יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

החיים בפריפריה

למי שנמצא כאן אך ורק בגלל נגרות, וצלח איכשהו את שתי "רשומות האווירה" האחרונות מזומנת גם השבוע אכזבה. בשבוע הבא נשוב - במלוא האון - לעסוק בנגרות, אבל עד אז הנה עוד "רשומת אווירה".

המעבר מישראל לארה"ב היה עבורינו לא רק מעבר בין מדינות, אלא גם מעבר מחיים במרכז לחיים בפריפריה. לא שקודם חיינו במרכז תל אביב, אבל עשר דקות מכפר סבא / רעננה / נתניה מיקמו אותנו בהחלט במקום די מרכזי. מיין (Maine) מונה 1.3 מיליון תושבים המפוזרים על פני 91,000 קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 7.5 מיליון תושבים המפוזרים על פני 20,000 קמ"ר). עיר הבירה של מיין, אוגסטה, מונה 19,000 תושבים. העיר הגדולה במיין, פורטלנד, מונה 66,000 תושבים. שתי הערים האלה מרוחקות מאיתנו מרחק נסיעה של שעה וחצי.

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שהפשיעה לא תגיע אליו. אנשים משאירים את הבתים פתוחים. אנשים משאירים את המכוניות פתוחות, ברוב המקרים עם המפתח בתוך מתג ההתנעה. אחד האנשים שגרים כאן סיפר לנו שבאחת החופשות שלו מן הקולג' הוא השתמש במכונית של אביו. כשחזר הביתה, הוא נטל עימו את המפתחות מן המכונית והכניס אותם לתוך הבית. אביו שאג עליו בתגובה למעשה הנפשע: "למפתחות של המכונית יש מקום אחד בלבד - מתג ההתנעה".

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שאנשים ברחוב ממש ידברו זה עם זה (בואו נודה על האמת - זה לא שיש להם הרבה עיסוקים אחרים). ביום השני כאן נכנסו אל בית הקפה השכונתי. המקום מגיש קפה טוב מאוד, אבל מתעקש להגיש מזון "בריאות" שהותיר את הילדים מאוכזבים משהו ("אין כאן שום דבר נורמלי לאכול"). ראינו לידינו אבא עם שני ילדים, אוחזים בידיהם מזון "נורמלי" (קרואסון שוקולד). שאלנו בנימוס אם הם קנו את הקרואסון בבית הקפה, וקיבלנו הסבר כי השיטה היא לקנות את המזון ה"נורמלי" במאפיה ואז לבוא לשבת בבית הקפה. בתום ההסבר התעקש האבא לתת לנו את אחד הקרואסונים. התנהגות כמעט ישראלית.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שתפעל בו רק חברת טלפונים סלולריים אחת - verizon. כל הדיבורים על תחרות (שמביאה להשתכללות השוק ולירידת מחירים) נמוגים להם כשמדובר בפריפריה. אני מציע לכל מי שמקטר על החברות הסלולריות בארץ שיבוא לכאן, וינסה את מזלו. בלי להלאות אתכם בכל הפרטים אספר כי נדרשו שלושה ביקורים למרכז השירות ומשהו כמו שש שעות עד שזכינו לקבל שני טלפונים עובדים, שיכולים אפילו לקבל ולהוציא שיחות לחו"ל. והתעריפים - אמנם לא תעריפי אורנג' של הימים העליזים אבל מאוד רחוקים מתעריפי רמי לוי.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שנחשב לאקזוטיקה בעייתית. הלכנו להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים (עוד אחת מן הדרישות של הבירוקרטיה האמריקאית). מלאנו את הטספים, הצטיידנו בתעודות לידה ובדרכונים ישראלים, ושמנו פעמינו לסניף הדואר בעיירה הסמוכה. במקום קיבל את פנינו ניומן (או לפחות הכפיל שלו) מהסדרה סיינפלד. הבחור הבין כי מדובר במקרה בעייתי, ואנחנו הבנו כי היום לא נצא עם דרכונים לילדים.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) יש לכם טופס I-123 ?
אנחנו: לא, יש לנו טופס I-234.
הוא: זה לא מתאים.
אנחנו: זה כן מתאים, הנה רשום כאן בטופס.
הוא: (עיון מעמיק בטפסים) זה טופס משנת 2008 ?!
אנחנו: זה הטפסים שנתנו לנו בקונסוליה בירושלים, הם עדיין בתוקף.
הוא: (עיון מעמיק בטפסים) מילאתם את הטפסים בעט כחול ?
אנחנו: כן, לא כתוב שאסור למלא בעט כחול.
הוא: הנה הטפסים של שנת 2012, כאן כתוב שחייבים למלא בעט שחור. קחו את הטפסים החדשים, מלאו אותם בעט שחור, והתקשרו לקבוע פגישה (כך אוכל לוודא שאני לא אהיה פה לטפל בכם).
אנחנו: (מנסים להסתיר את החיוך) להתראות.

בקיצור - החיים בפריפריה אינם פשוטים, אבל מי חושב על זה כשהוא שוחה בשעות הערב בנהר המגנטיקוק (Megunticook) שנמצא במרחק של עשר דקות הליכה מן הבית.

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

אף מילה על נגרות

הוצאת המטלטלין מן המזוודת כמעט והושלמה לה, והגיע הזמן להוציא גם את הבלוג מן האריזה.

יום רביעי, ה - 8.8.2012, הוקדש לגמיעת המרחק בין רעננה לקמדן, מיין (Camden, Maine). מצוידים בשלושה ילדים, כלבה אחת, ארבעה הורים (שלנו), שמונה מזוודות, כלוב ענק לכלבה, כסא בטיחות אחד, עגלה אחת, וארבעה תיקי יד הגענו לשדה התעופה בשיירה בת שלוש מכוניות.

שלב ה"ארזתם לבד?" עבר בזריזות. גם שלב השיקוף היה קצר (שתי מזוודות נבדקו, השלישית תקעה את המכשיר. שני נסיונות איתחול של מכונת השיקוף הסתיימו במעקף אלגנטי - הדבקת מדבקות אישור על כל המזוודות תוך נעיצת מבט עמוק בדרכונים שלנו).

עברנו לתור של לופטהנזה. בעוד אנחנו מנסים להבין באיזה תור עלינו לעמוד ניגשה אלינו האחראית והזמינה אותנו לתור צדדי. מה אומר ומה אספר - השירות של לופטהנזה היה פשוט נהדר. נשלחתי לשלם עבור הטסת הכלבה ועבור מזוודה אחת עודפת ("על כיסא תינוק אני לא מחייבת, ושמונה מזוודות פחות חמש שמותר לכם יוצא בדיוק מזוודה אחת עודפת"). על הכלוב של הכלבה הודבקו אין סוף מדבקות - חלקן מדבקות זיהוי וחלקן מדבקות This side up. הסתובבנו עוד שעה קלה עם הכלבה, לפני שהכנסנו אותה לתוך הכלוב, ובלב חושש מסרנו אותה למסע הארוך.

הגענו לפרנקפורט, עברנו את שדה התעופה מצד אל צד, המתנו שלוש שעות, ועלינו לטיסה לבוסטון. כשישבנו במטוס מחכים להמראה, ראינו את הכלבה מצטרפת אלינו (הארגז במרכז התמונה). לאחר טיסה ארוכה ומייגעת, נחתנו נחיתה קשה למדי ("אמרתי לכם שהייתם צריכים לטוס אל-על"), המתנו ארוכות לעגלה, ופתחנו בשלב הסופי של המסע הבירוקרטי לתוך ארצות הברית.

הצטרפנו לתור של בדיקת הדרכונים, המתנה ארוכה, בדיקה ראשונית על ידי פקידה (סליחה, קצינת הגירה) שעיינה במבט חמור סבר במסמכים מן הקונסוליה, המתנה נוספת, בדיקה שניה על פקיד (סליחה, קצין הגירה) רם דרג שעיין במבט משועשע במסמכים מן הקונסוליה, טביעת אצבעות, חתימה על טפסים, מפגש מרגש עם הכלבה ("אל תוציאו אותה מן הכלוב עד שלא תעברו את המכס"), איסוף המזוודות, מעבר דרך המכס, עיון ממושך במסמכים של הכלבה, והנה אנחנו בתוך ארה"ב.

לקחנו את הרכב השכור ("מה? אין לכם מספר טיסה חזרה? מה אני אמלא בטופס?"), ופתחנו בנסיעה ארוכה של ארבע שעות מבוסטון אל קמדן. התקווה להגיע באור יום אל הבית החדש לא הצליחה לעצור את סיבוב כדור הארץ (ליהושע היו כנראה קשרים טובים יותר), וכך הגענו בתשע וחצי בערב אל ביתינו החדש. חושך מוחלט מסביב. חושך שבהשוואה אליו ניווט בלילה חסר ירח במכתש רמון נראה כמו משחק ילדים באור זרקורים. את פנינו קיבלה ליסה (מישהי נחמדה שהעזר פגשה בעת ביקורה הקודם בקמדן), כשהיא מצוידת במפתחות לבית, שמיכות פיקניק, ועוגיות. נכנסו פנימה, וגילינו שהבית לא חובר לחשמל. התרסקנו על השטיחים ושמיכות הפיקניק, התכסנו בבגדים, ושקענו בשינה עמוקה.

השכמנו קום, והתחלנו לעכל היכן אנו נמצאים.