לכל זמן ועת לכל חפץ

הוא כבר כאן, אפילו ויואלדי מסכים.

בתחילת החורף הגענו להסכמה עם הילדים - אם בבוקר, כשיוצאים לבית הספר, הטמפרטורה מתחת לאפס חייבים ללבוש כפפות וכובע. החורף מילא את חלקו בעסקה ושמר על טמפרטורות נמוכות כהלכה (תוך שהוא מפגין את יכולתו לרדת אל מתחת לאפס מעלות פרנהייט). גם הילדים, למעט התנגדויות ספורות, מילאו את חלקם בעסקה.

בשבוע שעבר זה קרה. אנחנו מתכוננים לצאת לבית הספר והילדים מחוסרי כפפות וכובע.

אני: למה אתם בלי כפפות וכובע (אני מודה - הגרסה של שבע בבוקר הייתה קצת פחות מנומסת) ?

הילדים (בפרץ של אחדות דעים): היום לא צריך.

אני: מה ?

הילדים (מצביעים לעבר המדחום): תסתכל.

אני (צועד אל המדחום, ומגלה שהיום התחיל - מבחינת הטמפרטורות - בצורה חיובית): אההההם.

החורף לא וויתר בקלות. ביום האחרון שלו (העשרים במרץ) הוא הסתער עלינו בסופת שלגים חביבה, אבל האביב בהחלט כבר כאן. הטמפרטורות עולות (עשר מעלות בצהריים), השלג נמס כמעט לחלוטין, והאגמים מפשירים. העצים מתחילים ללבלב, הציפורים מצייצות, הסנאים יוצאים ממחבואם, והאווזים הקנדיים עוצרים לחניית ביניים קצרה בדרכם חזרה אל הצפון (ידעתם שאווז ממוצע, ביום ממוצע, מותיר אחריו 600 גרם של צואה ממוצעת, מה שיכול להוציא מדעתו את האדם הממוצע בעל המדשאה הממוצעת ?).

דייגי הלובסטר מחזירים את הסירות ואת מאות המלכודות אל המים. ניתוחים מלומדים אודות החורף שעבר עלינו (די ממוצע, אבל שונה מאוד מהחורף הקודם שהיה מאוד חם) נשמעים מכל עבר, משבחים את אנשי מיין האמיצים שהתמודדו עם איתני הטבע, ויכלו להם.

האביב הביא עימו גם את חג הפסח שלנו ואת ה - Easter שלהם. אנחנו לא הסתפקנו באמירת "פסח, מצה ומרור", אלא חגגנו פסח כהלכתו עם משפחה וחברים, תוך שאנו מדלגים בקלילות בין עברית ואנגלית. הם, שחיים במדינה החילונית ביותר בארצות הברית, חגגו את החג כמי שכפאם שד - חלק גדול כלל אינו יודע מה מקורו של החג, ומדוע חוגגים אותו במועד משונה כל כך (יום ראשון הראשון, שמגיע לאחר הירח המלא, שחל לאחר יום השיוויון של האביב).

אנחנו החלטנו לנצל את הימצאות האורחים ולצאת לקולנוע. כך זומנה לנו עוד חוויה הזויה מבית היוצר של מדינת מיין. נסענו בדרכים חשוכות ועקלקלות, שמעניקות לצירוף המילים "כביש נטוש" משמעות חדשה. כעבור שלושים דקות הגענו את העיר הסמוכה בלפסט, והחנינו את המכונית מול דלת הכניסה לקולנוע. רכשנו כרטיסים לסרט (אין מצב שניחשתם נכון) "שומרי הסף". נכנסנו אל אולם קולנוע מהדור הישן, ושמחנו להיווכח כי מדובר בהקרנה פרטית (וזה אפילו לא יום הנישואין שלנו). סרט ישראלי, ראשי שב"כ, לבד, מיין - נראה אתכם מתחרים בזה.

עידכונים בתחום הנגרות - בשבוע הבא. עד אז - חג (שני) שמח.

קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.

הכל כלול

בואו נודה על האמת - קמדן איננה נמצאת בחזית המחקר הרפואי. לפיכך, הרופאה מוצאת עצמה מטיילת די הרבה ברחבי ארצות הברית, ולעיתים אף חוטאת במסעות ליבשת הישנה - אירופה. נסיעותיה של הרופאה מצייתות בנאמנות לחוק מרפי - ולכן תמיד יתרחשו אחד או יותר מן המאורעות הבאים:

1. הטיסה חזרה תיתבטל, או לכל הפחות תידחה.
2. הלימודים יתבטלו, או לכל הפחות יתחילו מאוחר / יסתיימו מוקדם.
3. אחד הילדים יישאר בבית בשל מחלה, או לכל הפחות ייחלה במהלך היום וידרוש איסוף.

באחת מנסיעותיה האחרונות של הרופאה היא נפגשה עם רופא (יהודי) מכובד. במהלך הפגישה עלתה השאלה הקבועה "איך הגעתם לקמדן ?", ומיד ניתנה התשובה הקבועה "בעלי נגר ....". הסתבר כי הרופא הוא נגר חובב, ששמח מאוד להעביר את המשך הפגישה בדיבורים על נגרות.

הרופא הפנה אותנו להעיף מבט על ה - Tree of Life Shtender (סטנדר עץ החיים) וכך אכן עשינו. מדובר בסטנדר "הכל כלול". הסטנדר מעשה ידיהם של דויד מוס (תכנון) ונוח גרינברג (ביצוע) איננו סטנדר רגיל - הוא כולל בתוכו:

• קופסת צדקה
• קופסה לתפילין
• סט לקידוש
• מנורה לשבת
• קרש וסכין לחלה
• קופסא לאתרוג
• צלחת סדר

כל הפריטים מוכלים בתוך הסטנדר ומוצאים על פי הצורך. על פי האומנים הם בנו (ומכרו) יותר ממאה סטנדרים כאלה לבתי כנסת, מוזיאונים ולאנשים פרטיים.


 המתעניינים מוזמנים להעיף מבט באתר שמוקדש לסטנדר, ובעלי הסבלנות מוזמנים לצפות בסרטון הבא, שמציג את החלקים השונים של הסטנדר.

סיכומו של דבר - חבילת "הכל כלול" עבור בתי כנסת.

מחשבות מנסרות

את השבוע שחלף פתחנו בהתרגשות קלה. יום שני, תשע בבוקר, עבדכם הנאמן טרוד בניסוריו על הפלדר (Felder K700), ופתאום נשמע רעש - לא חזק במיוחד, אבל כזה שלא אמור היה להישמע. עצרתי את הפלדר, והרמתי מבטי. במרחק קצר ממני, ליד מסור ה - SawStop, עמדה חולית (שם בדוי) עם מבט ספק מפוחד ספק מבויש.

ניחשתם נכון, חולית הפעילה את מנגנון ההגנה של המסור - זה שעוצר את הלהב כאשר הוא בא במגע עם יד אדם. היא התכוננה לנסר תוך העזרות בגובל (miter gauge) של חברת Incra, אבל מיקמה את הגובל בצורה שגויה, כך שהוא בא במגע עם הלהב של המסור. ידה של חולית נגעה בגובל (שמוליך חשמל), הגובל בא במגע עם הלהב, מנגנון העצירה הופעל, ותוך חלקיק שניה הלהב נעצר, מותיר על הגובל שריטה בגודל של מילימטר. בתמונה הראשונה רואים את הלהב תקוע בתוך מנגנון העצירה אחרי שהוצא מן המסור, ובתמונה השניה רואים את הלהב התקוע לפני שהוצא מן המסור.

החלטתי לנצל את הנסיבות המרגשות לכתוב כמה הערות על מסור ה - SawStop. אל תחפשו כאן סקירה אובייקטיבית מלומדת, מדובר בהתרשמות סובייקטיבית שמושפעת רבות מההרגלים, ההעדפות, ואופי העבודה שלי. מי שחפץ בסיפור אמריקאי קלאסי, ולא קרא את הרשומה הקודמת שלי לגבי המסור (או ששכח את החומר) מוזמן לדלג לכאן.

• קשה להישאר אדישים להדגמה החיה - מנגנון העצירה של הלהב עובד בצורה טובה מאוד. אבל (א) חשוב מאוד לזכור כי חלק לא קטן מן התאונות הקשורות במסור שולחן איננו נגרם כתוצאה של מפגש יד / להב (ב) לעיתים קרובות מנגנון העצירה מופעל במקרים שמעורבת בהם התנהגות לקויה, אבל אינם באמת מסכנים את המשתמש (ג) היצרן מחייב להחליף את מנגנון העצירה כל שישה חודשים. החשש הוא שחלקיקי אבק שחודרים לתוך המנגנון ישבשו את פעולתו. מנגנון חדש עולה 300 דולר - לא הוצאה אדירה, אבל גם לא עניין של מה בכך.
• בכל התצורות שלו (יש שלוש מרכזיות) המסור מגיע ללא עגלה. עבור הנגר המקצועי (ואפילו עבור החובבן המתקדם) מדובר בחיסרון משמעותי. נכון, אפשר לבנות רהיטים נהדרים גם בלי עגלה, אבל בעצם אפשר לבנות רהיטים נהדרים גם בלי להשתמש במסור שולחן.
• הגובל של המסור עבור rip-cut פשוט איננו מוצלח. מדובר בגובל של חברת Biesemeyer, עליו מודבקת מדבקה של SawStop. לאחר שמזיזים את הגובל למקום הרצוי, יש לנעול אותו. בכל פעם שנועלים את הגובל הוא סוטה ימינה או שמאלה (באופן די רנדומלי), כך שאין מנוס מתהליך מייגע של הזזה, נעילה, הזזה, נעילה עד שמצליחים לנעול את הגובל במקום הרצוי. בעייה נוספת היא הגובה של הגובל. כאשר מנסרים חתיכות צרות (כלומר הגובל קרוב ללהב), הגובל הגבוה, בשילוב עם מגן הלהב המגושם, איננו משאיר מקום למקל דחיפה. נכון, אפשר להתגבר על הבעייה באמצעות ג'יג, אבל למה לא לספק גובל עם שני גבהים ?
• הגובל/מזחלת של המסור עבור cross-cut פשוט אינם מוצלחים. שוב, מדובר בגובל/מזחלת (sled) של חברת Biesemeyer. צריך להיזהר לא להפיל את המזחלת מהשולחן של המסור, וצריך לוודא שהמסילות בהן היא נוסעת נקיות. הגובל עצמו איננו מדויק, והמעצור שלו הוא בורג קטן, שאיננו מתאים עבור חתיכות עץ קטנות. כשרוצים לחתוך בזוית, חייבים לדלג לגובל של Incra או להשתמש בג'יגים כאלה ואחרים.
• המסור נוטה שמאלה. ההטייה של רוב המסורים היא לכיון ימין - כלומר הלהב נוטה אל הגובל (שלמעט מקרים חריגים ממוקם מימין ללהב). במקרה של ה - SawStop הלהב נוטה שמאלה, כך שצריכים להזיז את הגובל אל משמאל ללהב. בלי להיכנס לוויכוח אידיאולוגי עמוק מה עדיף (הטייה ימנית או שמאלית), אין ספק שהרוב המכריע של הנגרים רגילים (ומעדיפים) לעבוד כאשר הגובל נמצא מצד ימין של הלהב.

הנה כמה תמונות להמחשה. בתמונה ראשונה, רואים את המסור בתצורת rip-cut עם הגובל. שימו לב גם למגן הלהב - המגן איננו שקוף, כך שלא יכולים לראות מה קורה. רובנו פשוט מרימים אותו למעלה, ומקווים שהוא יישאר שם עד לסיום החיתוך. בתמונה השנייה והשלישית רואים את המסור בתצורת cross-cut (שימו לב לבורג המשמש כמעצור בתמונה השלישית). חדי הראייה שביניכם הבחינו כי מדובר בשני מסורים שונים - אחד בתצורת rip-cut והשני בתצורת cross-cut.

בשורה התחתונה - מדובר בהמצאה נהדרת שמשולבת במסור בינוני. לו חברות המסורים וחברת SawStop היו מגיעות להסכמה מסחרית היינו זוכים למסורים מעולים שמשולבת בהם טכנולוגיה בטיחותית חשובה. כיום אנחנו צריכים לבחור בין מסורים יותר טובים ופחות בטוחים לבין מסורים פחות טובים ויותר בטוחים. חבל.

מסילות

נפתח בסיפור על הקשר בין ישבנו של סוס לבין מעבורת החלל. הסיפור אינו חדש, ואני גם בכלל לא בטוח שהוא נכון, אבל הוא די משעשע.

שאלה: מה רוחבם של פסי הרכבת בארצות הברית ?
תשובה: ארבע רגליים ושמונה וחצי אינץ' (שזה 143.5 סנטימטר).

שאלה: למה משתמשים במידה הזאת ?
תשובה: כי זה המרחק בו משתמשים באנגליה.

שאלה: למה האנגלים השתמשו במידה הזאת ?
תשוובה: כי זאת המידה בה השתמשו עבור החשמליות (trams).

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור החשמליות ?
תשובה: כי זאת המידה שהייתה נהוגה עבור כרכרות.

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור הכרכרות ?
תשובה: כי זה היה המרחק בין התלמים (עבור הגלגלים) בכל רחבי אירופה.

שאלה: למה זה היה המרחק בין התלמים?
תשובה: כי ככה היו בנויות כרכרות המלחמה הרומאיות.

שאלה: למה כרכרות המלחמה היו בנויות בצורה כזאת ?
תשובה: כדי שיהיה מספיק מקום לישבנם של שני סוסים.

שאלה: מה הקשר למעברות החלל ?
תשובה: מעבורת החלל משוגרת באמצעות שתי רקטות האצה שנמצאות לצידו של מיכל הדלק הראשי. הרקטות ההלו מיוצרות במפעל ביוטה, והן משונעות אל כן השיגור על ידי (ניחשתם נכון) רכבת. הרכבת עוברת בתוך מנהרה, כך שהרקטות אינן יכולות לחרוג מהרוחב של רכבת סטנדרטית - רוחב שנקבע בהסתמך על ישבנו של סוס רומאי.

אבל אנחנו נגרים, ולנו יש מסילות אחרות לעסוק בהן. בשבוע שעבר כתבתי על בניית הטמבור עצמו. היום אעסוק בבניית המסילות. בארון נורמלי עם דלת טמבור בניית המסילות היא עניין פשוט למדי - קו ישר, סיבוב, קו ישר, סיבוב, קו ישר. האתגר המרכזי הוא לדאוג שהמסילה העליונה והתחתונה יהיו מקבילות לחלוטין (dead parallel). בארון שלי הדברים "קצת" יותר מסובכים.

בתמונה שמימין רואים את ארבע המסילות (האמת - רואים שתיים וקצת) צבועות בשחור. המסילות מתחילות בקשת על המסגרת, מסתובבות, עוברות בקו ישר על לביד (בתמונה רואים - בצבע אדום - אחד מהארבעה), מסתובבות, מסיימות בקו ישר על המסגרת.

איך חותכים מסילות כאלה בצורה מדויקת והדירה ? בונים ג'יג, שהוא למעשה מסילה בה רץ ראוטר עם טבעת (guide או bushing). כשתמשתמשים בטבעות צריך תמיד לקחת בחשבון את ההפרש בין קוטר הטבעת לקוטר הביט עצמו. לדוגמא: אם קוטר הטבעת הוא 12 מ"מ, וקוטר הביט הוא 6 מ"מ, הרי שהחריץ אותו יוצר הביט מוסט בשלושה מ"מ מן המסילה בה רצה הטבעת. באמצעות צירופים של טבעות וביטים שונים ניתן להגיע להסטה הרצויה.

בניית הג'יג הייתה אתגר לא פשוט. החלק הקשתי של המסילה הוא הסטה של החלק הפנימי של המסגרת ב - 12 מ"מ. ראשית, בניתי את הקשת הפנימית בתור קשת חיצונית. לאחר מכן, השתמשתי בשלוש הסטות עם שילובים שונים של טבעות וביטים. את הסיבובים יצרתי ע"י בניית בסיס לראוטר בו השתמשתי כמחוגה. את החלקים הישרים יצרתי תוך שימוש בגובל סטנדרטי.

גם עם הג'יג העסק מייגע למדי. בכל פעם יש להרכיב את החלקים הרלבנטיים של הארון (המסגרת והלביד), למקם את הג'יג בדיוק נמרץ, לאזור אומץ, ולחרוץ את המסילה. הראוטר לא השתגע על המשימה - איך שלא מסתכלים על זה, נאלצים לנוע בכיוון "הלא נכון" - אבל עמד בה בכבוד. בתום יומיים מאומצים הארון היה חרוץ.

השבוע הספקתי להדביק את הארון (משימה שארכה כשעה, ובסופה הרגשתי כאילו סיימתי ריצת מרתון), לנקות את שאריות הדבק, ולהתקין את דלתות הטמבור. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה המייגעת של בניית הקירות שמסתירים את הטמבור, לבניית הגב והתחתית של הארון, ולהתאמת ידיות לדלתות הטמבור. אם מזג האוויר יהיה לטובתי (כלומר, לא ירד שלג שיגרום להישארות הילדים בבית) אולי, אפילו, אספיק להתחיל את הפיניש.

הערה לסיום - עזיז סובח האיר את עיני כי המקור לשמה של חברת טמבור הוא בסמליל (לוגו) הראשון של החברה - ילד מכה עם מברשות בתוף (טמבור) / פחית צבע.