יום ראשון, 26 במאי 2013

מאה ועשרים שעות של המתנה

בניית השעון עליו אני עובד בשבועות האחרונים מדגישה את הקשר שבין המילים סבלנות וסבל.

כזכור אני בונה שעון גבוה. השעון מורכב מחמישה חלקים (נתעלם לרגע מן המסגרת הפנימית ומן הגב). החזית בנויה שלושה חלקים מכופפים, ואותה סוגרים שני צדדים. ברשומה קודמת סיפרתי על התהליך ההירואי של כיפוף החלק המרכזי של החזית.

כיפוף החלק העליון והחלק התחתון של החזית עבר ללא אירועים מיוחדים. מדובר בכיפוף חריצים (kerf bending) קלאסי. הצד האחורי של הלוח העליון נחרץ לאורך הגרעינים, ממולא בכמות דבק (אפוקסי) מכובדת, עליו מניחים את לוח הגב (backing) מצמידים לתבנית, מכניסים לשק ואקום, ואחרי עשרים וארבע שעות מקבלים לוח מכופף למהדרין. חוזרים על התהליך עבור הלוח התחתון, ממתינים עשרים וארבע שעות, וגם הלוח הזה מכופף.

המשימה הבאה הייתה חיתוך וחיבור שלושת חלקי החזית. קו החיבור הוא קו חיתוך של שתי קשתות, שכל אחת מהן במישור אחר. קו החיתוך הוא עקומה במרחב. מאחורי התיאור המתמטי הפשוט מסתתרת מורכבות נגרית מרשימה למדי. בשלב הראשון, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק העליון במאונך, ואיפשר לי לחתוך (באמצעות ראוטר) חתיכת לביד כך שתהייה העתק מדויק של הקשת של החלק העליון. בשלב השני, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק האמצעי במאונך, ואיפשר לי לחתוך אותו (באמצעות ראוטר) על פי חתיכת הלביד שייצרתי בשלב הראשון.

חיתוך החלק האמצעי היה החלק הקל בתהליך. יום של מחשבות והתייעצויות הסתיים בהבנה כי לא ניתן לבנות ג'יג לחיתוך החלק העליון (והתחתון) על פי העקומה שהתקבלה בחלק האמצעי (אם למי מן הקוראים יש רעיון מבריק - אנא שימרו אותו לעצמכם על מנת לחסוך ממני את שברון הלב). לא היה מנוס אלא לשוב למקורות - עבודה ידנית. סימנתי על החלק העליון את העקומה של החלק האמצעי (גם מלאכת הסימון דורשת יצירתיות, ואני משאיר אותה כשאלה פתוחה לקוראים). באמצעות coping saw חתכתי קרוב ככל האפשר לסימון. מאחר שקו המפגש הוא עקומה במרחב, לא ניתן לבדוק את ההתאמה של החלקים לפני שמלכסנים (mitre) אותם. ליכסנתי את החלקים (באמצעות מקצוע), ואז המשכתי בהתאמה תוך שימוש ב - spokeshave, פצירות, מפסלות ונייר שיוף. יום עבודה להתאמת החלק העליון לאמצעי. יום עבודה נוסף להתאמת החלק התחתון לאמצעי, ואנחנו מוכנים להדבקה.

כל החלקים החיצוניים של השעון מוחזקים באמצעות מסגרת פנימית. לאחר השלמת ההתאמות חיברתי את החלק האמצעי למסגרת - חיברתי ולא הדבקתי. מאחר שהחלק האמצעי עשוי להתרחב ולהתכווץ, חיברתי אותו אל המסגרת באמצעות כפתורים. שום דבר מסעיר - סתם הרבה עבודה. את החלק העליון והתחתון ניתן להדביק אל המסגרת, שכן תוצר של כיפוף חריצים, עמוס בדבר אפוקסי לא זז לשום מקום. ובכן, תוך שימוש בהרבה דבק אפוקסי הדבקתי את החלק העליון למסגרת ולחלק האמצעי. לא ניתן להדק את ההדבקה באמצעות קליבות, ולשם סגירת ההדבקה השתמשתי בנייר דבק שקוף (סלוטייפ). עשרים וארבעה שעות עם שלט "נא לא לגעת ולא להזיז", והעקומה העליונה מודבקת. עשרים וארבע שעות נוספות (עם אותו שלט), והעקומה התחתונה מודבקת.

התאמת הצדדים הייתה עוד תחנה במסע הסבל והסבלנות. שלושה ימי עבודה (ידנית בעיקרה) והצדדים היו מוכנים להדבקה. כפי שמעידה התמונה מצד שמאל, ההדבקה לא כל כך פשוטה. הדבקת מחבר מלוכסן היא אף פעם לא תענוג גדול, במיוחד כשמדובר בקו הדבקה ארוך ולא ישר. המקרה שלי מסובך עוד יותר, שכן לא מדובר בקופסא סגורה. כלומר, אין מה שמונע מהצדדים להיפתח (להתרחק זה מזה) מאחור על מנת להיסגר מלפנים.

על מנת למנוע את פתיחת הצדדים הדבקתי אל צידם הפנימי מוטות הברגה, אותם השחלתי דרך חורים שהכנתי במסגרת. כך הבטחתי שהצדדים יוכלו לנוע בחופשיות ימינה ושמאלה, אבל ישמרו על מרחק קבוע ביניהם למעלה ולמטה.

הידוק החלקים מתבצע בשיטה הקלאסית. מחברים חתיכות עץ בעלות חתך משולש (יישר זוית ושווה שוקיים) למשטחי לביד. את המשטחים מניחים על הצדדים אותם רוצים להדק, ומהדקים באמצעות קליבות. שימו לב - את המשטח העליון אין צורך להדק אל החזית של השעון, שכן הוא מהודק לשני הצדדים. את המשטחים הצידיים יש צורך להדק (עם קליבות) לצידי השעון, שכן הם מתהדקים רק לצד אחד. יום של הכנות, הרבה דבק אפוקסי, סיוע מצידה של יורי, שעה של הדבקה, עשרים וארבע שעות של המתנה, והשעון מודבק בשלמותו.

בשבוע הבא - תמונות של השעון המושלם, כולל הדלת האמצעית, המחוגים והגב. אל תלכו לשום מקום.

יום ראשון, 19 במאי 2013

למה ? ככה !

בשנת 1970 יצא לאור אחד האלבומים היותר נחשבים ברוק הישראלי - שבלול. האלבום של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהלחין את כל השירים, מבוסס על הסרט "שבלול" של חבורת "לול". הנה השיר מספר שמונה (מיד אחרי "אני שר" ולפני "מה שיותר עמוק יותר כחול") - "למה לי לקחת ללב".


השבוע היינו בקונצרט סיום של מקהלת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:
  • לימודי מקהלה הם חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. השתתפות במקהלה היא (כמעט) חובה עבור כיתה ה', ובחירה עבור כיתות ו' עד ח'. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים במקהלה.
  • הקונצרט שהיה אמור להתחיל בשעה 1900, התחיל בשעה 1900.
  • כולם כיבדו את השלטים "מקומות שמורים" - אף אחד לא העלה בדעתו "לשבת שם עד שיצטרכו את המקום".
  • במהלכו של הקונצרט (כשעה) לא נשמעו טלפונים סלולריים, לא נצפו ילדים רצים במעברים, והמאחרים (המעטים) המתינו בסבלנות להפסקה בין השירים על מנת למצוא מקום ישיבה.
  • למקהלה שלושה הרכבים שהתחלפו במהלך הערב (כשישים ילדים בכל הרכב). החלפת הרכב אורכת כשתי דקות. הכל רגוע ושקט.
  • המקהלה שרה תמהיל של מוסיקה קלאסית, שירי עם (אמריקאיים ואחרים), ושירי פופ. הליווי (החי) כלל פסנתר, תופים, גיטרות וכלי נשיפה. אין פלייבק, אין קריאות עידוד בסגנון "אני לא שומעת אתכם". ערב מוסיקלי מהנה לכל המשפחה.
והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ? 

השבוע היינו במפגש אתלטיקה של נבחרת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:
  • חוג האתלטיקה של בית הספר נפגש שישה ימים בשבוע. את החוג מפעילים מספר מורים, כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. ההשתתפות בחוג היא בחירה. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים בחוג.
  • החוג מתחרה בתחרות אזורית פעם בשבועיים. "אוטובוס בצפר" (school bus) מסיע את התלמידים אל ומן המפגשים. כשמגיע האירוע האחרון בתחרות (משום מה זה תמיד מירוץ שליחים 4 * 400 מ' בנים) נשלח לכל ההורים דוא"ל - אירוע אחרון אנחנו עומדים לעלות על האוטובוסים.
  • המפגשים מתנהלים בסדר מופתי. כל ילד יודע באילו מקצועות הוא מתחרה, ובאיזה מקצה הוא משתתף. הרשימה מתפרסמת מבעוד מועד - אין ויכוחים, אין החלפות. מורים והורים מתנדבים מתפעלים את האירוע - מזניקים, מודדים, דואגים למים ולכיבוד קל. למחרת המפגש מתפרסמות כל התוצאות של כל המשתתפים.
  • חרף המספר הרב של ההורים שבאים לצפות בילדיהם המוכשרים, לא תמצא הורים על המסלול או ליד השופטים. ההורים עומדים לצד המסלול, צורחים בקול רם קריאות עידוד, כאילו עתידה של האומה האמריקאית כולה תלוי בהצלחת ילדם בריצה. אגב, עוצמת הצעקות נמצאת ביחס ישר למידת עודף המשקל של ההורה.
  • הילדים מפגינים רוח ספורטיבית מדהימה. כולם מעודדים את כולם (גם אם הם מקבוצות יריבות) - הם פשוט באים להנות. במפגשים משתתף ילד עם קשיים מוטוריים, שבאופן לא מפתיע מגיע אחרון בהפרש ניכר. כל ילדי בית הספר שלו (ולרוב גם ילדים מבתי ספר אחרים) ממתינים לו בסבלנות ליד קו הגמר, ומעודדים אותו להשלים את הריצה.
והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ?

אני ממש לא חושב שבארצות הברית הכל טוב ובארץ הכל רע. אני גם יודע שבית הספר שלנו (שהוא חלק מהקהילה שלנו) איננו מייצג את מה שקורה בארה"ב. אני גם יודע שבין ישראל לבין קמדן יש אי אילו הבדלים תרבותיים והסביבה הגיאו-פוליטית שונה משהו. אני גם יודע שלמזג האוויר יש השפעה על המזג האנושי (לית דין 35 מעלות צלזיוס עם 80% לחות דין 15 מעלות צלזיוס עם זרזיף קל). אבל כמה שאני מנסה לא לקחת ללב - זה בהחלט מתסכל.

לנגרות נשוב בשבוע הבא.

יום ראשון, 12 במאי 2013

תם אך לא מושלם

הם כאן. התיירים ודיירי הקיץ החלו לזרום (בקילוח דק, לעת עתה) אל העיר. למקומיים לא נותר אלא להרים את האף גבוה ככל שניתן, ולאוורר את רפרטואר הקיטורים.
  • zoot (בית הקפה המקומי) פשוט מפוצץ - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ להמתין בתור משהו כמו דקה.
  • אין חנייה בכל העיר - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ לחנות במרחק של כעשרים מטר ממקום החנייה בו חשקת.
  • העיר מוצפת תיירים - לא כל האנשים שאתה רואה ברחוב מוכרים לך.
  • התנועה בעיר מטורפת, חייבים לנסוע בדרך האחורית - בשעת העומס ייתכן כי תיקלע למצב בו אינך נוהג במכונית היחידה ברחוב. הנסיעה בדרך האחורית (שלוקחת, כמובן, יותר זמן) נדרשת על מנת להשלים את הקיטור המילולי.
גם בבית הספר ההתרחשויות רבות. "התשעה חודשים" מסיימים את הקורס שלהם בסוף החודש. מחזור נוסף של "שניים עשר שבועות" הסתיים. קורסי הקיץ הרבים והצפופים עומדים להתחיל בעוד כחודש - אתגר לוגיסטי מורכב למדי. גם חזית ה - fellows איננה שקטה. מיקיילה (Michaela Stone) עזבה אותנו לטובת טיול באירופה ובניו יורק - היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. סנדי (Sandy Chute) עזבה אותנו - גם היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. בריאן (Brain Reid) עזב אותנו לטובת הוראה באוסטרליה, והוא ישוב בעוד חודשיים ללמד את "השניים עשר שבועות" הבא.

אדריאן (Adrian Ferrazzutti) הצטרף אלינו למשך חודש. אדריאן מחלק את זמנו בין בניית רהיטים בהזמנה, הוראה, ובניית רהיטים ספקולטיביים (רהיטים שמוצגים בגלריות בתקווה שיימכרו). חוץ מהכל, אדריאן הוא איש נחמד ומשעשע. כרגע הוא עוסק בבניית ואריאציה על כיסא ווינדזור, ובשיפור חזות הסדנא באמצעות עיטור שאריות של פלטות ותלייתן על הקיר.



גם בחזית של יורי (Yuri Kobayashi) היו התפתחויות מרעישות. יורי השלימה לאחר חודשיים של עבודה מאומצת (שבעה ימים בשבוע, שש עשרה שעות עבודה ביום - ואם אני מגזים, זה כלפי מטה) את "הלחישה". לצערי הרב, התמונות אינן עושות צדק עם היצירה - כשיהיו ליורי תמונות מקצועיות, אני מבטיח לפרסם אותן.





במישור הטכני מדובר כאן בארבעים וששה כפיסי עץ דקים וארוכים של אשא (Ash) שמכופפים ומודבקים בניגוד לחוקי הנגרות המוכרים לנו. על מנת שהכפיסים ייסגרו לצינור המוארך שהולך ונסגר, חתך הרוחב שלהם הוא טרפז שמשנה את גודלו. המעגל הקדמי דרכו מושחלים הכפיסים הוא תוצר של הדבקת שכבות מושלמת (למנהל בית הספר, פיטר, לקח כחמש דקות עד שהצליח למצוא את המקום בו המעגל נסגר).

במישור האסתטי היצירה היא דוגמא למושג ייסוד באסתטיקה היפנית - וואבי סאבי (wabi-sabi). בהפשטה יתרה (שגובלת בפשע נגד האנושות) מדובר ביופי של הבלתי מושלם, של הפגום. מלפנים "הלחישה" מעוגלת, חלקה, מבריקה ומזמינה את המתבונן להישאב לתוכה. מאחור "הלחישה" דוקרנית, גסה, מסתיימת בצורה כמעט מרושלת. במבט נוסף מלפנים מתגלה גם שם הפגם - המעגל דרכו מושחלים הכפיסים איננו מעגל מושלם.

ליורי נותרה משימה אחרונה - מציאת קונה ליצירה (רוכשים פוטנציאליים מוזמנים לפנות אלי), ולי לא נותר אלא לאחל לקוראים הנאמנים "חג שבועות שמח".

יום ראשון, 5 במאי 2013

תמונה אחת שווה אלף מילים

בלי הקדמות מיותרות נפתח בקטע מוסיקלי קצר


אם אמרתם "תמונות בתערוכה מאת מוסט מוסורגסקי" ניחשתם נכון (או פשוט קראתם את הכותרת). מדובר בקטע הפתיחה של היצירה - הפורמנד. היצירה הולחנה בשנת 1874, ונכתבה במקור עבור פסנתר. היצירה זכתה במהלך השנים לעיבודים תזמורתיים שונים, כשהמפורסם שבהם נעשה על ידי המלחין הצרפתי מוריס ראוול בשנת 1922. אחד הפרקים של היצירה, "מחול האפרוחים בביצתם", בביצוע טומיטה שימש כאות הפתיחה לתוכנית "מקהלה עליזה" ששודרה במשך שנים ביום שבת בבוקר בגלי צה"ל.

תלמידי "התשעה חודשים" מריחים כבר את סוף הקורס. כמיטב המסורת, כחודש לפני סיום הקורס נערכת בגלריה תערוכה של הרהיטים שלהם. כל אחד מן התלמידים מציג רהיט אחד גדול ואחד קטן. הנה חלק מן המוצגים בתערוכה, בלווית כמה מילות הסבר.

לקראת היריד "Craft Boston" (שנפל בתיזמון אומלל על הפיצוץ במרתון בוסטון) הכין כל אחד מן התלמידים פרויקט קטן בייצור סדרתי, אותו הוא ניסה למכור ביריד. הפרויקט שנמכר בהצלחה יתרה היה הרמקול (האקוסטי בלבד) למכשיר ipod. מכניסים את המכשיר לתוך החריץ השחור שמימין ונהנים מאיכות צליל מפתיעה. הארנק הוא רעיון נחמד מאוד, שנתקל בקשיים ביצועיים (בעיקר בחזית העור), ולפיכך לא מצא את מקומו ביריד.



הנה פרויקט marquetry מרשים.


מראה גדולה (ויפה) ובה השתקפות של ארון לכינורות.


ולסיום מספר שולחנות:





כמו תמיד, אתם מוזמנים לבקר בגלריה, ולהתרשם מן הרהיטים באופן בלתי אמצעי (זיכרו - אנחנו סגורים ביום ראשון).

ואם הכותרת נכונה, הרי זאת הרשומה הארוכה ביותר שפירסמתי.