יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

גם מלכים צריכים כסא

בעשרה לדצמבר שנת 1936 התפטר המלך אדוארד השמיני ממשרתו, וקטע בכך תקופת מלוכה קצרה שהחלה בעשרים לינואר אותה שנה. אדוארד, שהיה צריך לבחור בין מלוכה לבין חתונה עם האישה שאהב (Wallis Warfield) בחר באישה. אדוארד התאהב בוואליס ורצה לשאת אותה לאישה, אלא שהיו לה שתי מגרעות - היותה גרושה והיותה אמריקאית (לא ברור מה יותר גרוע). בלחץ הכנסייה, הממשלה, בתי הפרלמנט ודעת הקהל הוא נאלץ לבחור בין השתיים - מלוכה או אישה. לאחר ההתפטרות והחתונה הפכו וואליס ואדוארד לדוכסית ולדוכס מווינדזור (Duchess and Duke of Windsor).

השבוע נסעתי עם העזר לעיירה הסמוכה בחיפוש אחר שטיח - מהסוג שנראה סביר ואינו מחייב מכירת כלייה על מנת לרוכשו. נחלנו כישלון חרוץ, ועל מנת להתאושש עצרנו לקפה ומאפה ב - Atlantic Baking Co. מקום נחמד, שמגיש קפה סביר (שזה הרבה מאוד, כאן באיזור) ומאפים טובים מאוד. בעודנו משוחחים (פרטים באחת הרשומות הקרובות) הבחנתי כי אנו יושבים על כיסאות ווינדזור (Windsor Chairs).

קיימים כיסאות ווינדזור שנבנו כבר במאה השש עשרה על ידי בוני גלגלים, שהתבססו על כסאות וולשיים ואיריים. במאה השמונה עשרה הפכה ווינדזור (שבמחוז ברקשייר) למרכז הסחר של הכסאות האלה, ומכאן הם קיבלו את שמם.

הכיסאות האלה מגיעים במגוון צורות וגדלים, אך לכולם מאפיינים משותפים:
  • המושב בנוי עץ מלא
  • הרגליים וגב הכסא חרוטים (עגולים)
  • הרגליים וגב הכיסא הם חלקים נפרדים
  • הרגליים וגב הכיסא מחוברים למושב באמצעות סין וגרז עגולים. על פי רוב הסין הוא "סין עובר" (through tenon), והוא מחוזק באמצעות טריז (wedge)
  • החלק המעוגל של הגב (ולעתים גם הידיות) בנויים עץ מכופף, שכופף באמצעות אדים
  • הרגליים נוטות מעט באלכסון (הצידה והחוצה), הרגליים מחוברות באמצעות קושרות צידיות, והן עצמן מחוברות באמצעות קושרת אמצעית נוספת

מקורם של הסין והגרז העגולים בכיסאות ווינדזור הוא בגלגלי העץ שנבנו במאה השש עשרה - החלק החיצוני של הגלגל חובר באמצעות חישורים (שפיצים, spokes) מעוגלים אל חלקו הפנימי (הציר) של הגלגל. בניית והתאמת סין וגרז עגולים קלה בהרבה מבניית סין וגרז רגילים (מרובעים), ובמיוחד כשמדובר בחיבור לתוך קשת. במסגרת "חוק שימור האנרגיה" המחבר העגול קל יותר לביצוע, אך הרבה פחות חזק מהמחבר המרובע. על מנת לשפר את חוזקו של המחבר מוחדר הטריז לתוך הסין. כיום, עם השימוש בדבקים מודרניים נותר הטריז בעיקר כאלמנט עיצובי, אך הכסאות הראשונים שנבנו בדרך זאת חוברו ללא דבק כלל או תוך שימוש בדבקים חלשים.

גם מבנה הרגליים והקושרות  מצדיק פסקה משל עצמו. הרגליים שנוטות באלכסון מגדילות את בסיס הכסא. מעבר לכך, בעת ישיבה על הכסא מופעל על הרגליים כוח שגורם להן להתרחק זו מזו, אבל אותו כוח גם גורם לקושרות לשמור על הרגליים במקומן. למעשה, כאשר יושבים על הכסא, מבנה הרגליים והקושרות יחזיק מעמד גם ללא כל דבק. המהנדסים / פיסיקאים שבין הקוראים מוזמנים לבצע את החישובים הנדרשים ולשלוח אלי - אני מבטיח לפרסם את החישובים  הנבחרים בבלוג, ולזכות את שולחיהם בתהילת עולם.

מחר, יום שני, אני מפסיק לשבת עם כסאות כאלה ואחרים. מחר אני מפסיק את החופשה שלי במיין ומתחיל לעבוד בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship. חוויות ותובנות - בשבועות הקרובים.

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

היא כבר כאן

לפני שבועיים טיפסתי עם הבנות (העזר, הבת והכלבה) על - Maiden's Cliff, שנמצא עשר דקות נסיעה מן הבית. עלייה מתונה למדי של קצת פחות ממייל, ואנחנו בפסגה. התרמוס נפתח, הקפה נלגם, הנשימה שבה לסידרה, והתפנינו להתבונן בנוף. מצד ימין (צפון מערב) מתגלה לו אגם מגנטיקוק במלוא הדרו. מצד שמאל (דרום מזרח) מתגלים קצה האגם והאוקינוס האטלנטי, אלא שהמראה מופרע על ידי צלב מתכת גדול ולבן.

לו היינו מטיילים במקום לפני שנת 1864, הרי שהיינו מטפסים על צוק מגנטיקוק. הטרגדיה שארעה במקום בשבעה למאי, שנת 1864 היא הגורם לשינוי שמו של הצוק ולהצבתו של הצלב. ביום זה עלתה אל הצוק קבוצת בנות - Elenora French, אחותה, חברותיה ומורתן. על הצוק נשבה רוח עזה. הרוח העיפה את כובעה של אלינורה, היא רדפה אחריו והצליחה לתופסו. כאשר התיישבה בקצה הצוקה, וניסתה לשים את הכובע על ראשה, הגיע משב רוח עז שהעיף את אלינורה מן הצוק. באופן פלאי אלינורה שרדה את הנפילה (כמאה מטר), אך נפטרה מספר ימים לאחר מכן - ככל הנראה כתוצאה מפציעות פנימיות. שמו של הצוק שונה לשמו הנוכחי (Maiden באנגלית היא עלמה צעירה, ריבה), ובמקום הוצבו צלב ולוח זכרון.

במיין יש גם נפילות הרבה פחות טראגיות. נפילות שמתרחשות מדי שנה ומסבות למקומיים ולתיירים הנאה מרובה. מדי שנה, עם בואו של הסתיו, מתרחשת השלכת - העלים משנים את צבעם, ולבסוף נושרים. כדי להבין (ולו גם באופן שטחי) את התופעה צריך להתחיל בהתחלה.

הסיבה שהעלים ירוקים היא הימצאותו של כלורופיל. הכלורופיל לוכד את קרני השמש, ומפיק אנרגיה שמאפשרת לייצר את המזון של העץ - סוכרים שנוצרים ממים ומפחמן דו-חמצני. תהליך הייצור משתמש גם בכלורופיל עצמו, כך שיש לחדש כל הזמן את מלאי הכלורופיל בעלים.

בסוף הקיץ (תחילת הסתיו) עם התמעטות שעות האור והירידה בטמפרטורות, העץ אוטם את בסיס העלים באמצעות שכבת שעם מיוחדת, זרימת הנוזלים והמינרלים אל ומן העלים נפסקת, וכתוצאה מכך כמות הכלורופיל בעלים יורדת. כתוצאה מהירידה בכמות הכלורופיל "מתגלים" להם פיגמנטים אחרים (שתמיד היו שם) - כתומים, אדומים וסגולים. הצבע החום שמתגלה, איננו פיגמנט כי אם הצבע של דפנות התאים, שמתגלה בהעדר פיגמנטים אחרים.  בסופו של התהליך נושרים להם העלים מן העץ, והוא נשאר עירום עד לבוא האביב.

ההסבר המקובל להתנהגות זו של העץ היא שבסתיו ובחורף האנרגיה שדרושה על מנת להחזיק את העלים בחיים גדולה יותר מהאנרגיה שניתן להפיק מהמזון הנוצר בהם. לפיכך, עדיך להיפטר מהעלים עד לבוא האביב. ככל הנראה, יש סיבות נוספות - מלחמה במזיקים, צמצום אובדן מים, וצמצום נזקים מכניים מרוחות עזות ושלג.

אנחנו, שנמצאים על החוף החמים, מצויים רק בתחילתה של השלכת. צפויים לנו עוד כמה שבועות של הנאה צרופה עד שנאלץ להסתפק באורן לבן ובשאר עצים מחטניים. בכל אופן, היא כבר כאן - השלכת.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

הדואר בא היום

נפתח בשירה של נעמי שמר "הדואר בא היום"

   הדואר בא היום
   באוטו האדום
   ולי נתן
   מכתב קטן
   מכתב עם בול

   אולי הוא מאבי?
   אולי מתל אביב?
   אולי האח
   כתב לי כך
   מן הטיול?

   הדואר ממהר
   וטס מן החצר
   לכל מקום
   יבוא יום יום
   שלום שלום!


כדרכי בקודש להתרכז בפרטים קטנים ובלתי חשובים שימו לב כי נעמי שמר חורזת את המילה "אבי" עם המילה "אביב". היא פשוט הכירה היטב את נטייתם של הישראלים (ושל עמים אחרים) להשמיט עיצורים בסופי מילים. היא השתמשה בשיטה הזאת בשירים נוספים (למשל - אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות).

השנה (היהודית, יש לומר במקומות שזה לא מובן מאליו) מתחילה לה עוד מעט קט, ואנו  נדרשנו למנהג השנוטובות. השנה החלטנו לחזור לטכנולוגיה הישנה של שליחת כרטיסי ברכה אמיתיים, כאלה שמגיעים לתיבת הדואר בתוך מעטפה עם בול.

הרכבנו את רשימת התפוצה, ועבדכם הנאמן הלך אל סניף הדואר המקומי על מנת לרכוש בולים. הייתה בידי רשימה של כמויות בולים על פי ארצות היעד: ארצות הברית - 8, קנדה - 1, אוסטרליה - 1, אנגליה - 2, הולנד - 1, ישראל - 18. נכנסתי אל סניף הדואר המקומי, שם חיכתה לי הגרסא הנשית של ניומן מהסניף ברוקלנד.

אני: אני רוצה לקנות בולים לכמה ארצות.
היא: כן ..
אני: שמונה לארצות הברית, אחד לקנדה, אחד לאוסטרליה, שניים לאנגליה, אחד להולנד, שמונה עשר לישראל.
היא: רגע, רגע ... נתחיל עם ארצות הברית וקנדה ... (מגישה לי שמונה בולים לארצות הברית ואחד לקנדה) ...מה עוד?
אני: בול אחד לאוסטרליה.
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, היא בטח התבלבלה בין אוסטרליה לאוסטריה בגלל המבטא) אוסטרליה?!
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, די משועשע) אוסטרליה?! ישראל?!
 היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני:  עשרים ושניים, בבקשה.
היא: (מגישה לי עשרים ושניים בולים לאירופה) בבקשה. עוד משהו?

אני עוד יכול לקבל את זה שישראל היא חלק מאירופה (אנחנו הרי שנים עובדים על עצמינו ועל כולם שאכן כך הם פני הדברים), אבל לחשוב שאנגליה היא חלק מאירופה - זה כבר ממש מוגזם !


שירות הדואר האמריקאי (USPS - United States Postal Services) נוסד בשנת 1775, והוא מוזכר במפורש בחוקה האמריקאית. שירות הדואר מעסיק מעל ל - 574,000 אנשים, ומפעיל 218,000 כלי רכב - צי הרכב הגדול בעולם. באיזורים של בתים פרטיים, שמרוחקים זה מזה, הדואר מחולק ע"י דוור שנוסע במכונית עם הגה בצד ימין ועם דלת פתוחה. הדוור עוצר את המכונית ליד התיבה, ומכניס לתוכה את הדואר. קיימות, כמובן, הנחיות ברורות לגבי מיקומה של התיבה - גובהה וריחוקה מצד הדרך.

קיימים לא מעט פתרונות למיקום התיבה על פי ההנחיות. הנה מספר דוגמאות מהסביבה הקרובה לביתי. בצד שמאל - הפתרון הפשוט ביותר. מוט באדמה שאליו מחוברת התיבה. באמצע - הפתרון הנפוץ ביותר. מוט אופקי שמחובר למוט אנכי, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני. בצד ימין - פתרון נפוץ למדי. מוט אופקי המחובר למוט אנכי באמצעות halving joint, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני.



והנה עוד כמה פתרונות. בצד שמאל - (קצת קשה לראות, אבל ...) על מנת להמנע מבניית המחבר, השתמשו בשני קרשים אופקיים המחוברים משני הצדדים של המוט האנכי. התמיכה האלכסונית נמצאת מצד ימין של המוט האנכי, והיא תומכת גם בעציץ הדקורטיבי. באמצע - מסיבה לא ברורה המוט האופקי חובר נמוך מדי, ולכן היה צורך לבנות הגבהה לתיבה. שימו לב גם למצוף (אחרי הכל, אנחנו בקמדן, מיין) מצד שמאל. בצד ימין - המבנה הרגיל, אלא שהפעם התיבה תלויה מתחת למוט האופקי.



לא משנה אם קיבלתם שנטובה בדואר, בדוא"ל, בטלפון, במסרון, או (שומו שמיים) פנים אל פנים - העיקר, שתהייה לכולנו שנה טובה.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

שייק רהיטים

בשבוע שעבר חגגנו את ״יום העבודה״  - חג אמריקאי שבא לציין את תרומתם הכלכלית והחברתית של הפועלים. סוף השבוע הארוך זימן לנו את האורחים הראשונים שלנו (קרובי משפחה של העזר) שבאו לחגוג איתנו את Camden Windjammer Festival. הפסטיבל נחוג בקמדן, מזה כעשרים שנה, והוא בא לציין את המורשת הימית העשירה של קמדן.

בהערת אגב היסטורית - בלשנית נספר כי windjammer הוא סוג של ספינות שהחלו להיבנות בסוף המאה התשע עשרה. בתקופה הזאת החלו לבנות ספינות ממתכת (כתחליף לעץ, שהיה בשימוש עד אז) - כך התאפשר לבנות ספינות גדולות יותר ומהירות יותר. מקור השם הוא במילה ההולנדית jammeren שמשמעותה יללה. הכבלים והשרשראות של ספינות המתכת הגדולות והמהירות היו מייללים בעת השיט - יללות שהעניקו לספינות את שמן.

לאמריקאים יכולת מרשימה לשמר ולהלל את עברם. הציניקנים יאמרו כי בשל העבר הקצר (יחסית) מלאכת השימור לא כל כך קשה והצורך בדברי הלל רב עד מאוד. אנחנו, הישראלים, מצטיינים בכל הקשור לשימור ההיסטוריה הרחוקה (מאוד), אבל מתקשים משהו בתחום ההיסטוריה הקרובה. אולי בתמורה לכך שאנו נלמד אותם את ההבדל בין ישן לבין עתיק, הם ילמדו אותנו איך לקחת משהו ישן ולהפוך אותו לפסטיבל קהילתי שוקק חיים.

בכל הנוגע לכת השייקרס (Shakers) האמריקאים בהחלט מתעלים על עצמם בשימור (ולעיתים בשכתוב) ההיסטוריה. בהתחשב בכך שבתקופת הזוהר של הכת היא מנתה לא יותר מ - 4,000 חברים, קשה שלא להתרשם מהחלק המוקדש לה (במישרין ובעקיפין) במורשת האמריקאית - במיוחד בזו של New England.

כת השייקרס, שהאמינה בהופעתו השנייה של ישו, נוסדה באנגליה במאה ה - 18. בשנת 1774 הם היגרו לארצות הברית, בעקבות מנהיגתם האמא אן לי. הם שאפו להקים כאן קהילות שידמו את החיים הטהורים של ישו - חיים שיתופיים, ללא תאוות בצע, ללא שחצנות, וללא תאווה. השייקרס ייסדו בארה"ב תשע עשרה קהילות, מהן נותרה כיום רק קהילה פעילה אחת - Sabbathday Lake.

השייקרס ייצרו רהיטים (וחפצים) רבים. כאז כן עתה, הפופולריות של רהיטי השייקר גבוהה מאוד - רהיטים מקוריים נמכרים במחירים גבוהים מאוד, ורהיטים עכשווים "בסגנון השייקר" מיוצרים הן באופן מסחרי והן ע"י נגרים אומנים.

השייקרס העמידו את השימושיות לפני הכל - "כל דבר יכול להחשב מושלם, אם הוא עונה על הצורך שלשמו הוא תוכנן". הרהיטים שהם בנו מאופיינים בקווים פשוטים וסימטריים, והם נעדרים קישוטים שאינם תורמים לשימושיותו של הרהיט. רעיונות דומים ניתן למצוא - מאוחר הרבה יותר - אצל הארכיטקט לואיס סאליוון ("form follows function"), אצל פרנק לויד רייט, אצל אנשי הבאוהאוס, אצל המעצבים סקנדינבים המודרנים, ואצל עוד רבים וטובים.

 את העיצובים הפשוטים השלימה רמה גבוהה מאוד של אומנות (craftsmanship). השייקרים ראו בעבודה דרך נוספת לעבוד את האל - "בצע את עבודתך כאילו יש לך עוד אלף שנים לחיות וכאילו אתה עומד למות מחר" - ולפיכך שאפו לבצע כל מלאכה בצורה הטובה ביותר. השאיפה התבטאה גם בשיפור מתמיד של כלי ושיטות העבודה - השייקרים המציאו את המסור החשמלי, את הצפורן (חוד) המתכתית לעט, את המטאטא השטוח (כפי שאנו מכירים כיום), את מכונת הכביסה, ועוד המצאות כאלה ואחרות.

נסיים בשיר שייקרי "מתנות פשוטות" שנכתב והולחן בשנת 1848 ע"י המכובד ג'וזף ברקט. השיר "התגלה" לעולם כאשר אהרון קופלנד שילב אותו ביצירתו "אביב באפלצ'ים" (ומשם "הושאל" למקומות נוספים). ראשית המילים, ולאחריהן המנגינה.

'Tis the gift to be simple, 'tis the gift to be free
'Tis the gift to come down where we ought to be,
And when we find ourselves in the place just right,
'Twill be in the valley of love and delight.
When true simplicity is gain'd,
To bow and to bend we shan't be asham'd,
To turn, turn will be our delight,
Till by turning, turning we come 'round right.



יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

מתנדנדים ברוקלנד

ביום רביעי נסענו לעיירה הסמוכה, רוקלנד, בנסיון שני להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים. הגענו מצוידים בטפסים מודל 2012 ממולאים בעט שחור, בשלל מסמכים ובהרבה סבלנות. את פנינו קיבל דייויד - פקיד נחמד ונכון לסייע. עד מהרה התחוור לו גודל הצרה אליה נקלע, אך הוא שמר על חוש הומור וקור רוח. דייויד סיפר לנו כי הוא עוסק בהנפקת דרכונים במשך שתיים עשרה שנה, וזאת היא הפעם הראשונה בה הוא מנפיק דרכונים לזרים (המכונים ברגישות האמריקאית aliens).

מילוי הטפסים ארך כארבעים וחמש דקות, והנציגה הצעירה מצאה את התהליך משעמם משהו. בנסיון להפיג את שעמומה (ואת שעמומי שלי) החילותי לנדנד אותה על הידיים תוך שירה שקטה (בכל זאת אנחנו מייצגים את מדינת ישראל בפני אנשי מיין) של השיר נדנדה מאת חיים נחמן ביאליק.

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

כמעט כולנו מעוותים קצת את המילים המקוריות, ושרים: "מלמעלה עד למטה". אבל המילים המקוריות הן בפירוש: "מה למעלה? מה למטה?" עיון חפוז בתלמוד בבלי (סדר מועד, מסכת חגיגה, י״א, ב׳) מגלה שם פירוט של הדברים שאסור לו לאדם לעשות (שכן הם שקולים להטלת ספק בקיומו של האל): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק, שהיה תלמיד ישיבה ויצא בשאלה, הגניב לשיר זה (וליצירות רבות נוספות) את מערכת היחסים המורכבת שלו עם האל ועם הדת. וכעת, צאו וחישבו מיהו אותו "אתה" בהמשכו של השיר.

בנג'מין פרנקלין נחשב לממציאו של כיסא הנדנדה, אבל אין לכך כל עדות היסטורית. כסאות הנדנדה הומצאו, ככל הנראה, בתחילת המאה השמונה. הרעיון התבסס על עריסות מתנדנדות שהיו בנמצא כבר במאה השש עשרה, ועל סוסי נדנדה שפותחו לאחר מכן. בשנת 1860 בונה לראשונה נגר גרמני כסא נדנדה מעץ מכופף. בהמשך פותחו גם כסאות נדנדה עם בסיס קבוע ומושב תלוי, שמתנדנד באמצעות קפיצים או באמצעות מערכת צירים ומתלים. המעמיקים לחקור מוזמנים לדלג לאתר של designboom ולקרוא שם חומר נוסף.

Sam Maloof שנולד בשנת 1916 ונפטר בשנת 2009 החל לבנות כסאות נדנדה בשנות החמישים. כסאות הנדנדה שיצאו תחת ידיו הם יצירות אומנות מדהימות (כפי שרואים בתמונה שמימין). למרות ההערכה הרבה שזכה לה (שלוותה בפרסים ובתארי כבוד לא מעטים) הוא סרב להגדיר עצמו "אומן" ותמיד דבק בהגדרה "נגר". יש ברשת לא מעט סרטונים המתעדים את עבודתו, ואני חותם רשימה זאת באחד מהם. אי אפשר שלא להעריץ את השליטה שלו בעבודה עם מסור סרט, ואי אפשר שלא להזדעזע מרמת הסיכונים שהוא לוקח. אבל, כמו שאומרים, אם אתה עובד בצורה מסוכנת עד גיל 93 אתה חי הרבה מאוד שנים.