סוף מעשה במחשבה תחילה

אמנם סוף השבוע מאחורינו, אבל אנו נפצח בפיוט לשבת (כל אחד מוזמן לבחור את הלחן "שלו") - לא לדאוג יותר מדי, אנו נסתפק בשלושת הבתים הראשונים:

לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד
הִשְׁמִיעָנוּ אל הַמְיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּהּ

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה
כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה
מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ

מסתבר שמקורו של הביטוי השגור היום "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא בפיוט לכה דודי שחובר ע"י הרב שלמה אלקבץ במאה ה - 16 בצפת. על פי גרסא אחת שלמה אלקבץ שאל את הביטוי מספר הקבלה "מערכת האלוהות". על פי גרסא אחרת הביטוי נשאל מספר הכוזרי בתרגום יהודה אבן תיבון.

ביום העצמאות נסענו לערבה, ובהנהגתו של הנגר טיילנו בנחל ברק. טיילנו - ארבעה מבוגרים, שישה ילדים (מגיל שנה וחצי ועד גיל שלוש עשרה) וכלבת לברדור נאמנה. הטיול מתחיל בהעפלה אכזרית (אך קצרה) למדי אל הרמה, הליכה קצרה לאורך אפיקו של הנחל, וגלישה בתוך הקניון של נחל ברק. הגלישה כוללת ירידה בכמה מפלים תוך העזרות בסולמות ארוכים המשתלשלים להם בין שמיים וארץ. הנגר אכן זכר כי מדובר במפלים, אבל מרחק השנים השכיח ממנו את גובהם.

הילדות הקטנות הורדו במנשאי גב. הילדים האמצעיים ירדו עם סיוע קל. הילדים הגדולים ירדו בכוחות עצמם. גם ההורים ירדו בכוחות עצמם - מי בעיניים פקוחות ומי בעיניים עצומות. את מי לא הזכרנו? נכון, את הכלבה. לכלבים יש יכולות רבות - ירידה בסולם איננה אחת מהן. את שני המפלים הראשונים, הקצרים יחסית, עברנו בהצלחה. המפל השלישי, הארוך, היווה אתגר מרשים. אבל, כמו שקישון אמר, במדינת ישראל לא מאמינים בנסים אלא סומכים עליהם. במקום עברה משפחה עם ציוד גלישה. הכלבה חוברה לרתמה מאולתרת, נקשרה לחבל, וגלשה לה במורד הסולם בליווי צמוד של הנגר.

במהלך הלימודים באנגליה למד איתי בחור צרפתי, דוקטור לכימיה שהחליט (הרבה לפני גיל ארבעים :-) על שינוי קריירה. באחד הימים, ראינו את הבחור שקוע במחברתו, כשהוא סופר בריכוז רב. לאחר כרבע שעה הבחור הכריז: "מאתיים שבעים וארבעה". התגובה לא אחרה לבוא: "אה?" הבחור המשיך: "בארון יש מאתיים שבעים וארבעה חלקים". כדי להשלים את התמונה יש לציין כי הספירה נערכה לפני שנחתכה ולו חתיכת קרש אחת לטובת בניית הארון.

שיטת העבודה של הדוקטור כללה עריכת שרטוטים מפורטים של הרהיט אותו עמד לבנות, כולל שרטוטים מוגדלים של כל המחברים. רישום מדוקדק של כל החלקים, כולל לשונות חופשיות ומעצורים למגירות. חיתוך ראשוני של כל החלקים, ולאחריו חיתוך מדויק של כל החלקים. או אז הכל היה מוכן לתחילת העבודה על הרהיט.

אני עובד בצורה פחות "מדעית". אני מוותר, בדרך כלל, על שרטוטים של המחברים אלא אם כן מדובר במחברים מסובכים מאוד. ברשימת החלקים שלי לא תמצאו חלקים פנימיים של מחברים, מעצורים של מגירות, ידיות או פסים ל - inlay.

אבל, גם אני יודע במדויק מה כל החלקים שאני צריך לחתוך ולחבר, מחליט על סדר החיתוך ועל סדר ההדבקה - כל זאת הרבה לפני שהתחלתי לחתוך את הקרש הראשון. ארון די רגיל עם מספר מגירות כולל עשרות רבות של חלקים (לרוב יותר ממאה). אם לא מתכננים מראש את העבודה, הצרות בוא יבואו. ובמקרה של בניית רהיטים, הסיכוי שפתאום תופיע בסדנא שלך משפחה עם ציוד גלישה, שייחלץ אותך מן הצרה, נמוך למדי.

בשבוע הבא הבלוג בחופשה לרגל שמחה משפחתית (שתוכננה זמן רב מראש). להתראות בעוד שבועיים. 

כרטיס גירוד

היום הם כבר פריט לאספנים, אבל פעם הם היו נפוצים כמעט בכל מכונית - כרטיסי חנייה. בדור הראשון של הכרטיסים היינו צריכים לתלוש חלקים מן הכרטיס על מנת לסמן את זמן החנייה. בדור השני של הכרטיסים נחסכה מאיתנו התלישה, אבל נאלצנו לגרד ריבועים של חומר פלסטי מגעיל למדי, שאיכשהו תמיד הצליח להשתחל לו מתחת לציפורניים.

גויאבה היא אחד מאותם דברים שמחלקים את האנושות לשני מחנות - או שאתה אוהב אותה, או שאתה שונא אותה. אין דרך ביניים. בעולם הנגרות יש מספר גויאבות, אבל אני חושב שהגויאבה (בהא הידיעה) היא השימוש ב - scraper (משע, בעברית). ישנם נגרים שמתמשים בו באופן תדיר, וישנים כאלה שעצם הזכרת שמו גורמת להם לצמרמורות קשות ולרעידות בלתי רצוניות.

משע (שיש המכנים אותו גם ציקלינה או כרטיס גירוד) הוא לא יותר מאשר לוח מתכת דק שאיתו מגרדים את משטח העץ. לוחות המתכת הללו מגיעים במגוון גדלים וצורות. ניתן לרכוש אותם (בחנויות המובחרות) או לייצר אותם לבד (מלהב ישן של מסור או מלהב ישן של מקצוע). ניתן לאחוז אותם ביד ולסבול מהחום שנוצר כתוצאה מהחיכוך, או שניתן להושיב אותם בתוך מתקן מהודר (המפורסם שבהם Stanley Cabinet Scraper מספר 80).

על פי הספרים יש להשתמש במשע בשלבי הגימור הסופיים של עיבוד העץ - לפני השיוף או במקומו. השימוש במשע נפוץ במיוחד בעצים שבהם הגרעינים אינם אחידים - כפי שאומר הביטוי הבריטי go all over the place. יש הטוענים כי הגימור המתקבל כתוצאה משימוש במשע טוב יותר מזה המתקבל כתוצאה משיוף.

הכנת המשע לשימוש היא תהליך שמצריך מיומנות ונסיון. את לוח המתכת הדק לא משחיזים, אלא להפך - מקהים את קצהו באמצעות מוט מתכת עגול. השימוש במשע מצריך גם הוא מיומנות ונסיון. אתה בזווית הנכונה של המשע ביחס ללוח העץ והכל הולך למישרין. סטייה קלה ולוח העץ מתחיל להשרט ולהתעקם.

אז מה מקורה של הביקורת ? הבעייה מתחילה כאשר אנשים (שהתואר נגר איננו ראוי להם :-) משתמשים במשע במקום להשתמש במקצוע. ביותר מדי מקרים המשע משמש תחליף למקצוע מכוון היטב עם להב מושחז כהלכה שמוחזק בידיים מיומנות. כאשר משתמשים במשע במקום במקצוע מקבלים משטח שהוא חלק אבל ממש ממש לא ישר. כפי שהמורה שלי היה נוהג לומר: we have a name for people who use a scraper. we call them cheaters. וכשתהינו מדוע הוא מחזיק באוסף מרשים למדי של משעים, הוא השיב שבתור מורה לנגרות הוא חייב לחשוף את התלמידים גם לצדדים האפלים של עולם הנגרות.

הדיון בשאלה מתי מותר / צריך / כדאי להשתמש בכרטיס גרוד (משע) רחוק מהכרעה. מה שברור הוא ששימוש בכרטיס גרוד הוא בהחלט אחת הדרכים להתעשר מנגרות - בהנחה שמדובר בכרטיס גרוד, חישגד, של מפעל הפיס.

גרוד נעים.

שוב נדרשים לשיטה

חופשת הפסח שהסתיימה לה אתמול הוליכה אותנו אל הדרום. ברשומה קודמת שיבחתי כבר את הדרום - בעוד רוב עמישראל נמשך אל הצפון הסואן והפקוק, אנו שמים פעמינו אל המרחבים השקטים והפתוחים של הדרום. על פי רוב אנו מדירים רגלינו מטיולים מאורגנים, אבל הפעם חרגנו ממנהגינו והצטרפנו לטיול גלישה (סנפלינג) של החברה להגנת הטבע.

ביום הראשון של הטיול ביקרנו וגלשנו בנחל פרת / ואדי קלט (כל אחד מוזמן לבחור את השם על פי "הנרטיב" המתאים לו). שילוב של חופשת פסח ויום שישי הביא למקום יהודים וערבים (ישראלים ופלסטינים), שהתערבבו אלה באלה, והפליאו לצלות בשר ולהעלות עשן. הפקח שהשגיח על המתרחצים בבריכה המיר את את משפטי האינתיפדה שלו - JIB EL HAWIYA, ROOCH MIN HOON למשפטי פיקוח הולמים - SAGARNA EL BIRKA, ROOCH MIN HOON.

למחרת, השכמנו קום, טיפסנו כשלושים דקות במעלה נחל רחף, ואת שאר היום בילינו בגלישה במורד הנחל. הגלישה במפל האחרון (משהו כמו 40 מטר, רובם בשיפוע שלילי) סיפקה לגולשים האמיצים אפשרות להנות מן הנוף. הנגר שבינינו ניצל את הגלישה להתבונן בעצים - בהם עצי שיטה - ולהרהר בפוטנציאל הטמון בהם.


 השיטה (Acacia) היא סוג של עץ או שיח שמונה כ - 1,300 מינים. רוב המינים נמצאים באוסטרליה (כ - 950). בישראל אנו מוצאים מספר סוגים של שיטה - שיטה סלילנית, שיטת הסוכך, שיטת הנגב ושיטה מלבינה. לצערינו, אנו מוצאים בארץ גם את השיטה המכחילה, שהוא מין פולש שהובא לארץ מאוסטרליה על יד הבריטים בשנות העשרים של המאה הקודמת. השיטה המכחילה היא אחד מן המינים הפולשים המזיקים ביותר, ומתנהלת נגדה מלחמת חורמה.

השיטה מוזכרת פעמים מספר בתורה. השיטה שימשה לבניית ארון הברית, המשכן, המזבח, ומזבח הקטורת. גם כיום משתמשים במינים שונים של שיטה לבניית רהיטים. קיים שימוש נפוץ ב - Australian Blackwood וב - Australian Myall Wood שניחן בריח טוב (ויכול לשמש כתחליף לארז הלבנון). לשיטה שימושים נוספים - כמזון, כחומר ברפואה עממית, כבושם, כמקור לצבע, וכיו"ב.

בשנים האחרונות מתרחשת תופעה מדאיגה של תמותת עצי שיטה בנגב ובערבה. הסיבות לתמותת העצים אינן ברורות, ונעשה מאמץ מחקרי נרחב על מנת להבין את הסיבות לתמותה ועל מנת לשפר את מצבם של העצים שעודם חיים. בנובמבר 2011 נערך כנס בנושא, והמתעניינים מוזמנים לעיין בחוברת התקצירים של ההרצאות שניתנו בכנס.

ונסיים באיזכור נוסף (בלחנו של דובי זלצר, ובביצועה של נתנאלה) של השיטה בתנ"ך, הפעם מישעיהו מ"א, י"ט - אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר--יַחְדָּו.

על מקלות ולוחות שנה

ליל הסדר והפקקים מאחורינו. אנו יודעים כי חוגגים את חג הפסח בט"ו בניסן, אבל איך יודעים מתי חל ט"ו בניסן? השאלה אולי נשמעת טפשית, אבל העניינים אינם כל כך פשוטים.

השיטה הפשוטה לשמירת התאריך היא הסתמכות על הירח. מתבוננים אל השמיים, מחכים למולד הירח, וסופרים את ימי החודש. השיטה פשוטה ליישום על ידי כל אדם באשר הוא, איננה מצריכה ידע אסטרונומי כלשהו, וגם אם בחודש מסוים טועים ביום - בחודש הבא מתקנים את הטעות.

הבעייה המרכזית של השיטה הירחית היא שהקפה אחת של כדור הארץ סביב השמש אורכת 365.25 ימים בקירוב, ומספר זה אינו מתחלק באורך חודש ירחי שהוא 29.53 ימים בקירוב. הקפת כדור הארץ סביב השמש (שנה טרופית / שנה סולארית) היא הקובעת את עונות השנה, את אורך היום וכיו"ב. כלומר, אם שומרים באדיקות על לוח שנה ירחי מאבדים עד מהרה את הקשר לכל אותן תופעות הנובעות מהקפת השמש על ידי כדור הארץ.

על מנת לשמור על קלות החישוב של הלוח הירחי ועל המסורות הקשורות בו בלי לאבד את הקשר לשנה הסולארית פותח (ע"י היהודים ואחרים) הלוח הלוניסולארי, המתבסס על רעיון השנים המעוברות. הרעיון הוא שע"י הוספה של 7 חודשים ירחיים לאורך כל 19 שנים ירחיות מגיעים (כמעט) ל - 19 שנים סולאריות. בשנת 359 לספירה קבע הרב הלל נשיאה את השיטה של הלוח העברי עם השנים המעוברות, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. באותה הזדמנות בוטל הצורך בהתבוננות בירח לשם קביעת ראשי החודשים, ומכאן ואילך הסתמכו על החשבונות האסטרונומיים של הלל נשיאה.

וכאן אנו מגיעים אל לוח השנה הרוני (Runic calendar). לוח השנה הרוני היה בשימוש העמים הגרמנים והצפון אירופאים החל מתקופת ימי הביניים. הלוח העתיק ביותר שהשתמר הוא מהמאה ה - 13 לספירה. הלוח הרוני מזכיר את לוח השנה העברי - זהו לוח לוניסולארי שמציג 19 שנה. חדי הראייה שבינכם יכולים להבחין (סוף סוף) בקשר לנגרות. לוחות השנה הרוניים היו נחרטים על גבי מקלות עץ. ישנו חריץ עבור כל יום, וסימנים מיוחדים לימים מיוחדים - סולאריים (יום השיוויון) וירחיים (חג ה - Easter הנוצרי).

לוחות השנה הרונים משתייכים למשפחה גדולה ומכובדת של מקלות לוחות שנה. מקלות כאלה מוצאים במקומות רבים בצפון ובמזרח אירופה. חלק מן המקלות מציגים רמה אומנותית גבוהה, בעוד חלקם מאוד פשוטים. חלק מן המקלות הם מקלות סולאריים בלבד, וחלקם לוניסולאריים. המקלות נפוצו עם התפשטותה של הנצרות, בנסיונה להחיל לוח שנה אחיד על כל המאמינים. למקלות היה תפקיד חשוב בחיי היום-יום של האנשים, והם הועברו בירושה מדור לדור.

ככל הנראה בלי קשר למקלות לוחות השנה האירופאים, אנו מוצאים מקלות בעלי שימוש דומה בצפון אמריקה, שם השתמשו בהם התושבים האינדיאנים. בתרבות האינדיאנית אנו מוצאים את המקלות משמשים לא רק לצורך קביעת התאריך, אלא גם לצורך תיעוד אירועים משמעותיים בחיי הקהילה - יצירת יומן באמצעות סימנים על פני ציר הזמן, השנתות במקל.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים מתנה מיוחדת, כזאת שמתפתחת ומשתבחת לאורך השנים, למה לא להכין ולהעניק מקל לוח שנה?

דרך האמצע

העזר כנגד העירה כי הגיע הזמן לרשומה שתעסוק בנגרות ממש - הרף לנו מפטריות, עצים וסירות עתיקים, כובעי שעם ושאר קישקושים. את הערתה היא השמיעה בעדינות, כמובן, על מנת שלא לפגוע בצפור נפשי. האמת היא שעל מנת לפגוע בצפור נפשי היא תזקק להרבה יותר מהערה (מנומסת) - היא תזדקק למכת קראטה מכוונת היטב.

בתלמוד הבבלי (מסכת בבא קמא צ' ב') כתוב: "יודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או צפר נפשו". צפור הנפש היא הגרוגרת, החלק הבולט שבגרון. על פי התלמוד, מכה בצפור הנפש (בגרוגרת) עלולה להסתיים בהרבה יותר מאשר בהעלבות, היא עלולה להסתיים בכאב גרון.

המשמעות המושאלת, המוכרת לנו כיום, התפתחה בשלב מאוחר יותר. כיום אנו משתמשים בביטוי "צפור הנפש" אך ורק במשמעות המושאלת - משהו חשוב ויקר לנו מאוד. על פי מיכל סנונית (בספרה צפור הנפש, שנכתב בשנת 1985, וזכה מאז להצלחה כבירה שסיבותיה אינן נהירות לכותב שורות אלה) צפור הנפש "עשויה מגירות מגירות". וזה נושא הרשומה היום - מגירות. וליתר דיוק - המסילות שבהן נוסעות המגירות.

אם אתם לא בעניין של מגירות עשויות עץ שנוסעות בתוך מסילות עץ - זה הרגע לעזוב. אם גם אתם שואבים הנאה יתרה מבניית (או לפחות מפתיחת) מגירות עץ שנוסעות בתוך מסילות עץ בדיוק בהתנגדות הנכונה - לא חזקה מדי אך גם לא חלשה מדי - המשיכו לקרוא. על מנת להגיע לאותה התנגדות נכונה גם המגירה וגם המסילה חייבות להיות ישרות ומדויקות. סטייה של מילמטר לכאן והמגירה נתקעת, סטייה של מילימטר לשם והמגירה חופשית מדי.

על מנת שהמגירה תיסע כהלכה יש לתמוך בה כך שהיא תנוע בצורה ישרה - גם במישור האופקי וגם במישור האנכי. תפקידן של המסילות הוא לספק את התמיכה הזו. יש כמה אפשרויות לבניית המסילות.

מסילות בצדדי המגירה - בשיטה זו חורצים חריץ בכל אחד מצדדי המגירה, ובהתאמה מחברים לתוך הארון פסי עץ (או מתכת, רחמנא ליצלן) עליהם נוסע החריץ. היתרון הבולט של השיטה הוא בפשטותה. החסרון הבולט של השיטה הוא בכך שהיא פוגעת במגירה עצמה. לטעמי, החריצים בצדי המגירה נראים די רע. למרות שהשיטה מוזכרת בתנ"ך (Joyce) מעטים הנגרים האומנים שמשתמשים בה.



פסים בצדדי המגירה - בשיטה זו יוצרים פס בכל אחד מצדדי המגירה, ובהתאמה חורצים חריצים בארון בו נוסעים הפסים. המקרה המובהק (וכמעט היחיד בנגרות אומנותית) בו משתמשים בשיטה זו הוא עבור מגירה שממוקמת מתחת לשולחן כאשר לא רוצים לבנות קופסא שתכיל אותה. בעיצוב נכון ובביצוע מדויק ניתן להגיע לתוצאות יפות מאוד. היתרון הבולט של השיטה הוא בכך שלא נזקקים לקופסא עבור המגירה, החסרון הוא בחוזק - לא מומלץ להעמיס את המגירה יתר על המידה, שכן הפסים עלולים להישבר.

תומכים בצדדי הארון - בשיטה זו יוצרים בתוך הארון "קופסא" הדוקה (למדי) בה נוסעת המגירה. יישום אחד הוא חיבור פסי עץ בתוך הארון, כך שיתמכו בתנועה ישרה של המגירה. הפסים תומכים הן בתנועה האופקית והן בתנועה האנכית של המגירה. את השיטה הזו ניתן ליישם כאשר בונים את הארון בשיטה של Frame & Panel - הרגל (המסגרת) של הארון עבה יותר מהדופן, ויש מרווח בו ניתן למקם את הפסים בצדדי המגירה. יישום שני הוא שימוש בדפנות הארון עצמן כתומכים. שיטה זו מיושמת כאשר לדופן הארון ולרגל עובי זהה, או כאשר כלל אין רגל (מסגרת) ולפיכך אין מקום עבור הפסים.

שתי שיטות התמיכה (פסים פנימיים / דופן הארון עצמה)  מקובלות בשימוש, אבל לשימוש בדופן הארון עצמה יש שני חסרונות. הראשון, המגירות עלולות לחבוט בצדדי הארון בעת השימוש, ולאורך זמן החבטות עלולות להחליש את מבנה הארון. השני הוא הקושי להגיע לרמת דיוק גבוהה. הדפנות שהן משטחים גדולים יחסית, נוטות להתעוות - במיוחד אם מדובר בעץ מלא. עיוות של מילימטר או שניים ואיבדנו את ההתנגדות הנכונה. נגרים אומנים ישתמשו בתמיכת הדפנות רק כאשר מדובר במגירות קטנות בתוך ארוך קטן (הדוגמא המובהקת - הארונות של קרנוב).

מסילה אמצעית - בשיטה זו יוצרים חריץ בתחתית המגירה שנוסע על פס עץ שמותקן בתוך הארון. על פי רוב לא משתמשים בתחתית המגירה עצמה, אלא מוסיפים במרכז התחתית פס עץ שבו חורצים את החריץ. אמנם מדובר בעבודה לא מעטה, אבל כך מונעים מהמגירה לחבוט בצדדי הארון ומוסיפים אלמנט עיצובי נאה. Robert Ingham, שבונה כמעט את כל המגירות שלו באופן זה, הביא את השיטה לכדי שלמות מעוררת הערצה.

בפעם הבאה שאתם בונים ארון עם מגירות אתם מוזמנים לנסות את שיטת המסילה האמצעית. בפעם הבאה שאתם רוכשים ארון מגירות אל תשכחו לדרוש מן הנגר להשתמש בשיטת המסילה האמצעית. ותהא זו תרומתנו לחיזוקו של המרכז השפוי.