מזרח ומערב

נפתח בתמונה של שתי קערות.

הקערה הימנית עשויה חרס. הקערה השמאלית עשויה עץ.
הקערה הימנית יוצרה בקוריאה לפני כארבעה מאות שנה. הקערה השמאלית יוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה.
הקערה הימנית משמשת לתה. הקערה השמאלית משמשת לסלט.
הקערה הימנית נראית "לא משהו". הקערה השמאלית נראית "טוב מאוד".
הקערה הימנית נקראת Kizameon והיא נחשבת לקערת התה היפה ביותר בעולם. לקערה השמאלית אין לא שם ולא תואר.
הקערה הימנית יוצרה בידי יוצר אלמוני. על הקערה השמאלית מוטבע שם היוצר.
הקערה הימנית עולה (עשרות) מיליוני דולרים והיא "לא למכירה". הקערה הימנית עולה עשרים (אולי שלושים) דולר.

כדי "להבין את הקערות" אין מנוס מלהבין קצת (הרבה) את ההקשר התרבותי שלהן. הקערה הימנית נוצרה בקוריאה במאה השש עשרה. הקערה (וכמוה מאות אלפים של קערות דומות) יוצרה על ידי קדר קוריאני, ככל הנראה בחצר האחורית של ביתו, על גבי אובניים לא סימטריים, ונשרפה בתנור מאולתר. הקערות המוצלחות היו נמכרות לעשירים או מיוצאות ליפן ולסין. הקערות הפחות מוצלחות היו משמשות את משפחתו המורחבת של הקדר. לקדר לא היו יומרות אומנותיות - לא מבחינת מקוריות העיצוב ולא מבחינת רמת העבודה.

הקערות הגיעו ליפן. שם במקביל להתפשטות ולהתפתחות טקס התה (הבודהיזם והזן), החל מעמדן לנסוק. הקערות התאימו בדיוק לעקרונות הדתיים של טקס התה - הערצה של הדברים הפשוטים, הבלתי מושלמים, חסרי הייחוד, חסרי השאיפות, שיופי וכיעור שוכנים בהם בו זמנית, שהפגמים שבהם נוצרו בהסח הדעת. כך, במשך שנים התגבשה האסתטיקה היפנית של חפצים, אסתטיקה שברבות השנים קיבלה את השם וואבי-סאבי. האסתטיקה הזאת קשורה קשר הדוק לתרבות (לדת) היפנית, וכנראה שאי אפשר באמת להבין את האסתטיקה בלי להבין את ההבטים הדתיים שלה.

אי אפשר בלי לציין את ההבט האירוני. קערה שזכתה להערצה בזכות היותה "סתם" קערה, לא תואר לה ולא הדר, הפכה לקערה בעלת שם ובעלת מחיר. ככל ששמה יוצא לפניה ומחירה עולה, כך היא מתרחקת ממהותה הראשונית.

הקערה השמאלית נוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה, כחלק מגל "המודרניזם". הקערה נשענת על מסורת בת מאות שנים של עבודות עץ, ומלאכות יד אחרות. בסקנדינביה - הפיזור הגיאוגרפי, תנאי האקלים הקשים, המשאבים המוגבלים והאיומים החיצוניים הביאו להתפתחות תרבות מפוארת של אומנות (craftsmanship). כבר מגיל צעיר ילדים היו יוצרים חפצים - תחילה לשימוש עצמי, ובהמשך לטובת הבית והחווה. במשך מאות שנים התפתחה אסתטתיקה של מינימליזם, שימושיות וקיימות (sustainability).

התרבות הסוציאל-דמוקרטית המיוחדת לסקנדינביה, שמעמידה את האדם במרכז, הביאה את תרבות האומנות, שהתפתחה במשך שנים, לשלב הבא - ייצור מסחרי של חפצים שימושיים, מינימליסטיים, בני קיימא, במחיר שווה לכל נפש.

גם בחזית הסקנדינבית התרחשה תקלה מצערת. המחירים הנמוכים הביאו להדרדרות האיכות, לשימוש בחומרים ירודים ולעידוד מחלת הצרכת (צרכנות יתר) - הכל בניגוד לעקרון הקיימות. מישהו אמר איקאה?

אז מה היה לנו ? אסתטיקה אחת שמבוססת על עקרונות דתיים, ואסתטיקה אחת שמובססת על עקרונות חילוניים. מצוידים בשתי הדוגמאות - היפנית והסקנדינבית - נדבר בשבוע הבא על תרבות ואסתטיקה של חפצים ישראלים - דתיים וחילוניים יש לנו בשפע.

חופשה נעימה

החלטנו ברגע האחרון לנסוע לחופשה קצרה ב - Quebec City. חמש שעות נסיעה, ואחנו בעיר שאמורה להיות האירופאית ביותר ביבשת אמריקה.

בשבוע הבא - אסתטיקה, אמונה, נוף ונגרות.

ביקורת מגבלות

נכון. מדובר בסופה שמתרחשת אחת ל ... ואין ספק כי היא תיכנס לדפי ההיסטוריה המטאורולוגיים של מדינת ישראל ליד הסופה של 1950. ברשותכם, הערה של מישהו שחי כעת במקום קצת יותר קר וקצת יותר מושלג. כשאצלנו (קמדן, מיין) יורד שלג כולם מחכים בסבלנות שהסופה תרגע, והמפלסות יפנו את הכבישים. המקומיים, שנוהגים בשלג כבר ארבעים שנה, שיש להם מכוניות (מפלצות) 4X4 שמצוידות בצמיגי שלג, מחכים בסבלנות בתוך הבית עד שהכבישים יפונו.

אני ממש לא מצליח להבין מה חשבו כל הנהגים הישראלים שיצאו אל הכביש במהלך הסופה. לנהוג בשלג הם לא יודעים (ולא, עמידה בתור לחניון בחרמון לפני עשר שנים לא ממש נחשבת). המכוניות שלהם לא ממש מתאימות לאירוע, והצמיגים שלהם קופאים למוות כשהטמפרטורה מגיעה לאפס. הם יודעים שבמדינת ישראל יש בערך עשר מפלסות, שסגורות במחסן והמפתח אצל הג'ינג'י. הם יודעים שמנכ"ל חברת החשמל נמצא בנופש פרטי. הם יודעים שהעיריה לא מדברת עם המשטרה, שלא מדברת עם הצבא. הם יודעים שברגע שהשלג התחיל, שר הפנים שכר את שרותיו של עו"ד צמרת על מנת שייצג אותו בוועדת החקירה שתחקור את "אירועי הסופה הגדולה". אז מה הם חשבו לעצמם כל הנהגים האלה?

אני חושב שהם פשוט לא הכירו במגבלות שלהם, של המכוניות שלהם, ושל המדינה בה הם חיים. לפעמים, חוסר היכולת להכיר במגבלות הוא דבר חיובי למדי - ראה ערך "Start-up Nation". אבל, כשמדובר בסופת שלגים - זה פשוט לא עובד. יש מקומות (השירות הציבורי האמריקאי, למשל) שנמצאים בקצה השני של הסקאלה - לא רק שהם מכירים במגבלות האמיתיות שלהם, הם גם טורחים ומוסיפים עוד ועוד מגבלות דימיוניות - תהליך שמסתיים בשיתוק. אנחנו, לעומת זאת, לא רק שאיננו מכירים במגבלות האמיתיות שלנו, אנחנו גם לא חושבים שיש בזה משהו רע, להפך.

שיעורי הנגרות בבית הספר מספקים לתלמידים ולי שיעור מרתק (אם גם מכאיב משהו) בהכרת מגבלות. התלמידים מבינים מה המגבלות של היכולת הטכנית שלהם ("למה אני לא יכול לחתוך בקו ישר?"), מה המגבלות של הכלים בהם הם משתמשים (כשהידית במסור השולחן, זאת שמשנה את הזווית של הלהב, מראה 0 מעלות זה לא בהכרח אומר שהלהב באמת ניצב לשולחן), מה המגבלות של התוכניות שלהם (גם של האובייקט אותו הם בונים וגם של תוכנית העבודה הכללית). שלושה מהפרויקטים מערבים כיפוף, וזאת הזדמנות נהדרת להבין גם את המגבלות של העץ בו הם משתמשים.

הפרויקטים אמורים להיות מוגשים מחר, יום שני. כולם רחוקים מאוד מסיום, ואני שמח שסטיב, ולא אני, הוא זה שצריך לתת לתלמידים ציון. הוא כבר אמר להם שהוא ייתן ציון ביום שני, ומי שלא יהיה מרוצה מהציון יוכל להמשיך ולעבוד על הפרויקטים בזמנו החופשי ולהגיש "הגשה חוזרת". בכל אופן, הנה תמונת מצב של שלושה מהפרויקטים.

טובוגן (מזחלת שלג)

זה, ללא ספק, הפרויקט הקשה יותר. הוא לא כל כך מסובך, אבל יש כאן הרבה מאוד עבודה - בניית קופסת אדים, חיתוך כפיסי עץ ארוכים, בניית ג'יג לכיפוף, כיפוף הכפיסים, ולבסוף - חיבור הכפיסים לכדי טובוגן.

הנה קופסת האדים. את מקור האדים ניתן לראות למטה, מונח על הרצפה. הכפיסים בולטים מן הקופסא, שכן מכופפים רק את הקצה שלהם.

הנה שתי תמונות של הג'יג והכפיסים המתכופפים.

והנה הכפיסים המכופפים (לא ממש בכפיפה אחת), ממתינים לחיבורי הרוחב.

נעלי שלג

פרויקט פשוט למדי. בעדינות אציין כי לו החברים היו עובדים קצת יותר במרץ הם היו מסיימים אותו מזמן.

ראשית הג'יג (למעשה יש שניים - אחד לצד הימני של הנעל, ואחד לצד השמאלי), ולאחריו הנעל מחוברת.

נדנדה תלויה

פרויקט פשוט למדי, אבל עם הרבה חלקים. תלמיד מוכשר שהשקיע הרבה גם מעבר לשעות הלימוד.

מעניין יהיה לראות את מצב הפרויקטים ביום שני. התלמידים ממש (אבל ממש) לא רוצים להיכשל, והם מבינים שהמצב הנוכחי לא מותיר לסטיב (סליחה, למר נייסטרום) הרבה ברירות.

ואני - אני ממתין למפלסות שיפנו את השלג שיורד כאן מחצות הלילה.

קיטורים

הפעם הרשומה עוסקת בקיטורים.

בשנת 2000 גילה המושל הקודם של מדינת מיין, Angus King, שהוא עומד לגמור את שנת התקציב (1999) עם עודף של 71 מיליון דולר. המושל ידע שזה מצב בלתי נסבל, ויש להוציא את הכסף העודף במהירות האפשרית. הוא החליט על תוכנית חדשה - מחשב לכל ילד בכיתות ז-ח. מאחר שבכל זאת מדובר בדמוקרטיה, ומאחר שהיו כמה חצופים שדרשו תהליך מסודר, הוקם "כוח פעולה" שמשימתו הייתה לבחון ולאשר את תוכניתו של המושל. באופן מפתיע, התוכנית אושרה, ושנת הלימודים 2002 החלה עם מחשב נייד תוצרת אפל, שסופק לכל ילד (ולכל מורה) בכיתות ז-ח.

Susan Gendron, שרת החינוך של מיין באותה תקופה הסבירה "אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו בעלי היכולת הטכנולוגית הטובה בארה"ב. כשאנו אומרים "יכולת טכנולוגית" אנו מתכוונים ליכולת להשתמש במחשב לצורך חדשנות, יצירתיות ופתרון בעיות". המושל, מצידו, הדגיש כי מטרתה של התוכנית הוא "לסגור את הפער הטכנולוגי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ולהקנות לתלמידים את הכישורים הנדרשים למאה ה - 21".

עד מהרה מצאו עצמם גם תלמידי התיכון עם מחשבים ניידים, וקצת אחר כך גם ילדי כיתות ה-ו זכו לקבל את המחשבים שלהם. איום מסוים על התוכנית הושמע בתחילת שנת 2013 מצד המושל הנוכחי של מיין (Paul LePage) אך לבסוף, הוא שוכנע ע"י שר החינוך של מיין באותה תקופה להשאיר את התוכנית על כנה. בכל אופן הוצא מכרז חדש, ובסיומו הוחלט לא להחליט - בתי הספר היו עצמאיים לבחור בין חמישה ספקים. רוב בתי הספר (90%) בחרו להישאר עם הפתרונות של אפל, שהפעם הציעה פתרון משולב של iPad לתלמידים, mini iPad למורים ועוד כמה MacBook Air בשביל החבר'ה.

האם התוכנית "מחשב לכל ילד" מוצלחת? אני מזדהה עם התשובה של חמישיה. קראתי חלק מן המחקרים שניסו להעריך את התוכנית. לא השתכנעתי. בחלק מהנושאים יש שיפור (ובעיקר אצל תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך), אבל קשה להוכיח קשר ישיר לתוכנית (תוכניות הלימוד השתנו, המבחנים השתנו, המורים עבור הכשרות מיוחדות וזכו לליווי צמוד, וכיו"ב משתנים). לא ברור גם מה היה קורה לו היו משקיעים אותה השקעה באפיק חינוכי אחר. צריך לזכור גם שלכל המעורבים בתוכנית יש אינטרס לשמר אותה - תופעה פסיכולוגית ידועה. קשה לנו מאוד להודות בטעות (או לפחות לבדוק עצמינו באופן אובייקטיבי), במיוחד אחרי שהשקענו בה כל כך הרבה משאבים.

למרות שלא שאלתם, אתן לכם את נקודת המבט האישית שלי (שלנו). הילד הצעיר לומד בכיתה ו'. הוא משתמש במחשב נייד של אפל, והוא משאיר אותו בבית הספר. המחשב משמש אותו בעיקר לחיפוש חומר ברשת, וכתיבת עבודות - משימות אותן הוא מבצע גם על המחשב הביתי. תוכניות הלימוד סטנדרטיות, ללא שימוש מובהק במחשב. אין הרבה תועלת מהשימוש במחשב, אבל גם אין הרבה נזק.

הילד המבוגר לומד בכיתה ט'. הוא משתמש ב - iPad, אותו הוא נושא איתו לכל מקום. חלק גדול מהתקשורת בין המורים לתלמידים (בעיקר לגבי שיעורי בית) מתבצע באופן ממוחשב. המורים מעלים את השיעורים אל הרשת, מפרסמים את לוח הזמנים ברשת, ומצפים שהתלמידים יעלו את העבודה שעשו אל הרשת. מדובר בתסבוכת IT חסרת תקנה. כרגע משתמשים במשהו כמו חמישה "עננים", שלושה "לוחות שנה", ועוד כמה תוכניות על ה - iPad עצמו. האנרגיה שמשקיעים המורים והתלמידים בהתמודדות עם התסבוכת יכולה להאיר עיר קטנה במיין.

התלמידים כמעט ואינם מסכמים יותר את השיעורים. כשהמורה גומר למלא את הלוח, התלמידים פשוט מצלמים אותו. יש כאלה שהולכים לסוף הכיתה על מנת לקבל זווית רחבה יותר, יש כאלה שמתקרבים ומצלמים צילום פנורמי, ויש כאלה שמחכים שמישהו אחר ייצלם. סיכום בכתב יד לעומת צילום - אני מתקשה להאמין שתשומת הלב של התלמידים בשעת השיעור והמידה בה מוטמע החומר זהה.

גם חובבים מושבעים של ה - iPad ייתקשו לטעון כי הוא הכלי המיטבי לכתיבת עבודות או להכנת מצגות. מקלדת פיסית ועכבר הם כלים חיוניים לשני השימושים הללו. חלק מהתלמידים נוטשים את ה - iPad ועובדים על מחשב שולחני בבית. חלק מהתלמידים רוכשים מקלדת תואמת ו - stylus והופכים את ה - iPad לתואם מחשב. חלק מן התלמידים (אלה שאין להם) נאבקים.

מה עושים נערים ונערות כשיש להם iPad תחת ידם ? מתכתבים (בתמונות), משחקים וצופים בסרטים. בית הספר גילה, להפתעתו, כי ילדים רבים משתמשים באפליקצייה snapchat במהלך השיעורים. התגובה - חסימת המצלמות לאלה שהשתמשו באפליקצייה. מעניין כמה זמן יעבור עד שהתלמידים יימצאו דרך לפתוח את החסימה ולעבור לתוכנת מסרים אחרת. תלמידים יושבים בשיעורים ומשחקים כחלק מהסכם בלתי כתוב עם המורים - המורה זוכה לשקט בכיתה, והתלמיד מקבל את הזכות לשחק (כל עוד הוא עושה זאת בצורה דיסקרטית). בתחילת השנה הודיעו לתלמידים כי אסור לצפות בסרטים אבל מותר להאזין למוסיקה. מה לעשות שלעיתים מוסיקה מלווה בקליפ? מה לעשות שלעיתים המוסיקה נעלמת והקליפ נשאר?

דיברתי עם אימא של ילדה בכיתה ט', שהיא במקרה גם הגננת של הבת הקטנה שלנו, שהיא במקרה גם בעלת תואר שני בחינוך, ושהיא לגמרי במקרה גם אישתו של שר החינוך הקודם ששיכנע את המושל להשאיר את התוכנית "מחשב לכל ילד" על כנה. שאלתי אותה מה דעתה על התוכנית. תשובתה: I don't know. It's a tough one.

עץ ירוק

השבוע חגגנו במקביל את חג החנוכה שלנו עם חג ההודיה שלהם. איחוד שני החגים איננו דבר של מה בכך - מאז הוכרז חג ההודיה בשנת 1863 ועד לאיחוד הנוכחי אירעו בסך הכל שלושה איחודים נוספים (בשנים 1888, 1899, 1918). שני האיחודים הבאים צפויים להתרחש בשנת 2070 ובשנת 2165. אמנם הלוח העברי והלוח הלועזי מתאחדים כל תשע עשרה שנה, אבל היות שחג ההודיה נחגג ביום חמישי האחרון בחודש נובמבר - העניינים מסתבכים.

האיחוד התקבל בשמחה רבה בחוגים הדתיים בארצות הברית. חג ההודיה הוא חג חילוני לחלוטין, שנחגג על ידי כל אמריקאי באשר הוא, בלי קשר לשיוך הדתי או האתני. אבל חשוב מכך, האיחוד עם חג ההודיה הרחיק את חג החנוכה מחג המולד, שהוא - איך לומר בעדינות - חג מאוד נוצרי. בשנים האחרונות מתרחש תהליך של Christmasation של חג החנוכה - התמקדות הצד החומרי של קניית (וקבלת ...) מתנות, והזנחה של כל ההיבטים האחרים של החג.

נעצור רגע לאתנחתא מוסיקלית - אריק איינשטיין מבצע את "בית הערבה". מילים: חיים חפר, לחן: שמוליק קראוס. (אני מתנצל התנצלות כנה על הפרסומת בתחילת השיר).

קצה קשה לדמיין מהמקום בו אני נמצא עכשיו את בית הערבה, אבל אני מתעניין בעיקר בפזמון:

המדבר כיסה אותה,

באבק לבן ורך,

עץ ירוק בארץ חרבה,

איך נשכח את בית הערבה.

קצת בדומה לתקיעת היתד הראשון לסוכה מיד בתום יום הכיפורים, כך גם הגויים נכנסים לקדחת עץ חג המולד מיד עם תום ארוחת חג ההודיה. המנהג של הצבת עץ ירוק עד בתוך הבית הוא מנהג עתיק יומין, שאומץ על ידי הנצרות בשלב מאוחר למדי. המנהג המקורי קשור ליום ההיפוך שחל ב - 22 בדצמבר - במחצית הכדור הצפונית, זהו היום הקצר בשנה, שממנו ואילך מתחילים הימים להתארך.

המצרים הקדמונים סגדו לאל השמש "רע". התקצרות היום נתפשה כגסיסתו של האל, ויום ההיפוך סימל את תחילת התאוששותו. המצרים היו ממלאים את בתיהם בענפי תמר ירוקים, שסימלו את ניצחון החיים על פני המוות. מנהג דומה מוצאים אצל הרומאים (שם סגדו לאל החקלאות "סטורן") ואצל הוויקינגים (שם סגדו לאל השמש "בלדר").

הגרמנים היו הנוצרים הראשונים לאמץ את המנהג. במאה ה - 16 החלה מסורת של הכנסת עצים ירוקי עד לתוך הבתים - התאריך הוסט במקצת, והסיבה למסיבה הפכה לנוצרית - חג המולד, החג המציין את הולדתו של ישו. הפרוטסטנטים הגרמנים אימצו את העץ כסמלו של חג המולד, כמשקל נגד לסמלם של הנוצרים הקתולים - העריסה. המנהג התפשט ברחבי גרמניה במאה השמונה ה - 18, ובמאה ה - 19 הצבת העץ נתפשה כבר כחלק מהתרבות הגרמנית. אל בריטניה הגיע המנהג בתחילת המאה ה - 19. תחילה מוצאים עצים במשפחות המלוכה והאצולה, ובהמשך אצל משפחות נוספות.

אל ארצות הברית הגיע מנהג העץ בשלהי המאה ה - 19. הפוריטנים האנגלים שהתיישבו בארצות הברית התנגדו התנגדות עזה למנהג העץ. הם תפשו את חג המולד כחג קדוש, שאין לטמא אותו בסממנים חומריים (בודאי לא בסממנים שנודף מהם ריח פאגאני). בהמשך, בעקבות השפעה בריטית (המלכה ויקטוריה) וגרמנית החלו המתיישבים האמריקאים לאמץ את מנהג העץ לקראת סוף המאה ה - 19.

האמריקאים אימצו את המנהג לחיקם, וכמו שבאמת רק האמריקאים יודעים לעשות, העלו אותו (או דירדרו אותו, הכל בהתאם לנקודת ההשקפה) לשיאים חדשים. הנה המספרים: 15,000 חוות שמגדלות 350 מיליון עצים על פני 1.4 מיליון דונם, 100,000 מועסקים בתעשייה שמוכרת 24.5 מיליון עצים מדי שנה בסכום כולל של קצת יותר מביליון דולר.

ואנחנו ? אנחנו מסתפקים בשמונה נרות ושמש, וגם זה רק ביום האחרון. חג אורים שמח.

יומולדת

חיים בחו"ל מזמנים לך, מדי פעם, אי הבנות כאלה ואחרות. אינני מדבר על הבדלים בין-תרבותיים עמוקים. אני מדבר על אותן אי הבנות קטנות ומשעשעות.

לפני שנים, כשגרנו בממלכה המאוחדת, חגגנו לילד יומולדת חמש. ברוב טקס הבאנו לבית הספר עוגה עם נרות. עוד לפני הדלקת הנרות, אנחנו מזהים מבוכה מסוימת אצל המורה.

המורה (סופרת כמה פעמים "בלב" את מספר הנרות שעל העוגה, ולבסוף אוזרת עוז ואומרת): "לא ידעתי שגל בן שש".

אנחנו (לא ממש מבינים את השאלה): "הוא לא. הוא בן חמש".

ככה למדנו שהמנהג "נר לשנה הבאה" לא קיים בבריטניה. בחגיגות הבאות הקפדנו להסביר מראש את "המנהג האקזוטי" לגבי מספר הנרות שעל העוגה. דרך אגב, קיימות תרבויות נוספות שבהן נהוג להדליק נר נוסף, ואם מי מן הקוראים יודע מה מקורו של המנהג "הישראלי" הזה הוא מוזמן לשתף אותנו.

השנה אנחנו חוגגים יומולדת מאה לפורמייקה. אפשר לאהוב פורמייקה, אפשר לשנוא פורמייקה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. פורמייקה הומצאה בשנת 1912 על ידי דניאל או'קונר והרברט פאבר, שעבדו בחברת ווסיטנגהאוז. הם רשמו פטנט על המצאתם ב - 1.1.1913, ועזבו את החברה מיד לאחר מכן. ההמצאה נועדה במקור לשמש תחליף לחומר (מינרל) מיקה, ששימש כחומר בידוד. כאן גם מקור השם - replacement for mica, שהתגלגל לשם הרשום - Formica.

בתאריך 2.5.1913 הקימו או'קונר, פאבר ושותף שלישי את - Formica Products Company. בשלב הראשון יוצרה הפורמייקה כהדבקת שכבות של בד עם שרף בקליט. השכבות שוטחו, והתקשו בתוך מכבש. החברה זכתה להצלחה רבה, ותוך מספר חודשים היא כבר התקשתה לעמוד בדרישה למוצריה. בעקבות בעיות מסחריות ומשפטיות נאלצה החברה להחליף את השרף, ולהשתמש בשרף אחר - Redmanol. בשנת 1927 פותחה הפורמייקה לשימוש דקורטיביים, כפי שאנחנו מכירים כיום. בשנת 1938 שוב החליפה החברה את השרף - לחומר בו משתמשים עד ימינו אלה - Melamine. החברה עברה עוד מספר גלגולים מסחריים, עד שנרכשה בשנת 2007 על ידי חברה ניו-זילנדית בשם Fletcher Building Group.

תהליך הייצור המקורי של לוחות פורמייקה היה מסובך ויקר מאוד. מדובר בהדבקת שבע שכבות של נייר (צבוע ו/או עם דוגמא) ספוגות בשרף מלמין, ושכבה נוספת של דף "שקוף" ספוג אף הוא במלמין. ערמות גדולות של שמונה שכבות מופרדות באמצעות לוחות דקים של פלדת אל-חלד הוכנסו לתוך מכבש גדול וחם, שם הן נדחסו והתקשו. בשנות החמישים פושט והוזל תהליך הייצור. בשלב ראשון יוצרה שכבת בסיס (core) מתערובת של תאית ושרף מלמין. אל הבסיס הודבק הנייר הצבעוני ספוג המלמין. שיטה זאת, בשינויים כאלה ואחרים, היא השיטה בה משתמשים גם כיום.

השנה אנחנו חוגגים גם יומולדת מאה לתיקון השישה עשר לחוקה האמריקאית. התיקון מאפשר לממשל האמריקאי להטיל ולאסוף מס הכנסה. אני מניח כי רוב האנשים אינם אוהבים במיוחד לשלם מס הכנסה, אבל רואים בזה רע הכרחי. זאת הגישה שלי לגבי פורמייקה - אני לא אוהב את החומר, אבל מכיר ביתרונות הרבים שלו ובכך שיש מקומות שבהם הוא הפתרון הנכון. בכל אופן, אפשר להעריך שגם פורמיקה וגם מס הכנסה יישארו עימנו גם במאה השנים הבאות עלינו לטובה.

ספרים

לאחרונה קראתי שני ספרים - האחד עוסק בבלשנות, השני עוסק בנגרות. לא בטוח ממי נהניתי יותר, אשר על כן (לא חייבים להיות עורך די על מנת להשתמש בביטוי הזה) הנה סקירה קצרה של שניהם.

הספר Babel No More מאת Michael Erad עוסק באנשים מאוד-רב-לשוניים (hyperpolyglot). מדובר בספר מדע פופולרי מוצלח מאוד - מינון נכון של חומר "מדעי" עם "סיפורים" היסטוריים ובני-זמננו. הספר נוגע בלא מעט שאלות בלשניות - למה מתכוונים כשאומרים "לדעת שפה", מה זה "שפת אם", מה זה "דו-לשוניות" והאם היא קיימת, איך רוכשים (ומשמרים) שפה, ועוד כהנה וכהנה שאלות.

הספר מתמקד, כאמור, באנשים שיודעים הרבה מאוד שפות. כמה הרבה? הסופר מתחיל את מסע המחקר שלו עם שש שפות (כלומר אנשים שיודעים שש שפות ומעלה נחשבים למאוד-רב-לשוניים), אך עד מהרה הוא מעדכן את המספר לשתיים עשרה. מסתבר, כי יש לא מעט אזורים שהם אמנם מפוצלים מבחינה תרבותית ולשונית (הודו, אפריקה, דרום אמריקה, אירופה), אך מתקיימים בהם קשרים הדוקים בין התרבויות והלשונות השונות. כך נוצר מצב בו אנשים יודעים מספר רב של שפות (כנראה שחמש זה הגבול העליון) פשוט כי הם יודעים אותן. בחלק מן המקרים מדובר בדיאלקטים של אותה שפה (כך היה המצב באיטליה לפני שהשפה "האיטלקית" שמוכרת לנו כיום הפכה לשפה הרשמית), ובחלק מן המקרים מדובר בשפות עם תחביר זהה אך אוצר מילים שונה (זה המצב בדרום הודו).

הנה כמה תובנות לגבי האנשים המאוד-רב-לשוניים:

• מדובר במספר מצומצם מאוד של אנשים - ככל הנראה מדובר במאות בודדות (אם לא עשרות) של אנשים.
• קשה מאוד להגיע אל האנשים הללו. חרף מאמצים ניכרים, הסופר מצליח להגיע (לפגוש פנים אל פנים) פחות מעשרה אנשים מן החבורה המאוד-רב-לשונית.
• קשה מאוד לקבוע את רמת הידע של האנשים הללו - מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. רק חלק מן האנשים שהסופר הצליח לפגוש הסכימו לעבור מבחנים שייקבעו את רמת הבקיאות שלהם בשפות שונות, ובכל מקרה קיימות מחלוקות מדעיות (ותרבותיות) איך קובעים את רמת הידיעה של אדם בשפה כלשהי.
• הרוב המכריע של הקבוצה הוא גברים, שנמצאים איפשהו על הרצף האוטיסטי (בקצה הקל שלו), והם בעלי בעיות התמצאות מרחבית. האנשים משקיעים מספר שעות מדי יום ללימוד שפות חדשות ולשימור השפות אותן הם כבר יודעים. מדובר, איפוא, בשילוב של יכולת מולדת עם עבודה קשה.
• למעט חריגים בודדים, האנשים לומדים ומשמרים את השפות פשוט כי הם נהנים לעשות את זה. בחלק מן המקרים הם בכלל לא מעוניינים לחלוק את הידע שלהם עם אחרים.
• אפילו האנשים המאוד-רב-לשוניים "הטובים" ביותר יודעים ארבע-חמש שפות, מסתדרים בעוד ארבע-חמש שפות, אבל יכולים להיות בעלי ידיעה בסיסית במספר רב של שפות נוספות. אם הם צריכים (או רוצים) הם יכולים תוך מספר שבועות של עבודה להעביר שפה מרמת ידע בסיסית לרמה גבוהה יותר (יכולת להסתדר).

עכשיו, אחרי שהבנו כמה אנחנו מוגבלים ביכולות הלשוניות שלנו, הגיע הזמן לעבור לתחום שבו (אנחנו חושבים ש) אנחנו טובים - נגרות.

הספר Why We Make Things and Why Does It Matter פרי עטו של פיטר קורן (Peter Korn) מנהל בית הספר יצא לאור בשבוע שעבר. התכבדתי ברכישת עותק חתום, קראתי, והנה סקירה קצרה.

הספר הוא שילוב בין סיפור החיים המאוד האישי של פיטר לבין התשובות הפילוסופיות-פסיכולוגיות-סוציולוגיות שלו לשאלה "למה אנחנו יוצרים דברים ולמה זה משנה".

סיפור החיים מעניין (במיוחד לאלה שמכירים את האיש) - כיצד התגלגל בחור יהודי מבית טוב (אבא עורך דין, אמא דוקטור להיסטוריה) להיות מנהל בית ספר לנגרות במיין, תוך שהוא גובר בדרך על שתי התפרצויות של מחלת סרטן בבלוטות הלימפה (Hodgkin's Disease).

התשובות של פיטר לשאלה מאכזבות, לפחות בעיני. פיטר טוען כי אנחנו יוצרים דברים כי אנחנו מעוניינים לחולל שינוי עצמי (self transformation). בתהליך היצירה אנחנו משנים (הופכים) חומר לחפץ, וכתוצאה מתהליך היצירה אנחנו משנים את עצמנו. אצל פיטר לכל אחד מאיתנו יש "מפה מוחית", שבאמצעותה אנחנו תופסים את העולם, ומתקדמים לאורך נתיב חיינו. המפה המוחית איננה קבועה - היא בהחלט יכולה להישתנות (אם בגלל סיבות פנימיות או בגלל סיבות חיצוניות) - ואריאציה של "הכל צפוי והרשות נתונה". באמצעות היצירה אנחנו יכולים להתקדם לאורך נתיב חיינו, ובו בזמן אנחנו יכולים לשנות אותו - להתקדם על פי הצפוי ולממש את הרשות.

התשובות של פיטר אינן מתבססות על מחקר מדעי. התשובות של פיטר מתבססות על ניסיון החיים האישי שלו, אותו הוא משליך על העולם הרחב. קשה להתווכח עם מישהו שאומר "אני חושב ש ...", אבל במידה שווה קשה גם להסכים עימו ולקבל את דבריו. אני בטוח שפיטר מאמין בתשובות שהוא נותן, ושהן הובילו אותו בדרכו המרשימה אל המנוחה ואל הנחלה. אני לא כל כך בטוח שהתשובות שפיטר מספק מתאימות עבורינו, שאר האנשים.

אני בטוח שלו פיטר היה זוכר משהו משיעורי העברית שלו בהיותו ילד (Sunday School) הוא היה עומד על הקשר בין המילה "יצירה" למילה "יצר" (instinct). אבל הוא לא זוכר, ובכל מקרה צריך להשאיר חומר לספר הבא.

תוכניות

ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?

"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.

כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.

אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.

ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.

למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :

זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין  מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.

קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.

לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).

ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.

הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.

שעור אסתטיקה

לפני כמה חודשים כתבתי על "הלחישה" של יורי, וזרקתי כמה מילים על "וואבי-סאבי". רציתי להבין יותר, והחלטתי לתחקר את יורי. אבל, כל הניסיונות לדבר על הנושא התנהלו על פי התסריט הבא: אני שואל שאלה, יורי מושכת בכתפיים, פניה לובשים הבעה מיוסרת, ולאחר התחבטויות רבות היא משיבה לי תשובה שלא ממש קשורה לשאלה. מסתבר שהתסריט הזה מאפיין כמעט כל שיחה של "אדם מערבי" עם "אדם יפני" בנושא וואבי-סאבי.

בניסיון להבין יותר רכשתי את הספר Wabi-Sabi פרי עטו של Leonard Koren. מדובר בספר קצר למדי, שמנסה להתמודד התמודדות רציונלית עם השאלה "מה זה וואבי-סאבי?" הספר פותח בהגדרה המערבית המקובלת:

• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים שאינם מושלמים, דברים זמניים, דברים שאינם שלמים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים צנועים וענווים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים לא רגילים

בשלב הבא מסביר לאונרד קורן מדוע הניסיון (המערבי) להבין מה זה וואבי-סאבי נדון לכישלון. יפנים אינם לומדים (באופן אינטלקטואלי) מה זה וואבי-סאבי - אין ספרים או מורים לנושא, ולא במקרה. וואבי-סאבי קשור קשר הדוק לתורת הזן בודהיזם. יש אפילו שאומרים כי וואבי-סאבי הוא "הזן של הדברים". בתורת הזן הידע מועבר ישירות מתודעה לתודעה, לא דרך מלל או מילים כתובות. Those who know don't say; those who say don't know.

אי אפשר בלי אתנחתא בלשנית. המשמעות המקורית של המילה סאבי הייתה "צונן", "צנום", "מצומק". המשמעות המקורית של המילה וואבי הייתה "אומללות חיי הבדידות בטבע, הרחק מן החברה". ברבות השנים המילים איבדו את משמעותן המקורית, והפכו לצמד חמד שקשה מאוד להפרידו. בכל זאת, הנה נסיון לאפיין כל אחד מן המושגים:

וואבי	סאבי
דרך חיים, שביל רוחני	חפץ, יצירת אומנות או ספרות מוחשיות
פנימי, סובייקטיבי	חיצוני, אובייקטיבי
מונח (מבנה) פילוסופי	אידאל של יופי (אסתטיקה)
התרחשות (מאורע) בזמן	התרחשות (מאורע) במרחב

הפרק הבא עוסק בהשוואה בין וואבי-סאבי לבין "תנועת המודרניזם" (אמצע המאה ה-19 עד לסוף המאה ה -20). אני חושב שההשוואה הזאת איננה מוצלחת. גם אם נתעלם מכך שהמונח "תנועת המודרניזם" רחב מאוד ולא ממש מוגדר היטב, הרי שהמרחק בינו לבין וואבי-סאבי כל כך גדול, שההשוואה לא מצליחה להוסיף מידע. לעניות דעתי, השוואה לתנועת ה - Arts & Craft הייתה יכולה להיות בעלת תרומה משמעותית יותר.

הפרק האחרון בספר הוא ניסיון אמיץ להגדיר את עולם הוואבי-סאבי.

הבסיס המופשט	דברים מתנוונים לעבר או מתפתחים מתוך האפסות (nothingness). בניגוד לתרבות המערבית, האפסות איננה מקום ריק, אלא מקום מלא אפשרויות. בשעת התרחשות המאורעות אנו יודעים כי הדברים נעים, אבל איננו יודעים אם התנועה היא התפתחות או התנוונות.
הערכים הרוחניים	האמת מגיעה מתוך התבוננות בטבע. בטבע כל הדברים הם בני-חלוף, אינם מושלמים ואינם שלמים. גדולה קיימת בפרטים מוחמצים, לא בולטים. בניגוד לתרבות המערבית שמעריצה דברים גדולים, דברים מרהיבים. הגדולה באה במנות קטנות. ככל שהדברים קרובים יותר לחוסר קיום, כך הם גדולים יותר. יופי יכול לנבוע מכיעור. ההפרדה בין יופי לכיעור איננה קיימת. מדובר בהגדרות דינמיות, סוביקטיביות.
הלך הרוח	קבלה של הבלתי נמנע הערכה לסדרי היקום
הציווים המוסריים	יש להיפטר מכל מה שאיננו הכרחי. "עוני חומרי - עושר רוחני". קיים איזון עדין בין ההנאה שאנו שואבים מדברים וההנאה שאנו שואבים מהעדרם של הדברים. יש להתמקד במהותי ולהתעלם מהיררכיה חומרית. אין דברים שהם בעלי ערך (או חסרי ערך).
איכויות החומר	תהליכים טבעיים. כל הדברים נתונים להשפעתם של תהליכים טבעיים של בלייה מסוג כזה או אחר. חוסר אחידות. דברים יכולים להיות בעלי צורה מוזרה, מכוערת. צורתם יכולה לנבוע מתאונה, או מצירוף מקרים אקראי. אינטימיות. לרוב, דברים יהיו קטנים ושקטים. הם יזמינו קרבה, נגיעה, התייחסות. חוסר יומרה. ארציות. אפלוליות / קדרות. פשטות. הפשטות עומדת במרכז הוואבי-סאבי, והאפסות היא הפשטות המוחלטת. הגעה לפשטות היא משימה כלל לא פשוטה. הדברים צריכים להיות פשוטים, אבל לא משעממים. הדברים צריכים להיות נקיים, אבל לא סטריליים. הדברים צריכים להיות חסרי פרטים בולטים, אבל עדיין מעניינים.

יצאתם מבולבלים ? אתם לא היחידים. בשבוע הבא חוזרים לנגרות.

חוזרים לספסל הלימודים

בלי הקדמות מיותרות - אהוד בנאי, "זמנך עבר".

בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.

שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה)  הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).

אז גם אני חזרתי לבית הספר התיכון. אמנם לא לבית הספר התיכון שלי ("בליך") אלא לבית הספר התיכון האזורי של קמדן (CHRHS - Camden Hills Regional High School). אמנם לא פגשתי שם את ווקסמן, אבל בהחלט פגשתי את Steve Nystrom. סטיב הוא (כפי שרואים בתמונה) "המורה של השופ". סטיב הוא המורה ללימודים מקצועיים, והוא מבלה את זמנו בבית הספר בסדנא. הסדנא מורכבת משלושה חדרים. הראשון - חדר מחשבים / סרטוט / לימודים פרונטליים. השני -  מוסך וסדנת מתכת. השלישי - נגריה.

בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).

התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.

אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.

משפחה מלכותית

המלכה ויקטוריה נולדה בתאריך 24.5.1819 ונפטרה בתאריך 22.1.1901. תקופת המלוכה שלה, שהחלה בשנת 1837, נמשכה יותר משישים ושלוש שנה - תקופת המלוכה הארוכה ביותר של מלך (או מלכה) בממלכה המאוחדת. המלכה הנוכחית - המלכה אליזבת השנייה - נושפת בעורפה עם תקופת מלוכה של קצת יותר משישים ואחת שנה. בשנת 1840 נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט (שהיה בן דודה). עם מותו של אלברט, בשנת 1861, שקעה המלכה בדיכאון עמוק. במשך עשר שנים היא נמנעה מהופעות ציבוריות, ורק לאחר מאמצי שיכנוע מצד משפחתה וראש המממשלה דיזראלי, היא שבה לפעילות ציבורית עניפה.

מיום מותו של הנסיך אלברט לבשה המלכה ויקטוריה אך ורק בגדים שחורים. היא השלימה את הופעתה האבלה בתכשיטים שחורים, עשויים מאבן חן הנקראת ג'ט (Jet). ג'ט הוא למעשה עץ שעבר תהליך התאבנות תחת לחץ עצום של מים מלוחים (ג'ט קשה) או מתוקים (ג'ט רך). מדובר במשפחה של עצים מחטניים שנקראת Araucariacea. העצים האלה היו נפוצים מאוד בתקופת הדינוזאורים. במקביל להיכחדות הדינוזאורים, הצטמצמה מאוד גם תפוצתה של משפחת ה - Araucariacea. במשך מיליוני שנים העצים התפרקו ונדחסו עד שהתקבלה אבן החן ג'ט.

ג'ט הוא חומר רך יחסית וקל להבריקו - שתי תכונות שהופכות אותו לחומר גלם אידאלי להכנת תכשיטים. תכשיט הג'ט העתיק ביותר נמצא בספרד, והוא מתוארך לאלף השבעה עשרה לפני הספירה. בתקופה הרומית היה שימוש נרחב בג'ט - הרומאים ייחסו לאבן יכולת להגן מפני עין הרע. הרומאים הביאו את אבן החן מעיר בשם Gagai, ששכנה באסיה הקטנה. המילה הלטינית gagates (מ-גאגאי) התגלגלה לצרפתית Jaiet, ומשם לאנגלית - Jet.

במעבר נושא חד, אבל עדיין בתחומי הממלכה המאוחדת, אני רוצה להמליץ על הסרט Nicky's Family (המשפחה של ניקי). הרופאה שיכנעה אותי ללכת עם הילדים לראות את הסרט שהוקרן באופן חד-פעמי בקולנוע המקומי (סוג של סינמטק משנות החמישים). כשהתברר לי כי מדובר בסרט שעוסק בשואה, ושההקרנה נתמכת על ידי הקהילה היהודית, ניסיתי לבצע "חילוץ לאחור". בדיעבד אני שמח שהחילוץ לא עבד, ושהלכנו לראות את הסרט.

מדובר בסרט מרגש מאוד שעוסק בשואה, אבל ממש לא מדובר ב"סרט שואה". לא תימצאו כאן את הנרטיב "שואה, גבורה, תקומה", וגם מדינת ישראל (ציונות, יהדות) לא זוכה להתייחסות כלשהי. הסרט מספר את סיפורו של בחור בריטי בשם ניק (ניקולס) ווינטון, סוחר בורסה צעיר. בשנת 1938, במקום לצאת לחופשת סקי, הוא נקרא על ידי חברו להגיע לפראג. ניק מגיע לצ'כוסלובקיה, מבין כי מצב היהודים בכי רע, ומחליט לפעול בעניין.

הוא משכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של הילדים היהודיים, ובמקביל הוא משכנע את הממשלה הבריטית לקבל את הילדים. הוא שולח את הילדים בצ'כוסלובקיה להצטלם, ובמקביל הוא פותח במסע שיווק נמרץ בבריטניה, על מנת למצוא משפחות מאמצות עבור מאות הילדים. הם מצליח לגייס סכומי כסף אדירים על מנת לממן את המבצע (הממשלה הבריטית דרשה 50 פאונד עבור כל ילד, שווה ערך לשבעת אלפים פאונד של היום). ניקי מצליח לארגן שישה "משלוחי ילדים", שבהם ניצלו 669 ילדים. פרוץ המלחמה עצר את המשלוח השביעי (שהיה מיועד ליום שלמחרת) ואת המבצע כולו. המבצע נעצר, ניקי התגייס לחיל האוויר הבריטי, ופרק הצלת הילדים היהודים נחתם מבחינתו.

כחמישים שנה לאחר מכן, עולה אישתו של ניקי לעליית הגג, ומגלה את המחברת בה תיעד ניקי את המבצע. המחברת מתגלגלת אל התוכנית "That's Life" (גירסת ה - BBC של "אלה הם חייך"), והנה התוצאה.

מאז מציאת המחברת אותרו כמאתיים ילדים אותם הציל ניקי, כולם רואים בו "אבא" (למעט משפחה אחת, ההורים של כל הילדים ניספו בשואה), והמשפחה של ניקי כוללת כיום כששת אלפים אנשים. הסרט Nicky's Family שיצא לאקרנים בשנת 2011 כולל קטעים היסטוריים, קטעים משוחזרים, וראיונות עם ניקי (כיום בן 104) ועם מספר ילדים. הסרט עצוב (עד דמעות) אבל אופטימי (עד דמעות) - ההשפעה האדירה של אדם אחד שמחליט לעשות מעשה, ומצליח לשנות את החיים של מאות (ואלפי) אנשים.

אני יודע שאפשר להשיג את הסרט גם בארץ. אל תמתינו ליום השואה הבא.

שבוע טוב.

זה די פשוט

מה למדנו בשבועיים האחרונים על הדמוקרטיה בארצות הברית (השוואה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון באחריות הקוראים) ?

• מיעוט קטן ונחוש (פלג "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקאית) יכול בקלות "לתקוע" מדינה שלמה בשביל לקדם את האינטרסים הצרים של בוחריו - הפרעה בכל דרך אפשרית לתיפקודו של הממשל.
• רוב שפוי (שאר המפלגה הרפובליקאית) לעולם יגרר אחר המיעוט הקטן והנחוש, גם אם זה בניגוד גמור לאינטרסים שלו או של בוחריו.
• ככל שהמיעוט הקטן והנחוש מבין שהפסיד את המערכה (המפלגה הרפובליקאית זוכה כרגע לשיעור אהדה של כ - 25%) כך הוא הופך לקיצוני יותר.
• המטרה שעומדת לנגד עיניו של הפוליטיקאי הממוצע היא השאיפה להיבחר בבחירות הבאות. כל דבר אחר הוא משני לחלוטין (חוץ מאשר מיקסום הרווחים הכלכליים האישיים).

עד שיימצא הפתרון למשבר התקציבי (שמאיים לגרור את ארצות הברית למשבר חוקתי בלתי פתיר) נעביר את הזמן בהאזנה לשיר This Land is your land פרי עטו של Woody Guthrie, ונשמח שמדובר במדינה של "מישהו אחר".

גות'רי כתב את השיר בשנת 1940 כמחאה נגד השיר God Bless America שנכתב בשנת 1918 ושמשמש עד היום כהמנון שני, בלתי רשמי של ארצות הברית. שירו של גות'רי זכה לעדנה מחודשת בשנות השישים, והוא אף הושר בטקס ההשבעה של אובמה. מעניין מה הייתה עמדתו של גות'רי לגבי המשבר הנוכחי. הוא אומנם היה סוציאליסט אדוק (שימו לב למדבקה על הגיטרה - This machine kills fascists), אבל גם אנרכיסט שהתנגד למעורבות של הממשל בחיי האזרחים.

אחד המשפטים המפורסמים שמיוחסים לגות'רי הוא (בתרגום חופשי) "כל טמבל יכול לעשות משהו מסובך. צריך גאון בשביל לעשות משהו פשוט". המשפט הזה משמש את Robin Wood כשהוא מסביר את השאיפה שלו לפשטות - בחיים, בתהליך העבודה ובמוצרים שהוא מפיק.

רובין ווד הוא חרט קערות (bowl turner) בריטי. הוא משתמש במחרטה שמופעלת באמצעות הרגל (pole lathe) ובמפסלות אותן הוא מייצר בעצמו. בעבר המלצתי על הבלוג שלו, שבינתיים מצא כתובת חדשה. בסרטון הבא הוא אומר: "אנשים לא מסוגלים להסביר מה הם עושים. הם ממציאים שמות מצחיקים למקצוע שלהם. אני מכין קערות עץ שאנשים אוכלים מהן. זה די פשוט".

הישענו אחורה. קחו נשימה עמוקה. ההנאה מובטחת.

כתיבה תמה

הבן האמצעי מפנטז מזה זמן רב על מכונת כתיבה. לפני שבועיים הופיעה לה מודעה ב - craigslist על מכירה של מכונת כתיבה ישנה כאן אצלנו בקמדן.  המוכר קיבל חמישה עשר דולר, והבן קיבל מכונת כתיבה Smith Corona Super Speed. מדובר במכונת כתיבה שיוצרה בארצות הברית בשנות ה - 40. איבוק קל, שימון נקודתי, החלפת סרט, והמכונה מדפיסה למופת. נסו לחשוב על מכשיר כלשהו שקניתם בחמש השנים האחרונות, ושאתם מאמינים שאפשר יהיה להשתמש בו בשנת 2080.

כתיבה במכונת כתיבה היא מסע מרתק בזמן. מסע מעולם וירטואלי, רצוף הפרעות (הנה נכנס לו דוא"ל, בוא נבדוק את זה בגוגל), שאין בו מוקדם ומאוחר (בוא נשנה את המילה החמישית, במשפט השני, בפיסקה הקודמת), ששם דגש על המראה (סוג הגופן, גודל האות, צבע האות - וזה עוד לפני שהתחלנו לטפל בפסקאות), שמאפשר שילוב סוגים שונים של מדיה (ראו התמונה למעלה), ושמאפשר פרסום עולמי בלחיצת כפתור.

מסע אל עולם מוחשי, ממוקד ומוגבל, בעל התקדמות רציפה, אחיד למראה, טקסטואלי לחלוטין, בעל תוצרים כמעט סודיים. יש לאחרונה דיבורים על שילוב העולם האנלוגי והדיגיטלי (למשל השילוב של המחברת האנלוגית של moleskine עם היישום הוירטואלי של evernote). מעניין יהיה לראות שילוב של מכונת כתיבה אנלוגית עם יישום וירטואלי של עיבוד תמלילים.

במעבר חד, כמו שהבטחתי ברשומה הקודמת, וממרחק של כמעט שבוע ימים, הנה כמה תובנות לגבי בית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship.

בשורה התחתונה אני מלא שבחים לצוות המשרד (דורי, ויקטוריה, קאת), לצוות התחזוקה (מייסון ומארק), ובעיקר למנהל - פיטר קורן. פיטר ובית הספר חד הם. קשה לדמיין את פיטר בלי בית הספר, ועוד יותר קשה לדמיין את בית הספר בלי פיטר. מוסד בן עשרים, שוקק תלמידים מרוצים, שמחזיק עצמו מבחינה כלכלית, ששומר על רמת לימודים גבוהה ביותר, ולא פחות חשוב - שומר על אווירה נהדרת.

הקורסים הקצרים הם אלה שמציגים את האתגר הלוגיסטי / אדמיניסטרטיבי (עשרות קורסים, מאות תלמידים, תחלופה צפופה) המורכב ביותר. למעט חריגים בודדים - "העסק עובד כמו שעון שוויצרי". התוצאה - תלמידים מרוצים, שממליצים על בית הספר וחוזרים לקורסים נוספים, ומורים ששמחים לבוא וללמד מדי שנה.

על הקורס הארוך בן תשעת החודשים מנצח בהצלחה רבה אלד לואיס. זה "המקום" לכל מי שרוצה ללמוד לעומק בניית רהיטים בדרך ביניים בין המסורתי והמודרני. האתגר הראשון של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין המסורתי והמודרני (האם צריך ללמד תיב"ם או להמשיך ולהקדיש שבועיים לחריטה). האתגר השני של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין making furniture לבין furniture making. אני יודע שזה נשמע כמו עוד משחק מילים מבית מדרשו של שמעון פרס, אבל באמת מדובר בשאלה רצינית. האם מטרת הקורס היא ללמד את התלמידים כיצד לבנות רהיטים או שהמטרה היא ללמד אותם כיצד להוציא את לחמם מבניית רהיטים.

הקורס הבינוני בן שניים עשר השבועות נופל לפעמים בקטגוריה של קורס קצר ארוך, ולפעמים בקטגוריה של קורס ארוך קצר. יש תלמידים חסרי ידע מוקדם שבאים בשביל "מבוא מורחב לנגרות", ויש תלמידים בעלי ידע מוקדם נרחב שבאים בשביל "תשעה חודשים דחוסים". לא רק שיש שונות בין התלמידים, יש גם שונות בין המורים. הקורס מועבר שלוש פעמים בשנה - בכל מחזור מורים אחרים (שלעיתים מתחלפים במהלך הקורס). יש תלמידים שמסיימים את הקורס ברגשות מעורבים, יש תלמידים שמסיימים את הקורס והולכים הבייתה שמחים וטובי לב, ויש כאלה שממשיכים לקורס הארוך מתוך רצון להמשיך וללמוד.

תוכנית האומנים האורחים היא מקום נהדר למי שחש עצמו אומן ורוצה להיות אורח לתקופה מסוימת בחיי הנגרות שלו. התוכנית מארחת אמנים ברמות שונות של ידע - נגרים בתחילת דרכם מחד גיסא ונגרים בעלי שם עולמי מאידך גיסא. עבור נגרים מתחילים מדובר בתוכנית נהדרת שמאפשרת רכישת ידע רב בפרק זמן קצר. עבור נגרים ידוענים מדובר בתוכנית שמאפשרת להם לקחת פסק זמן (לרוב, לפני או אחרי תקופת הוראה בבית הספר) ולעבוד על רהיטים ספוקלטיביים. נגרי האמצע עשויים למצוא עצמם במשך שבועות ארוכים (של חורף) מוקפים בנגרים צעירים ובסגל מורים מצומצם. מצד שני, הם עשויים למצוא עצמם מוקפים בנגרים מהשורה הראשונה, ובסגל הוראה ששמח לברוח מהכיתה ולדבר על כל נושא שבעולם (כולל בניית רהיטים).

ואם עוד לא השתכנעתם שזה המקום בשבילכם, אני בטוח שהתמונה הזאת (תודה למארק) תיתן לכם את הדחיפה האחרונה.

אז מה היה לנו ?

הספקנו לצבור עוד כמה שרים בלי תיק ועוד כמה מלחמות. אסירי ציון יצאו לחופשי, ומצאו דרכם לארץ הקודש. מה שבטוח - גיבעה עשרים וארבע עדיין לא עונה. הנה יוסי בנאי עורך "ספירת מלאי" נכונה לשנת 1974 (מילים: יוסי בנאי, לחן: נעמי שמר).

מחר, יום שני, הוא היום האחרון שלי בבית הספר. הגיע הזמן לערוך ספירת מלאי משל עצמי.

ארון בהשראת בניין באוהאוס - תל אביב, פינסקר 23

פתחתי את השנה במימוש רעיון שניקר במוחי תקופה ארוכה - בניית ארון בהשראת בניין באוהאוס תל אביבי. בניית ארונות (case piece) כרוכה בהמון עבודה, שרובה לא מאתגר במיוחד. את העיצה הטובה ביותר קיבלתי מאלד - להיפטר משתי הרגליים הקדמיות האמצעיות. ידיות הזכוכית היו רעיון מבריק של הרופאה, שהוסיף לארון את הנגיעה הסופית.

מנורת הליקס

המשכתי את השנה בנסיון לשפר את מנורת ההליקס שבניתי, בזמנו, אצל מייקל סקוט. השקעתי הרבה מאמץ בבניית הקפיצים (בניית הג'יג ארכה כשבוע), והם לכשעצמם יצאו מוצלחים מאוד. השילוב של הקפיצים עם התומכים האנכיים, עם הבסיס ועם מקור האור היה - איך לומר בעדינות - לא כל כך מוצלח. הקפיצים עיוותו את המוטות האנכיים, ומקור האור יצר את הצל הרצוי על התקרה אבל סינוור את הצופים. את העיצה הטובה ביותר (שהתעלמתי ממנה לחלוטין) קיבלתי מאלד - אל תבנה את המנורה.

בניית ארון משקאות בהשראת מכשיר רדיו שולחני משנות השישים

כיפוף עץ בשני מישורים בשיטה הסקנדינבית, שתי דלתות טמבור שנעות במסילה עקומה, מאות כפיסי עץ שצריכים למצוא מקומם בסדר הנכון, גב ורצפה כפולים (להסתיר את דלתות הטמבור) - לא פלא שאנשים רבים בקמפוס באו מדי יום / יומיים להתעדכן בהתקדמות הארון. שורה תחתונה - התאוששות מוצלחת ממנורת ההליקס.

שעון קיר בהשראת תבנית שחוזרת ברהיטים שונים של אלן פיטרס

השעון בנוי בסך הכל מחמש יחידות (שלוש המרכיבות את החזית, ושני הצדדים), אבל בניית היחידות והתאמתן זו לזו הייתה תרגיל מסובך. כיפופים "בלתי אפשריים" והרבה מאוד עבודה ידנית. אני חושב שזה הרהיט המוצלח ביותר שבניתי השנה. את העיצה הטובה ביותר קיבלתי מיורי - לעגל את החזיתות העליונה והתחתונה. מימוש העיצה עלה לי בבריאות, אבל התוצאה מצדיקה את עלות הביקורים אצל הרופא.

מתגובות שונות שאני מקבל נראה כי אנשים יסכימו לשלם עבורו מחיר "הולם" - כזה שיהפוך את הבנייה לכדאית מבחינה כלכלית. אם וכאשר אמכור את השעון הזה, נראה לי כי אגש לבניית שעון נוסף.

ארון חצי כדור

את השנה סיימתי בפרויקט מטורף במיוחד. כמו בטיפוס על הר גבוה - בכל פעם שאתה בטוח שהגעת לפיסגה, אתה מגלה שמדובר בשיא מקומי, ושהפיסגה האמיתית עוד רחוקה מרחק רב.

המקור לכל הצרות היה בניית רכיבי הדלתות מכיפוף של שלוש שכבות של satinwood. כתוצאה ממיעוט השכבות ומחוזקו של העץ הקיפוץ לאחור (spring back) היה גדול מאוד. כלומר - הרכיבים ההתחלתיים לא היו חצאי עיגול. כתוצאה מכך החתבנות (coopering) הייתה קשה מאוד, והדלתות לא היו פלחים של חצי כדור. התאמת הדלתות זו לזו על גבי הצירים הייתה כרוכה בשבועיים של שיוף וגירוד הצד הפנימי והחיצוני של הדלתות. הדבקת השוליים והסתרתם התגלתה אף היא כמשימה ארוכה ומתישה.

בשורה התחתונה - אין מצב שמישהו יקנה את הארון במחיר שייכסה את עלות הבנייה וחומר הגלם, אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה (שנראית הרבה פחות צהובה מאשר בתמונה) ולמדתי המון מתהליך הבנייה.

עד כאן על הפרויקטים הגדולים שבניתי השנה. עוד תובנות על השנה החולפת ועל התוכניות לשנה הקרובה - ברשומה הקרובה. בינתיים - "חלפה שנה", שירה של להקת "הנשמות הטהורות". אני לא בטוח שאני מסכים עם כל המילים, אבל בכל זאת.

על חשמל, עצים ואנשים

שבוע שעבר, יום רביעי, השעה שמונה בערב. עבדכם הנאמן יוצא בשליחות דחופה אל המרכול המקומי. השמיים קידמו את פני במופע לייזר מרשים. אורות נדלקים וכבים בעוצמה ובתדירות שלא היו מביישות מופע רוק בינלאומי. אלא מה ? המקום, השעה והשקט הבהירו לי כי יש לחפש הסבר אחר לאורות. בשמיים השתוללה סופת ברקים (הרעמים כמעט ולא נשמעו) מדהימה. הסופה נעה במהירות עצומה - תוך דקות היא הייתה כאן, ותוך דקות היא נעלמה. כמעט שלא ירד גשם, אבל הרוחות החזקות הזכירו לנו שוב כי איתני הטבע הם "הבוס" האמיתי באזור.

כמה דקות לפני הסתלקותה של הסופה כבו האורות. הפסקת חשמל. לנו לא נותר אלא להוציא את ציוד המחנאות, להדליק את הלוקס, ולהכין את הקפה של הערב על גזייה. גלישה חפוזה בטלפון הסלולרי בשעת בוקר מוקדמת אישרה את השערתנו - אין לימודים (טכנית זה נקרא snow day). ברוב העיר חודשה הספקת החשמל בשעה שמונה בבוקר, אבל חלק מהאנשים נאלצו לשבת לבד, בפינה, בחושך עוד לילה נוסף עד שזכו להיגמל מהמצב הפולני שנכפה עליהם.

בבוקר, הודות למארק שנכח במקום, נתחוורה לי הסיבה להפסקת החשמל. עץ גדול נפל על עמוד חשמל, והפיל אל הקרקע שנאי מרכזי. לא רק שאספקת החשמל נותקה לאנשים בעיר, על מנת לתקן את התקלה נאלצה חברת החשמל לנתק את החשמל לחלק גדול מן המחוז (Knox County).

נפילת העץ התרחשה ברחוב הראשי של העיר - רחוב אלם (Elm Street). ואני הייתי שמח לדווח כי העץ שנפל הוא אכן עץ אלם (בוקיצה, בעברית תקנית), אלא שברחוב כמעט ולא נותרו עצים שכאלה. משפחת עצי האלם קיימת על פני כדור הארץ כעשרים מיליון שנה. מקורם באסיה, ומשם הם התפשטו על פני מחצית הכדור הצפונית, אל אירופה ואמריקה. בהמשך הם ניטעו כעצי נוי גם במחצית הכדור הדרומית.

במאה העשרים תקפה את העצים מחלה הנקראת Dutch Elm Disease (ובקיצור DED). מדובר בפטריה, המועברת באמצעות חיפושית. החיפושית תוקפת ופוצעת את העץ (ראו התמונה משמאל), והפטריה חודרת דרך הפצעים אל תוך מערכת "כלי הדם" של העץ. כתגובה לפטריה חוסם העץ את מערכת כלי הדם שלו, ובסופו של דבר נחסמת לחלוטין הזרימה מן השורשים אל העלים. מכאן המרחק אל מותו של העץ איננו גדול. העצים באסיה מגלים עמידות טובה יחסית למחלה, אך העצים באירופה ובצפון אמריקה מתים בקצב מעורר דאגה.

בעיר ירמות' (Yarmouth) הסמוכה אלינו, ניטע בשנת 1793 עץ אלם (שזכה, מאוחר יותר, לכינוי הרבי - Herbie). בשנת 1834 ניטעו בעיר עוד כמה מאות עצי אלם, לארח להרבי לחברה. מאז שנת 1957 מאות עצים חלו ב - DED ומתו. כעת נותרו בעיר עצים ספורים, שמנהלים קרב עיקש, שסופו ידוע מראש.

הרבי היה עץ האלם העתיק ביותר והגדול ביותר בניו אינגלנד. הוא התנשא לגובה של 33 מטר, והגזע שלו היה בעל היקף של 6 מטרים.  בשנת 1956 התנדב פרנק נייט לתפקיד "פקח העצים" של העיר ירמות'. בסיועו הצליח הרבי להתמודד עם ארבע עשרה התקפות של DED. למרבה הצער, חרף מסירותו של פרנק, הרבי לא הצליח להתמודד עם המחלה שתקפה אותו שוב בשנת 2009, והוא נכרת בינואר 2010.

פרנק נפטר שנתיים מאוחר יותר, והוא בן 103. הוא ניקבר בארון מתים שנבנה מלוחות שמקורם בחברו הטוב הרבי.

גיהוץ נעים

הקורס של השניים עשר שבועות הגיע לקיצו. כמו שאומרים באנגלית – אין על מה לכתוב הביתה. התלמידים לא היו מוצלחים כל כך. לרוב יש שניים בקצה העליון, שניים בקצה התחתון, והשאר איפשהו באמצע. הפעם היו אפס בקצה העליון, ארבעה בקצה התחתון, והשאר התמקמו לא רחוק מהם. גם תחלופת המורים באמצע הקורס לא סייעה יתר על המידה. זוג המורים שלימד את חציו הראשון של הקורס היה מאוד מתודי ושמרני. זוג המורים שלימד את חציו השני של הקורס היה "אותו דבר, אבל בדיוק להפך". השינוי הדרסטי הותיר את התלמידים מבולבלים ומתוסכלים.

הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.

חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.

בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.

בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.

חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.

לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.

שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

אגס ותפוח ודבש לקינוח

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את המחזה של שייקספיר "הלילה השניים עשר". אלה שאינם מכירים יכולים אף הם להנהן בחיוב - אין בחינה. בכל זאת, מדוע נקרא המחזה בשם זה? ובכן המחזה הוצג לראשונה בערב השניים עשר (ערב הסיום) של חגיגות הכריסמס שנערכו בארמונה של אליזבת הראשונה, בשנת 1602. המנהג כמעט ונעלם, אבל בעבר נמשכו חגיגות הכריסמס שניים עשר ימים. החגיגות החלו ב - 25 לדצמבר והסתיימו ב - 5 לינואר בנשף מפואר.

מנהג הענקת המתנות בכל אחד משניים עשר הימים מונצח בשיר Twelve Days of Christmas. השיר הינו שיר מצטבר (כמו חד גדיא), בכל בית מצטרפת מתנה חדשה לשלל המתנות שכבר הוענקו. הנה אחד הנוסחים של השיר (כאן מופיע רק הבית האחרון), ולאחריו ביצוע משעשע של השיר (שימו לב לקריצה לקהל היהודי).

On the Twelfth day of Christmas,
My true love gave to me:
Twelve drummers drumming
Eleven pipers piping
Ten lords a-leaping
Nine ladies dancing
Eight maids a-milking
Seven swans a-swimming
Six geese a-laying
Five golden rings
Four calling birds
Three french hens
Two turtle doves
and a partridge in a pear tree.

גם אם החברים של straight no chaser התבלבלו פה ושם, הם תמיד חזרו את המתנה של היום הראשון - חוגלה בתוך עץ אגס.

השנה חגגו האמריקאים יום הולדת 383 לעץ מיוחד ביותר. מדובר בעץ אגס שנשתל בשנת 1630. העץ נשתל על ידי בריטי בשם ג'ון אנדיקוט, שהיה המושל הראשון של ההתיישבות במפרץ מסצ'וסטס. במסגרת מאמציו להנעים את חייהם של הבאים אל ההתיישבות הוא נטע במקום עץ אגס. העץ צלח פגעי טבע מרובים, והוא עדיין מניב, מדי שנה, אגסים. גילו המופלג הופך אותו לעץ הפרי המתורבת העתיק ביותר בארצות הברית. קיימת הסכמה כי הפירות נותרו כשהיו - בינוניים בגודלם, לא מושכים ובעלי מרקם גס - מסוג האגסים שטובים לעוגה. משרד החקלאות האמריקאי יצר לאחרונה שיבוט של עץ האגס, למקרה שחו"ח הוא ייאסף אל אבותיו.

הנה שלוש תמונות (בסדר כרונולוגי) של העץ המפואר:

 

השבוע נזכרתי בעץ האגס של אנדיקוט. בריאן ריד הוציא מהמחבוא המיוחד שלו עץ אגס צרפתי בן עשרים שנה. אמנם מדובר בעץ שעומד להיות משולב ברהיט ולא בעוגה, אבל - אגס הוא אגס.

שתי נקודות יוענקו למי שייזהה את מקורה של הכותרת.

שלהי דקייטא

רשמית הוא מפנה את מקומו בעוד כחודש, אבל בפועל הוא מתפוגג אל מול עינינו המשתאות. הלילה האחרון, בו ירדו הטמפרטורות אל מתחת לעשר, אותת כי הקיץ נוטש אותנו. העיר מתרוקנת מתיירים, בתי הקיץ הולכים ונסגרים, ושנת הלימודים כבר ממש מעבר לפינה.

בית הספר שוקק תלמידים שפוקדים את הקורסים השונים המוצעים בקיץ - מבוא לנגרות, מבוא לחריטה, כיפופים ועקומות, קורס גימור, חריטה מתקדמת, נגרות למתקדמים, CNC, כיסאות אדירונדק, בניית ארונות, חריטה למתקדמים מאוד, בניית כיסאות, CAD, עבודה עם כלי יד, גילוף, נגרות למתקדמים מאוד. עבורינו, ה - fellows, מתקיימת בסדנא אימרת חז"ל - שלהי דקייטא קשיא מקייטא.

אנחנו עסוקים עד מעל לראשינו במטלות שונות ומשונות - הכנת חתיכות עץ עבור קורס החריטה (4 רגליים לשרפרף * 12 תלמידים * 2 נסיונות לכל תלמיד * 2 קורסים  = 96 רגליים), הכנת דלתות לתרגול בקורס הגימור (3 דלתות * 10 תלמידים =  30 דלתות), בניית ארונות לסטודיו החריטה החדש, בניית תאי התזה לסטודיו הגימור החדש, שינוע חומרי גלם לקורסים השונים, החלפת מכונות תקולות (הסיכוי שמכונה כלשהי תתקלקל נמצא ביחס ישר למשקלה), העברת שולחנות עבודה בין הבניינים, וגולת הכותרת - שעתיים של "אכילת אבק" תוך ניקוי מערכת שאיבת אבק שנסתמה לחלוטין לאחר שמישהו "שכח" לרוקן את החביות.

ההתקדמות שלי עם הארון איטית למדי. הגב של הארון נבנה - העיגול האחורי כוסה בפורניר, והטבעות המקיפות אותו הודבקו סביבו. הדלתות התכבדו בשוליים, שיגרמו לכך שהדלתות תדחפנה ותמשוכנה (תרגום לעברית עכשווית - ידחפו וימשכו) זו את זו בפתיחה ובסגירה. הדבקת השוליים והתאמתם הסתיימה בשעה טובה ומוצלחת אתמול, וכעת נותר לכסות את הצד של השוליים בפורניר.

בין לבין בניתי גם שני מדפים קטנים שיחוברו לגב הארון. מדובר למעשה בחתיכת עץ שמרוקנים את תוכנה. אני יודע שאפשר לבנות את המדף משני חלקים - בסיס ומסגרת עליונה, אבל אני מעדיף - מבחינה המראה - את שיטת הריקון.

אני מבצע את הריקון באמצעות ראוטר בטכניקה פשוטה למדי. מכינים ג'יג עם מסגרת גדולה במקצת מגבולות האזור המרוקן. לתוך הג'יג מקבעים את המדף. על הגי'ג רוכב הראוטר, כאשר מולבשת עליו טבעת. על מנת שהראוטר לא יפול לתוך האזור המרוקן, מושיבים אותו על בסיס זמני גדול. כל שנותר כעת הוא להפעיל את הראוטר ולהתחיל במלאכת הריקון. הנה כמה תמונות שיבהירו את השיטה.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג מלמעלה, כאשר המדף כבר מרוקן. בתמונה השנייה רואים את הגי'ג מלמטה.

כאן רואים את הראוטר עם הבסיס המוגדל, ולאחר מכן את הטבעת.

התוכנית לשבוע הקרוב היא לחבר את הדלתות לגב, לחבר את המדפים לגב, ולהתחיל בגימור. עם קצת מזל וקצת פחות "עבודות" לטובת בית הספר יש סיכוי שאצליח לעמוד בתוכנית.

ועד לקיץ הבא, נראה שנאלץ לקנות את המסטיקים שלנו בסופרמרקט.

לא תמיד צריך לחשוב

בשבוע שעבר הלכנו לבקר את קרייג וונדל סטיבנס (Craig Vandall Stevens). קרייג רכש את ההשכלה (והפילוסופיה) הנגרית שלו ב - college of the redwoods. זה בית הספר המפורסם בו לימד James Krenov, אותו הוא ותלמידים אחרים מכנים בפשטות ג'ים. כבר במהלך הלימודים בבית הספר קרייג התעניין ב - marquetry (תישבוץ). במהלך השנים קרייג התמקצע בתחום, וכיום הוא נחשב לאחד מהמובילים בתחום (לפחות בארה"ב).

אתנחתא להבהרת מושגי יסוד. Inlay היא אומנות עתיקה (שהייתה ידועה כבר למצרים הקדמונים) בה משובצות חתיכות של חומר אחד בתוך חומר בסיס אחר. החתיכה אותה משבצים נחתכת מחומר אחד, מרוקנים את חומר הבסיס על פי החתיכה אותה משבצים, ואז מדביקים את החתיכה אל תוך הבסיס. Marquetry היא אומנות חדשה יחסית (מהמאה ה - 16) בה יוצרים תמונה מחתיכות פורניר המשולבות זו בזו, שמודבקת לאחר מכן על בסיס כלשהו. Intarsia היא אומנות שנמצאת איפשהו באמצע. יוצרים תמונה מחתיכות עץ (עבות יחסית) המושלבות זו בזו, שלאחר מכן מודבקת אל או משובצת לתוך בסיס כלשהו.

הטכניקה שבה משתמש קרייג מכונה double beveled marquetry. הרעיון פשוט - מניחים שתי שכבות הפורניר (שכבה האובייקט אותו משבצים על גבי שכבת הרקע) זו על גבי זו על גבי משטח שמוטה קלות. חותכים באמצעות מסור נימה את שתי השכבות, ומשבצים את האובייקט בתוך הרקע. הודות למשטח המוטה, החתך שמתקבל בשכבות מוטה אף הוא, כך שהשיבוץ יוצא מושלם (למעשה משלבים שני חרוטים זה בתוך זה).

במשך השנים קרייג הצליח להביא עצמו למצב שבו הצדדים הטכניים של האומנות פשוט לא רלבנטיים. קרייג פיתח את זכרון השרירים (muscle memory) שלו ואת התיאום בין העין (דרך המוח) ליד לרמה מדהימה. בדומה לספורטאי מיומן, גם הוא מבצע פעולות מסובכות ומדויקות בלי שבב של מחשבה מודעת.

כששואלים את קרייג מה הופך יצירת marquetry ליצירה מעולה הוא מתעכב על הצדדים האסתטיים. התמונה צריכה להיות "טובה" - מעניינת ומתחשבת בטכניקה וברהיט בו היא תשתלב. בחירת הפורנירים צריכה להיות "טובה" - עצים מעניינים, שמתאימים זה לזה, ומשרתים את התמונה. "אם יש לך תמונה גרועה או בחירת חומרים רעה - טכניקה מושלמת לא תעזור לך". הוא כמובן מתעלים מהאפשרות השנייה (שלא כל כך קיימת מבחינתו) - אם יש לך תמונה מושלמת ובחירת חומרים מדהימה - טכניקה בינונית ומטה תהרוס את היצירה.

המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין באחד ספרים של קרייג.

ונסיים במישהו שדווקא כן חושב, ואפילו כל הזמן - דני סנדרסון. רגע - זה הוא שחושב או החבר שלו ?