץ מאכילה, שתייה ותיחזוק קשרים חברתיים, האורחים מבקרים בגלריה, ורבים מבקרים גם בבניין "שלנו", בניין האומנים-אורחים (Fellows). כל אחד מאיתנו הציג מספר עבודות (אני הצגתי את השעון, ארון המשקאות ומשחק הזכרון), ובסך הכל היה אוסף מעניין ומרשים של עבודות. אני מצאתי עצמי מדבר במשך קרוב לשעתיים רצופות על העבודות שלי (ועל עצמי).

גארת האק (Garrett Hack) ביקר בתערוכה. הוא התבונן בעבודות שלי, ולפני שהוצאתי מילה שאל אותי אם אני אירופאי. אחרי שיישבנו את הסוגייה האם ישראל נחשבת לחלק מאירופה (התשובה: close enough), הוא הסביר כי העיצובים שלי שונים - אירופאים ולא אמריקאים. תומס מוזר (Thomas Moser) ביקר אף הוא בתערוכה, והשעון שלי זכה מפיו לציון "העבודה המוצלחת ביותר שראיתי כאן היום". נחת.

סוף השבוע מוקדש למנוחה על זרי הדפנה (מנוחה במיטה נשמעת לי הרבה יותר מוצלחת), וביום שני אני שב לבנות את הארון החצי-כדור שלי. בעלי האינטואיציה המתמטית מוזמנים להמשיך לקרוא. שאר הקוראים מוזמנים לקפוץ למטבח, להביא תפוז וסכין, ולשוב לקריאה. נא לחתוך את התפוז לשניים לאורכו (מהקצה העליון אל הקצה התחתון), ולבחור באחד החצאים להמשך ההסבר.

העיגול שהתקבל כתוצאה מן החיתוך יהיה גב הארון והוא יחובר אל הקיר. הקליפה של התפוז תהווה את הדלתות. תוכו של התפוז ירוקן, והוא יוחלף במספר מדפים. קליפת התפוז תחולק לשני חלקים - ימני ושמאלי. כל חלק יחולק לשלושה חלקים - שלוש דלתות. על מנת שהדלתות יוכלו להיפתח ולהיסגר הן יהיו בעלות רדיוס שונה, ויסובו על שני צירי סיבוב - עליון ותחתון. הנה כמה שרטוטים שיבהירו את התמונה (הראשונה - מבט מן החזית, השנייה - מבט מלמעלה, השלישית - מבט מתוך הארון החוצה).

הדלתות נבנות בשני שלבים. בשלב הראשון מבצעים כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ומקבלים קשת ברדיוס המתאים. עבור כל דלת מייצרים שלוש קשתות. כעת, חותכים את הצדדים של כל קשת בזווית (של 5 מעלות), ומקבלים צורה של פלח של תפוז. את שלוש הקשתות החתוכות מדביקים יחדיו, ומקבלים דלת. התהליך הזה נקרא coopering, והוא משמש בבניית חביות (cooper הוא בונה חביות).

למה 5 מעלות ? אנחנו צריכים לכסות חצי כדור - 180 מעלות. אנו מכסים אותו עם 6 דלתות - כל דלת מכסה 30 מעלות. כל דלות בנויה משלושה חלקים - כל חלק מכסה 10 מעלות. לכל חלק שני צדדים - כל צד נחתך בזווית של 5 מעלות.

על החיתוך נדבר ברשומה הבאה. הנה כמה תמונות מתהליך הכנת הקשתות. בתמונה הראשונה רואים את 54 השכבות (6 דלתות * 3 חלקים לכל דלת * 3 שכבות). בתמונה השנייה והשלישית רואים את ההדבקה עצמה. בכל הדבקה הדבקתי שלוש קשתות ברדיוס שונה (עם שתי שכבות מרווח ביניהן, בצבע חום בתמונה) - אחת לכל דלת. כך חסכתי לעצמי עבודה (הכנת תבנית כיפוף אחת במקום שלוש) וזמן (שש הדבקות במקום שמונה עשרה).

ונסיים בשירם של נורית זרחי ויוני רכטר - "קילפתי תפוז". נקווה שאני לא אצטרך לתקן את הפלחים.

קניות

ביום רביעי נסעתי למקסיקו לעשות קניות. נכנסתי למכונית בשעה 0930 ובשעה 1230 הגעתי אל היעד - מקסיקו, מיין. נסעתי לקנות עצים אצל רורי, במחסן שלו - Rare Woods USA. רורי הוא דרום אפריקאי שאוהב לדבר (ולדבר). לפני מספר שנים, לאחר שנשדד באלימות בפעם הרביעית, החליט שהוא עובר לארה"ב. מחסן העצים שלו גדול, וגדוש בכל טוב של עצים אקזוטיים. מדובר במלאי ששווה עשרות מיליוני דולרים (ואני ממש לא מגזים).

העסקים בארה"ב אינם משגשגים - שילוב של מצב כלכלי עגום והעובדה שהוא נמצא (גם במונחים אמריקאיים) בסוף העולם גורמים למכירות להתנהל בעצלתיים. את הזמן הפנוי מבלה רורי בקניית עוד ועוד עצים אקזוטיים למלאי, ובמקביל הוא מייצא עצים מקומיים (דובדבן, אלון) לדרום אפריקה - שם הם זוכים לביקוש גבוה. לפני מספר ימים רורי קיבל משלוח של אבוני (עליו כתבתי בעבר) בשווי של 60,000 דולר. כאן בתמונה רואים את העובדים פורסים את האבוני. את הנסורת הם מכנים "הזהב השחור".

אני נסעתי לרורי על מנת לקנות satinwood עבור הארון שאני עומד לבנות. השם satinwood משמש כיום "שם מטריה" למספר לא קטן של עצים. העץ נדיר ויקר, כך שהמוטיבציה להכליל תחת השם עוד ועוד עצים גבוהה. בכל אופן, satinwood "אמיתי" הוא אחד משניים:

• West Indian Satinwood - Zanthoxylum Flavum
• East Indian Satinwood - Chloroxylon swietenia

מדובר בעצים כבדים (הראשון שוקל 900 ק"ג למ"ק והשני - 975 קג" למ"ק), צפופים מאוד, בעלי גרעינים קטנים שמשנים את הכיווניות שלהם. לעץ גוון צהוב / זהוב, בעל ברק, והם נראים כמו חול על שפת הים.

כיום קשה מאוד להשיג את הדבר "האמיתי". אצל רורי ניתן למצוא מלאי מרשים של East Indian Satinwood אותו הוא מייבא מסרי לנקה. בתמונה ניתן לראות שני לוחות לפני הקצעה. הקוראים חדי העין שמים ודאי לב לחריצים שבלוחות - הם נמצאים שם לא במקרה. קיים איסור על ייצוא satinwood מסרי לנקה, אבל לא קיים איסור על ייצוא "רכיבים ארכיטקטוניים" (Architectural Components). הפתרון - לוקחים לוח עץ, יוצרים עליו דוגמא כלשהי, לוח העץ הופך לרכיב ארכיטקטוני, ואותו ניתן לייצא.

אז הנה כמה מילים על הארון אותו אני בונה. מדובר בארון בצורה של חצי כדור. הצד השטוח של חצי הכדור ייתלה על הקיר, והחזית (הדלתות) תבנה מששה חלקי כדור - בתמונה רואים את שלוש הדלתות הימניות ודלת אחת (מתוך השלוש) שמאלית. לכל דלת רדיוס שונה, על מנת שהן יוכלו להפתח זו מעל זו. כל שלוש דלתות יסובו על שני צירי סיבוב - אחד עליון ואחד תחתון. הסברים נוספים על שיטת הבנייה - באחת הרשומות הקרובות.



ולסיום, השבוע קיבלתי דוא"ל מאמא של חבר של הבן הגדול, שסיים זה עתה את כיתה ח'. האמא מציעה לנסוע בעשרה לאוגוסט לאתר פיינטבול, שנמצא במרחק של 87 ק"מ, על מנת להילחם קבוצה של הורים נגד ילדים. ואני רוצה לשאול:

1. האם מישהו מן הקוראים יודע מה הילד שלו (או הוא עצמו) עומד לעשות בעשרה לאוגוסט ?
2. האם מישהו מן הקוראים חושב שנסיעה של 87 ק"מ לאתר פיינטבול היא מרחק סביר ?
3. האם מישהו מן הקוראים חפץ להיות חלק מקבוצת ההורים (first in the tunnel - first shoot) שנלחמת בקבוצת הנערים צמאי הדם ?

אם השבתם בחיוב על יותר משאלה אחת, אני מציע שתיגשו להיבדק אצל רופא המשפחה. שבוע טוב.

בשבח החוצנים

הרכישה של waze בידי google הביאה אותי לכדי הרהורים עמוקים. מספר חברים של חברים קשורים לחברת waze, וכך מצאתי את עצמי קורא לא מעט ברכות של החברים לחברים של החברים. מפה לשם מצאתי את עצמי מהרהר בדרך בה אנו מברכים בעברית לעומת הדרך בה מברכים באנגלית.

הברכה המתבקשת בעברית היא "כל הכבוד" - עד היום אני לא ממש מבין את טיבה של הברכה הזאת. מישהו עשה משהו מוצלח, למה צריך לערב את הכבוד שלו (או שלך) בברכה ? אפשרות אחרת שניצבת בפני דוברי העברית היא "מזל טוב". האפשרות הזאת נראית לי גרועה עוד יותר - האם אתה מנסה לרמוז כי התמזל מזלו ולכך הצליח ?

הברכה המתבקשת באנגלית היא "good job" (ניתן להמיר את המילה good במילת הפלגה אחרת כגון great). אפשרות אחרת היא "well done". דוברי האנגלית לא השכילו להבין כי הכבוד הוא חזות הכל, והם - בנאיביות המאפיינת אנשים חסרי דאגות - מתייחסים למעשה עצמו. מוזר. יש עוד ברכות באנגלית, אבל כמה שתחפשו לא תמצאו אחת שקשורה לכבוד. גם הברכה "good luck" שונה מזו העברית ("מזל טוב") - באנגלית ניתן לומר אותה רק כאיחולים לגבי העתיד, ולא כברכה על משהו שארע בעבר.

רובין ווד כתב ברשומה האחרונה שלו על אנשים שלא זוכים לשבחים, וכנראה גם לא כל כך אכפת להם מכך. מדובר באנשים שפועלים במסגרת שמכונה outsider art - אומנות של זר / חיצוני / חוצני. מדובר במושג שנטבע בשפה האנגלית בשנת 1972 והוא מקביל למושג הצרפתי art brut שנטבע כשלושים שנה קודם לכן. המושג הצרפתי התייחס לאומנות שנוצרה על ידי אנשים חולי נפש, אבל המושג האנגלי רחב יותר והוא מתייחס לאומנות שנוצרה בידי אנשים שלא למדו אומנות, והם יוצרים בעצמם ועבור עצמם. במקרים רבים מדובר באנשים שנמצאים על הגבול שבין "נורמלי" לבין "חולה נפש" (אני מתנצל בפני הפסיכולוגים והפסיכיאטרים על הפשטנות היתרה), והיצירות שלהם מאופינות בנאיביות ובחזרתיות (repetitiveness).

כצפוי, בהפוך על הפוך, האומנות החוצנית אומצה על ידי הממסד (לא דוקא האומנותי) ויש היום לא מעט אוספים, תערוכות וספרים העוסקים בתחום. מי שחפץ להעמיק מוזמן לגלגל תמונות של outsider art, ולגבש את דעתו. המתקדמים מוזמנים לצפות בתוכנית של Jarvis Cocker שעוסקת בתחום (Journey into the outside). זהירות - זה בריטי, איטי, ישן, ובאיכות תמונה ירודה. הנה הפרק השני, המעניין יותר.

בשבוע הבא נשוב לנגרות - חשיפה בלעדית של הפרויקט הבא (ואתם חשבתם שהשעון היה פרויקט קשה). ועד אז - שבוע טוב.

זווית זוועתית

בשעה טובה, העבודה על השעון הסתיימה לה, כמעט. אני עדיין תר אחר מחוגים מוצלחים יותר (כאלה שלא ייראו זולים מדי), אבל חוץ מזה הפרויקט הקשה, המסובך, המעניין והארוך הגיע לסיומו המוצלח. הנה תמונה (חובבנית) של התוצר הסופי. גובה - 190 ס"מ, רוחב - 36 ס"מ, עומק - 12 עד 15 ס"מ.

לפני הפרויקט הגדול הבא, החלטתי להשתעשע בבניית ארון תצוגה (Display Cabinet) קטן. כבר כמה שנים אני מתהלך עם הרעיון של בניית ארון ברוח הארונות היפניים - טנסו (Tansu).

מדובר בארונות ניידים שהיו בשימוש נפוץ ביפן מאמצע המאה ה - 17 ועד לתחילתה של המאה ה - 20. לארונות היו שימושים רבים - החל מכספת באוניה וכלה בארונות מטבח, ולפיכך הם באים במגוון גדלים, צורות וסגנונות. בכל זאת, שני אלמנטים משותפים לכל הארונות. הראשון - הארונות בנויים עץ מלא, השימוש ב - Frame and Panel איננו נפוץ במיוחד, ופורניר כלל איננו בנמצא. השני - הארונות משופעים בפרזול שמשמש הן לחיזוק המבנה והן כאלמנט דקורטיבי.

אני, אינני חובב גדול של פרזולים, ולפיכך החלטתי להמיר אותם בעץ כהה שיספק את האלמנט הדקורטיבי. בנוסף, החלטתי על מבנה של Frame and Panel - מבנה שמתאים יותר לעידן ההסקה המרכזית ו/או מיזוג האוויר.

ראשית "עטפתי" את קצות המסגרת (Frame) שנבנתה מאשא בעץ כהה - וונגה. בתמונה הראשונה רואים את קצות המסגרת "מגולחים", ובתמונה השנייה רואים את העטיפה מוכנה להדבקה, בסיועו של מרסלו טייפ.

ברוח המסורת היפנית, ועל מנת להדגיש את הפינות הכהות החלטתי להשתמש במחבר Three Way Mitre שידוע גם בכינויו The Mighty Mitre. הרעיון הוא לחבר את שלושת רכיבי המסגרת, שנפגשים בפינה, בזווית של 45 מעלות.

בניית המחבר מתחלקת לשלושה חלקים - חיתוך החלקים, חיתוך גרזים עבור הסינים הצפים (floating tenons), הדבקה.

את חיתוך החלקים ביצעתי באמצעות מסור שולחן. לפני שניגשים לעבודה חייבים לוודא שחתך הרוחב של כל החלקים זהה, והוא ריבוע מדויק. בשלב הראשון, חותכים את קצה החלק בזווית של 45 מעלות. בשלב השני, מסובבים את החלק ב - 90 מעלות, וחותכים שוב בזווית של 45 מעלות. כמה הערות:

• אני ממליץ להצטייד (מבעוד מועד) בלא מעט חלקים עודפים עליהם ניתן להתנסות.
• אני ממליץ לוודא שהזוויות שנחתכות בשני הצדדים של כל אחד מן החלקים נחתכות על אותן פיאות (לא שאתם תטעו, אבל בכל זאת ....).
• ישנן דרכים שונות לחיתוך זווית של 45 מעלות. אפשר לעבוד עם גובל ישר ולצודד את הלהב בזווית של 45 מעלות, או לעבוד עם להב ישר ולעבוד עם גובל בזווית של 45 מעלות. אני מעדיף את הדרך השנייה - קל להגיע לרמת דיוק גבוהה, והחתך יוצא נקי יותר.

חיתוך הגרזים עבור הסינים הצפים הוא - באופן מפתיע למדי - משימה מסובכת. בכל קצה של חלק נחתכים שני גרזים - אחד בכל מישור משופע. בסך הכל, כל פינה מחוברת באמצעות שלושה סינים צפים שנכנסים לתוך שישה גרזים. שימו לב כי את הגרזים צריך לחתוך במישור המשופע במאונך לחתך המקורי (הריבועי) של החלקים. יש לא מעט שיטות לחיתוך הגרזים, אבל במסגרת "חוק שימור הגועל נפש" אף אחת מהן היא לא להיט גדול. מי שחפץ בהסברים נוספים מוזמן לנבור באין ספור המדריכים המצויים ברשת.

אם חשבתם שהרע מכל כבר מאחוריכם - טעיתם. ההדבקה היא האתגר הגדול באמת של המחבר. הכל "נוזל" לכל הכיוונים, ואין שום נקודת אחיזה לקליבות. ההמלצה שלי היא להתחיל בהידוק ראשוני של המחברים באמצעות סלוטייפ, ואז לעבור להידוק רציני יותר תוך הסתייעות בקליבות סרט (Band Clamp), בלוקי סיוע (שבתיה עוזיאל, מנוחתה עדן, הכינה עבורכם מראש), וקליבות רגילות. כל האמצעים כשרים. מדובר בתהליך איטרטיבי - אל תנסו להדק מיד בהתחלה קליבה אחת "עד הסוף" - כל העסק יקרוס. אני ממליץ לעבוד עם דבק בעל זמן פתיחה ארוך (מישהו אמר אפוקסי ?), ולדאוג למישהו שיוכל לבוא ולסייע במקרה הצורך.

אז הנה הזווית והארון שלי (אחרי ניקוי ראשוני). חתך הרוחב של המסגרת הוא 14 מילימטר מרובע, ומידות הארון הן: רוחב - 36 ס"מ, גובה - 36 ס"מ, עומק - 12 ס"מ.

ועוד לא אמרנו מילה על Four Way Mitre ...

לכל סיום יש התחלה חדשה

התשעה חודשים סיימו את הקורס שלהם ביום שישי האחרון.

הנה הם כאן בתמונה (זכויות יוצרים לבית הספר) שמחים ומאושרים. שניים עשר תלמידים ושני מורים (אלד - המורה הראשי בשורה העליונה באמצע, טים - המורה הזמני בשורה העליונה מצד ימין). כולם אמריקאים. שתי נשים. שני יהודים. קל להתרשם כי מדובר ברוב צעיר שמתוגבר בחבר'ה "זקנים" - אין כאן אנשים עם "משבר גיל ארבעים". עבור חלקם  מהווה הקורס תחליף לקולג', ועבור חלקם הוא מהווה שנת התנסות לפני הקולג'.

אין ספק שבוגרי הקורס יודעים איך לבנות רהיטים (make furniture), ועכשיו נשאלת השאלה מי מהם גם יצליח להיות בונה רהיטים (furniture maker). המעבר הזה בכלל לא פשוט. צריך להתעסק עם כסף. צריך להתעסק עם לקוחות. צריך לבנות רהיטים (בעיקר) לפי הזמנה ולא לפי החשק. צריך לדעת מאיזה פרויקטים כדאי להתרחק (כסאות) ואיזה פרויקטים הם מכרה זהב (שולחנות אוכל). צריך להפנים שהצלחה של פרויקט נמדדת לא רק באיכות הנגרית שלו, אלא גם ברווחיות שלו. צריך להיות מוכנים נפשית וכלכלית להפסיד כסף במשך מספר שנים (3 - 5) עד שהעסק מתייצב. פתאום, חיתוך זנביונים נראה כמשימה קלה למדי.

ההימור שלי - מחצית מהבוגרים בכלל לא ינסו להיות נגרים. מתוך השישה הנותרים - שלושה יוציאו (בכבוד) את לחמם מנגרות. הם ייצטרפו לכ - 217,000 נגרים (הגדרה רחבה למדי) ברחבי ארה"ב, שמשכורתם החציונית היא 28,010 דולר לשנה (שווה ערך לארבעה ביג-מק לשעה). הגיל הממוצע של קהילת הנגרים הוא 36, ורובם (81%) פועלים בערים קטנות יחסית (פחות ממיליון תושבים).

בקורס הבא, שמתחיל בעוד שלושה חודשים, אנו צפויים לחמש (!) נשים ושבעה גברים, אחד מהם ישראלי (ואם אתה קורא את הבלוג, אתה מוזמן ליצור עימי קשר).

נאחל לכל הבוגרים הצלחה - בין אם יישארו בתחום הנגרות ובין אם ייצאו לרעות בשדות זרים. ונסיים עם להקת בנזין בשירם של יעקב גלעד ויהודה פוליקר (קצרי הרוח מוזמנים לדלג לשנייה הארבעים).