גומרים הולכים

הפעם רשומה טכנית לגבי גימורים לעץ. לעיתים נדירות מזומנת לו לכותב הבלוג ההזדמנות לכתוב על נושא משעמם ומסובך כאחד (מישהו אמר הפרשות לקרן פנסיה?). להגנתי אומר כי מחד גיסא הנושא חשוב מאוד, ומאידך גיסא רמת הידע של רוב הנגרים בתחום נמוכה למדי.

בשביל מה צריך את זה ?
סיימנו את בניית הרהיט, למה צריך בכלל להוסיף לו גימור כלשהו? ובכן, יש לא מעט נגרים ששלב הגימור מהווה עבורם עונש חמור, יש גם מעט נגרים ששלב הגימור הוא עבורם פסגת הנגרות. הרוב מבצעים שלב זה בלי חדווה יתרה אך מתוך הבנת הצורך:

• אטימת העץ - כידוע עץ מתרחב ומתכווץ כתוצאה משינויים בלחות היחסית שבאויר. אטימת העץ באמצעות גימור מקטינה שינויים אלה. בנוסף, האטימה גם מונעת חדירת נוזלים (וחלקיקים קטנים אחרים) אל תוך העץ.
• הגנה מכנית - מניעת שריטות ושאר מרעין בישין הנגרמים כתוצאה ממפגש של הרהיט עם עצמים אחרים.
• הגנה כימית - הגנה על הרהיט מפני תגובה עם חומרים שבאים עימו במגע.
• הגנה מפני התלקחות - חומרי גימור יכולים להקטין את מידת הדליקות של הרהיט.
• הגנה מפני קרינה - עצים נוטים לשנות את צבעם כתוצאה מקרינה (UV). בחלק מן המקרים שינוי הצבע נחשב לדבר רצוי (דובדבן) ובחלק מן המקרים מנסים למנוע את שינוי הצבע (אדר) . חומרי גימור יכולים להקטין את מידת שינוי הצבע של הרהיט.
• מניפולציה אופטית - באמצעות הגימור ניתן להדגיש ולהעמיק את הצבע הטבעי של העץ. ניתן כמובן גם להשתמש בגימור שמשנה (מגוון) את הצבע. באמצעות הגימור ניתן להעניק ברק (במידות שונות) לעץ.

כמה מילים לפני שמתחילים
רוב הנגרים אומנם מדחיקים זאת, אבל זמן ההכנה של הרהיט לגימור ויישום הגימור עצמו זהה (פחות או יותר) לזמן שלוקח לבנות את הרהיט. אז נכון שהתעסקות בגימור רגועה בהרבה מבניית רהיט, אבל עדיין השעון מתקתק בדיוק באותו קצב.

לפני שמיישמים את הגימור חשוב להכין את הרהיט בצורה מיטבית. משטחים מחוספסים, פגמים בעץ, שאריות דבק וכיו"ב רעות חולות לא רק שאינם מוסווים על יד הגימור - על פי רוב הגימור רק מדגיש אותם.

רוב הנגרים נוטים כיום לשייף את הרהיט קודם ליישום הגימור. אפשרות אחרת היא שימוש במישע (ציקלינה, scraper). אמנם אפשר להגיע לתוצאות טובות מאוד על ידי שימוש במישע, אבל השימוש בו דורש נסיון. את התוצאות הטובות ביותר ניתן לקבל באמצעות הקצעה (ידנית), אבל כאן נדרשת רמה גבוהה מאוד של מיומנות.

ברוב המקרים סדר העבודה המקובל הוא לסיים את בניית הרהיט ואז לגשת להכנת הרהיט לגימור וליישם את הגימור עצמו. ישנם מקרים בהם עדיף ליישם גימור על חלקי הרהיט ורק אחר כך לסיים את בנייתו.

המראה (שמימין) בנויה ממסגרת אלון ומפסים קישוטיים של פאדוק. הפאדוק האדמוני ידוע בתור עץ "מדמם" - הוא צובע באדום כל מה שמסביבו. האלון ידוע בתור עץ "סופח" - הוא קולט לתוכו כל מה שנמצא בסביבתו. אם לא ננקטים אמצעי מניעה נאותים המפגש בין שני העצים מסתיים בכתמים אדומים (ומכוערים) באזורי המפגש. על מנת למנוע תופעה זאת יישמתי את הגימור על כל חלקי המראה לפני ההדבקה, רק אז עטפתי הכל בהרבה נייר דבק (masking tape), וביצעתי את ההדבקה תוך שימוש בכמות דבק מעטה ככל האפשר.

היפטרות משאריות דבק היא אחד השלבים המעצבנים יותר בהכנת הרהיט ליישום הגימור. כמעט לכל הדבקים יש את היכולת המופלאה לצוץ מתחת לכל גימור, כך שבאמת חייבים למחות כל זכר שלהם על גבי הרהיט לפני יישום הגימור. יש את אלה שמיד לאחר ההדבקה מנגבים את שאריות הדבק עם סמרטוט רטוב (והמהדרין משתמשים במים חמים) מתוך מחשבה שבכך הם פותרים את הבעייה. האמת העצובה היא שהם רק מרעים את המצב. המים (ובמיוחד מים חמים) פותחים את הגרעינים של העץ, והניגוב דוחף פנימה לתוך הגרעינים את הדבק. התוצאה - אזורים נרחבים ספוגי דבק בשכבה עמוקה למדי.

הגישה ההפוכה דוגלת בהמתנה להתייבשות הסופית של הדבק. או אז מגרדים את השאריות באמצעות מפסלת (או מישע) והרבה סבלנות. בשיטה זאת הדבק כמעט שאינו נספג לתוך העץ וקל, יחסית, להיפטר מכל שאריות הדבק. אבל, בהרבה מקרים תהליך הניקוי כרוך בשריטת העץ, במיוחד באזורי החיבור שבהם קשה מאוד להיפטר מהשריטות.

השיטה המיטבית היא המתנה לשלב בו שאריות הדבק הופכות לכמעין מסטיק - לא קשה מדי ולא רך מדי. כאשר הדבק נמצא בשלב המסטיק קל מאוד לקלף אותו בלי לגרום נזק לרהיט. שיטה זאת מחייבת להיות בקרבת הרהיט בעת התייבשות הדבק, כדי שאפשר יהיה לתפוש את הדבק בדיוק ברגע המתאים.

כחלק מן ההכנה של הרהיט ליישום הגימור יש לטפל בחורים ובחריצים כאלה ואחרים. יש מקרים בהם מנסים להעלים אותם באמצעות מילוי דומה ככל הניתן לעץ עצמו, ויש מקרים בהם הופכים אותם לאלמנט עיצובי באמצעות מילוי בעל נוכחות מודגשת. בכל מקרה, חשוב להתאים את המילוי לגימור אותו בוחרים. גימור על בסיס סינתטי יבלוט מתחת לגימור על בסיס שמן טבעי. גימורים על בסיס דבק ייבלטו מתחת לרוב הגימורים ולכן לא מומלץ להשתמש בהם. כאשר מטפלים בחורים גדולים מומלץ להימנע משימוש בחומרי מילוי יציבים מאוד (דוגמאת אפוקסי). העץ מתרחב ומתכווץ, מילוי האפוקסי נותר באותו גודל. התוצאה - היווצרות חריצים מסביב למילוי אם העץ מתרחב או התפוצצות העץ מסביב למילוי אם העץ מתכווץ.

ממש לא גמרתי לכתוב את כל שרציתי (האמת עוד לא התחלתי לדבר על הגימורים עצמם) אבל הגיע זמן ללכת. המשך בשבוע הבא.

מן הגורן ומן היקב

הלילה הקודם התחיל מאחור מדי ונגמר מוקדם מדי. היום עבר עלי בסידורים כאלה ואחרים. התקווה לכתוב רשומה בנושא גימורים (לקראת מפגש פורום הנגרות של תפוז ביום שישי הקרוב) נגוזה לה לנוכח העייפות וחוסר הריכוז. על מנת שלא להותיר את הקוראים הנאמנים בלא חומר קריאה, ליקטתי עבורכם כמה נושאים.

זוכרים את הסירה העתיקה מדובר עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות? ובכן בניית הסירה התקדמה, ולאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת, ב - 16.5.2012, נשלמה העבודה, והסירה הורדה ברוב טקס אל המים. מיד עם ההורדה אל המים התגלה כי הספינה דולפת ושוקעת, ולא נותרה ברירה אלא למשות אותה בזריזות בטרם תאבד במצולות. אני ממליץ לבקר בבלוג של רובין ווד, לעקוב אחר תהליך הבנייה המרתק ואחר ההתמודדות של הבונים עם הכשלון.

ובמעבר חד. שקיעתה של רשת Kika ושל רשתות נגרות מקומיות נוספות ביססו עוד יותר את מעמדה של Ikea כשליטה הבלתי מעורערת של סצינת הריהוט לבית. אבל יש גם אנשים שמנסים לשחות נגד הזרים ולהוכיח כי אפשר לחיות גם בלי הענק הכחול-צהוב. הנה קישור לשתי חוברת פרי עטו של Thomas Billas שנקראות בפשטות How to make it without Ikea. עיינו בחלק הראשון ובחלק השני - הנאתכם מובטחת.

ושוב, במעבר חד. קצת קידום של בית הספר בו אבלה בשנה הקרובה - Centre for Furniture Craftsmanship. הנה קישור לרשימת הקורסים לשנת 2012. ביוני מתארח בבית הספר Doug Stowe שעל הבלוג שלו המלצתי בעבר. ביולי מתארח בבית הספר Peter Follansbee (בתמונה מימין, מפצל גזע עץ) שגם הבלוג שלו מומלץ מאוד. לפוקדים את בית הספר (ולאלה שסתם נקלעו לסביבה) מובטח אירוח על בסיס חצי פנסיון עם נגיעה ישראלית.

נסו ותהנו - עדיף בקיץ.

שחור הוא יפה

שחור הוא לא רק יפה, הוא גם נדיר (ויקר).

כל מי שראה אי פעם גיטרה, כינור או פסנתר ראה אבוני (Ebony) - אותו עץ שחור שמשמש לבניית כלי מוסיקה או לגילוף חפצי נוי כאלה ואחרים. האבוני (קיימים מינים שונים של הזן Diospyros) הוא עץ שחור, דחוס וכבד (הוא שוקע במים), שגדל באזורים טרופיים. המצרים הקדמונים השתמשו בו בארונות הקבורה שלהם, והמילה המצרית hbny היא המקור לשמו של העץ. השימוש באבוני הלך והתרחב והגיע לשיא במאה ה - 17, אז נבנו מאבוני ארונות שלמים עם גילופים. המילה הצרפתית לנגר ebenistes לקוחה משמו של העץ. היום השימוש בעץ מוגבל לתעשיית המוסיקה ולגילוף חפצי נוי קטנים.

אבוני הוא שם כולל למשפחה של עצים - אמנם כולם שחורים (למדי) אבל תכונותיהם האחרות עשויות להיות שונות. חלק מן המינים נדבקים בקלות, בעוד שאחרים פשוט אינם נדבקים (תופעה אופיינית לעצים דחוסים). חלק מן המינים נוטים להשבר, בעוד שאחרים חזקים מאוד (כך שבכל מקרה חייבים לקדוח חורים מובילים לברגים - למנוע את שבירת העץ או הבורג). חלק מן המינים מוקצעים בקלות, בעוד שאחרים מותירים גם את המקצועות המשובחים אובדי עצות. המשותף לכל המינים הוא האבק הדק (והמעקצץ) שמתפזר לכל עבר ברגע שמתחילים לשייף אותם. חמש דקות של שיוף והסדנא נראית כמו מכרה פחם. אבל, לאחר הגימור מקבלים משטח שחור, חלק להפליא, עם ברק נפלא.

במשך ארבע מאות השנה האחרונות התבצעה כריתה אינטנסיבית של עצי אבוני על מנת לספק את הדרישה של החברה המערבית. עצי האבוני חוסלו למעשה בגבון, בקונגו ובסרי לנקה. המדינה האחרונה בה חוסלו עצי האבוני (ועצים מקומיים נוספים) היא מדגסקר. נותר מספר מצומצם של עצים בשמורות טבע, אבל גם הם נכרתים על ידי גנבים בקצב של כמאתיים עצים ליום. אתם מוזמנים לצפות בסרט מבית היוצר של EAI. לא צריך להיות "מחבק עצים" אדוק על מנת להשתכנע שהמצב בכי רע.

כיום, המקור המרכזי (אם לא היחיד) לאבוני חוקי הוא קמרון, שם נשארו - ככל הנראה - די הרבה עצי אבוני. מכאן העניינים מסתבכים במקצת - ננסה לדבוק בעובדות ואחר כך נעיר מספר הערות. לפני מספר שנים חברת Taylor Guitars, חברת גיטרות ידועה שנוסדה בשנת 1975 בארה"ב, השתלטה על חברה ספרדית בעלת זיכיון לכריתת עצי אבוני בקמרון. בנוסף לזיכיון, החברה עוסקת בכריתה עצמה, בניסור העצים, ובהפצתם (למערב). כיום, 75% מייצוא עצי האבוני מקמרון מתבצע באמצעות Taylor Guitar.

באחד מן הביקורים שלו בקמרון גילה בוב טיילור (מייסד שותף של חברת הגיטרות) כי חלק גדול מאוד (כ - 90%) מעצי האבוני שנכרתים אינם שחורים לחלוטין ולפיכך הם נזרקים. בוב קיבל החלטה להשתמש גם באבוני מסוג ב' לייצור גיטרות, כך שניתן למצוא היום גיטרות שלו עם צואר שאיננו שחור לחלוטין.

ועתה, להערות.

• בוב טיילור אומר בפה מלא כי המטרה הראשונית של ההשתלטות על החברה הספרדית הייתה כלכלית. אבל, טוען בתוקף כי מהר מאוד הם הבינו שיש להם אחריות חברתית וסביבתית אותה הם מממשים ככל יכולתם. הוא טוען כי השימוש באבוני סוג ב' הוא חלק ממימוש האחריות הזאת. הציניקנים יאמרו כי שוב אנו עדים לעטיפת צלופן חברתית / סביבתית לשיקולים עסקיים קרים.
• נקודה נוספת היא ההשתלטות של יצרן גיטרות על משאב מרכזי לייצור גיטרות - קשה להאמין שמחיר האבוני עבור Taylor Guitars זהה למחיר שנגבה מחברות גיטרות מתחרות. לא צריך להיות קפיטליסט שרוף על מנת לנוע בחוסר נוחות בכיסא נוכח הסיטואציה הזאת.
• נקודה אחרונה ומאוד חשובה היא ייעור מחדש. כלומר, העובדה שהוא איננו קיים. אחרי שמנקים את המילים היפות והמתחמקות של בוב טיילור מבינים כי הם אינם עוסקים בכלל בייעור מחדש. הם אפילו לא טורחים להתחבא מאחורי תוכנית "עץ-תחת-עץ". אמנם, התוכניות הללו הן לרוב חסרות משמעות (קחו בחשבון שעץ אבוני נכרת כשהוא מגיע לגיל 100 שנים לכל הפחות, וסיכויי השרידות של עצים חדשים להגיע לגיל זה נמוכים למדי), אבל קצת קשה לטעון לאחריות סביבתית כשלא עושים דבר לגבי ייעור מחדש.

בשורה התחתונה אני לא חושב שמדובר כאן באנשי עסקים ציניקנים שהדבר היחיד שמדריך אותם הוא כסף (אני מתקשה לראות במישהו שבונה גיטרות איש עסקים ממולח...). אני חושב שמדובר כאן באנשים שמנסים לאזן בין האחריות העסקית שלהם לבין האחריות החברתית / סביבתית שלהם. הם החליטו על נקודת איזון מסוימת. יכול להיות שאנו היינו שמים אותה במקום שונה. מי שמעוניין לשמוע את בוב (זה די ארוך ואיטי), לקרוא תגובות ולגבש את דעתו מוזמן לדלג את הלינק הבא.

ולסיום, איך לא, שירם של פול מקרטני וסטיבי וונדר - Ebony & Ivory.

בנימה חיובית

ביום שני האחרון ציינו האמריקאים את Memorial Day (יום הזכרון). יום הזכרון מצוין ביום השני האחרון בחודש מאי, והוא מסמל את תחילת הקיץ. עם סיומה של מלחמת האזרחים החלו האמריקאים לציין את Decoration Day לזכר החיילים שנפלו במלחמה. במשך השנים שינה היום את שמו ואת היקפו, וכיום הוא מצוין לזכר כל החיילים האמריקאים שנפלו במלחמות השונות. בעבור אמריקאים רבים זהו יום זכרון בו מבקרים בבתי הקברות ובמצבות זכרון, אבל עבור אמריקאים רבים לא פחות זהו יום קניות ובילויים.

מאחד הבלוגים האמריקאיים שאני קורא למדתי על מבצע הנצחה בשם Portrait Freedom אליו נרתמו 400 אומנים של מסור נימה. הרעיון שעומד מאחורי מבצע ההנצחה הוא חיתוך תמונה של כל הנופלים ב"מבצע חירות מתמשכת" (השם האמריקאי למלחמה באפגניסטן) ומסירתה למשפחה. התמונה נחתכת (לאחר תכנון קפדני ובקרה) באמצעות מסור נימה בלוח לביד דק, היא ממוסגרת כשמאחוריה קרטון שחור, ונשלחת למשפחתו של הנופל. כל זאת, ללא תמורה, כמובן. עד עתה הוכנו כ - 1,000 תמונות, ובכך הונצחו כמחצית מן הנופלים.




ובמעבר חד, אך עדיין בתחום מסור הנימה, נעבור אל Alan Bradstreet. אלן מייצר סימניות מעץ. זה אולי לא נשמע כל כך מיוחד, אבל - הוא מייצר 50,000 סימניות בשנה, הוא עובד לבד, והוא מצליח להתפרנס ממכירת הסימניות. אלן, כיום בן 64, עבר בשנות השבעים למדינת מיין. הוא החל לעבוד במפעל לייצור מטבחים, אבל בשנת 1985 החליט לעזוב ולפתוח מפעל משלו - מפעל של איש אחד לייצור סימניות מעץ.

אלן קונה (בזול) שאריות עצים מנגרים בסביבה. הוא חותך את השאריות לפרוסות דקות בגודל של סימניה, משייף את החתיכות, חותך בהן - באמצעות מסור נימה - את אחד מתוך 130 הדגמים שלו, ובסיום מבצע את הגימור. על השיווק והמכירות (כמעט כולן בסיטונאות) אחראית אישתו. אנחנו מכירים לא מעט עסקים שמרוויחים לא רע מייצור המוני ומכירה במחיר נמוך - אבל, כשמדובר במפעל של איש אחד זה בהחלט מרשים.

איך עושים את זה?

• התמקדות - אלן מייצר אך ורק סימניות מעץ בגודל זהה, ואך ורק 130 דגמים.
• יעילות - הסדנא (המפעל) מאורגנת בצורה מיטבית לייצור. אלן מחזיק, למשל, שני מסורי נימה עם שתי מסוריות שונות על מנת לחסוך את הזמן הכרוך בהחלפת המסוריות.
• משמעת ומוטיבציה - אלן מתחיל את השבוע ביום שני ולא מפסיק לייצר עד שהוא מגיע ל - 1,200 סימניות. אז הוא חופשי לעיסוקיו האחרים - קורסים בנגרות, עפי"ר.
• אסטרטגיה שיווקית ברורה - אלן (בעצם אישתו) מוכר בסיטונאות. הוא אמנם מרוויח פחות, אבל כך העיסוק בשיווק ובמכירות מצומצם ביותר.

ובנימה אופטימית זו - של נגר שמתפרנס בכבוד מעמל כפיו - נסיים.