יום ראשון, 27 במאי 2012

רבי עקיבא היה נותן בהם סימנים

שביל האפלצ'ים (Appalachian Trail) הוא שביל הליכה שאורכו 3,515 ק"מ. הוא משתרע בין Springer Mountain שבמדינת ג'ורג'יה לבין Mount Katahdin שבמדינת מיין. הר קטדין נמצא לא הרחק (שלוש שעות נסיעה ועוד מספר שעות הליכה) מהמקום בו נגור במיין, כך שהסיכוי שבאחד הימים נעפיל אל הפסגה גבוה למדי. בשנת 1948 הושלמה ההליכה הראשונה לאורכו של כל השביל - אדם בשם Earl Shaffer הלך לאורכו של כל השביל מדרום לצפון. כמה שנים לאחר מכן הוא השלים הליכה נוספת לאורכו של כל השביל - הפעם מצפון לדרום. בשנת 1988, בהיותו בן שמונים, הוא השלים הליכה נוספות לאורכו של כל השביל.



שביל האפלצ'ים מסומן בצורה צנועה ביותר - מלבן צבע לבן בגודל 5 * 15 ס"מ. הטכנולוגיה בה משתמשים לצורך הסימון פשוטה למדי - טובלים מברשת ברוחב 2 אינץ' בפח צבע לבן, מעבירים על העץ המסומן, וממשיכים הלאה. הדיוק (שמימלא איננו נחוץ במקרה זה) נדחק לטובת הפשטות והמהירות.

אחד מכלי הסימון החשובים ביותר בנגרות הוא מד הסימון (Marking Gauge). המכשיר משמש לסימון קווים ישרים במקביל לדופן. מד הסימון מורכב משלושה חלקים (ולא, הוא לא הומצא בצה"ל): מוט, ראש ואמצעי סימון. את הראש מניעים על גבי המוט עד שמקבלים את המרחק הרצוי בינו לבין אמצעי הסימון. אז מקבעים אותו אל המוט באמצעות הבורג. כעת נותר להצמיד את הראש אל הדופן של חתיכת העץ אותה רוצים לסמן, ולסמן באמצעות אמצעי הסימון.

בתמונה שלמעלה ניתן לראות את שתי הואריציות העיקריות. למעלה - מד הסימון הקלאסי (של סטנלי, במקרה זה) בנוי עץ, המוט מרובע, ואמצעי הסימון הוא מסמר. למטה - מד הסימון המעוגל (של וריטס, במקרה זה) בנוי מתכת, המוט עגול, ואמצעי הסימון הוא עגול מתכת. למרות שמד הסימון המעוגל נחשב למודרני הרי שקיימות גרסאות מוקדמות למדי שיוצרו ע"י סטנלי.

לכל אחת מן הואריציות יש יתרונות וחסרונות. מד הסימון הקלאסי הוא פשוט, קל לבנייה עצמית (יש עשרות תוכניות ברשת), ונוח מאוד לסמן איתו את נקודת ההתחלה של הסימון. מדי הסימון האלה נוטים לאבד את הדיוק ברבות השנים (שחיקת הבורג, התעקמות אמצעי הסימון), ולעיתים קרובות סימון הקווים באמצעותם איננו נוח. מד הסימון המעוגל מדויק מאוד, הוא שומר על רמת הדיוק לאורך שנים, וקל מאוד לסמן איתו את הקווים. מדי הסימון האלה נוטים להיות יקרים יותר, לא מעשי לבנות אותם לבד, וקשה מאוד לסמן באמצעותם את נקודת ההתחלה של הסימון.

בן דוד של מד הסימון הוא מד הסימון הכפול המשמש לסימון סין וגרז. הרעיון הוא לסמן את שני הצדדים של הסין / גרז בעת ובעונה אחת במקביל לדופן. גם כאן יש שתי גישות. הראשונה היא להעביר שני מוטות עם אמצעי סימון דרך הראש (למעלה). השניה היא להרכיב את שני אמצעי הסימון על מוט הסימון (למטה). היתרון המרכזי שבסימון כפול הוא שגודל הסין / גרז נשמר קבוע גם אם גודלן של חתיכות העץ (אותן מסמנים) שונה.



ונסיים בשירם של הדודאים (שנכתב על ידי יוסי גמזו ללחן אירי מסורתי) - סימן שאתה צעיר.

יום ראשון, 20 במאי 2012

החלטות

למורה שלי מאנגליה יש סיפור מיתולוגי על ארון. את הארון הזמינו בני זוג, שכבר בעת ההזמנה לא הצליחו להגיע להחלטה מוסכמת לגבי הידיות שישולבו בו. הוחלט לא להחליט ולהמתין למועד סיום הבנייה של הארון. הבנייה הסתיימה, ובני הזוג עדיין היו חלוקים בדעתם לגבי הידיות. לאחר מספר שבועות בהן פאר הארון את הסדנא, באו בני הזוג אל המורה וביקשו ממנו שהוא יחליט. הוא בחר בפתרון המתבקש - ויתור על ידיות ופתיחה באמצעות מגרעות בצדי המגירות והדלתות. כששאלנו אותו מדוע לא הציע לבני הזוג את הפתרון כבר בהתחלה, הוא השיב בקיצור: I didn't like them.


כשבונים רהיטים יש המון החלטות, שאני מוצא עצמי משקיע בהן הרבה זמן ומחשבה. הרבה החלטות נוגעות לדוגמא של העץ - בחירת חזיתות של מגירות ודלתות (תחום שקרנוב נחשב בו לקוסם), בחירת הכיוון והסדר של רגליים של שולחן. הרבה החלטות נוגעות למימדים -  האם רוחב הרגל צריך להיות 40 מ"מ או 35 מ"מ, בכמה תהייה המגירה התחתונה גדולה מהמגירה העליונה. החלטות אחרות נוגעות לגימור - שמן, שלאק, לכה, מט, מבריק. ויש עוד לא מעט החלטות טריוויאליות יותר - סדר ושיטת החיתוך, סוג המחברים, סדר ההדבקה וכיו"ב.


לפעמים יש החלטות הקשורות לעולם הנגרות שהן קצת יותר דרמטיות. אני לוקח פסק זמן מבניית רהיטים בארץ הקודש, ועובר להיות אומן אורח ב - Centre for Furniture Craftsmanship שנמצא בעיירה Rockport שבמדינת Maine. פניתי, הצגתי עבודות, סיפקתי ממליצים, והתקבלתי בתור אומן אורח לתקופה של שנה. בית הספר מציע קורסים ארוכים של תשעה חודשים, קורסים קצרים יותר של שניים עשר שבועות, וסדנאות של שבוע / שבועיים. בנוסף, בית הספר תומך בתוכנית של אומנים אורחים, שאליה התקבלתי.

הרפתקה, ואם כבר הרפתקה אז בסוף העולם (או לפחות מאוד קרוב לשם).


יום ראשון, 13 במאי 2012

משעמם לי !!!

הקטע הבא אינו קל לצפייה. המכנסיים גבוהים במיוחד, השערות שופעות במיוחד, והקולות זכים וצלולים. מקווה שריככתי את ההלם - הבה נצפה בדיויד ברוזה, גידי גוב, יהודית רביץ ויוני רכטר.


לראות גן סגור זה לא כל כך נעים, אבל לראות ולשחק בגן משעמם - זו כבר ממש בעייה. מתי בפעם האחרונה הלכתם עם הילדים (או הנכדים) לגן משחקים וממש התלהבתם מהמתקנים? אז נכון שהרבה גני משחקים עברו שינוי משמעותי בעשור האחרון, אבל עדיין מדובר במתקנים תעשייתיים שחוזרים על עצמם. בגני המשחקים שבטבע אנו מוצאים את אותם חניוני נופש פעיל - אמנם קצת פחות תעשייתיים, אבל לא ממש מעוררי השראה.

אפשר אחרת, ואני אפילו לא בטוח שזה עולה הרבה יותר. הנה שלוש דוגמאות. הדוגמא הראשונה היא מיער בדרום אנגליה. ביער פזורים מתקנים מוסיקליים גדולים. חרף הקור העז הילדים התעכבו ליד כל מתקן זמן רב, בעוד ההורים מפנטזים על כוס הקפה שמחכה להם במכונית.





הדוגמא השנייה לקוחה מיער נוסף באנגליה ששמו Alice Holt. ביער פזורים מתקני עץ גדולים בצורת חיות. באמת, כל מילה מיותרת. הפעם ההורים רגועים בהרבה - תרמוס הקפה נמצא בתיק הגב.

 

הדוגמא השלישית היא חברה דנית בשם MONSTRUM. החברה מתכננת ובונה גני משחקים מ-א-מ-מים. אני מצרף תמונה אחת, אבל ממליץ בכל פה להכנס לאתר שלהם ולהתרשם.


כמה דוגמאות לכך שאפשר גם אחרת - מתקני משחק מקוריים, מהנים ועוד מעץ. מה צריך יותר מזה? שנזכה לראותם במהרה בימינו בארץ הקודש.