תיקון עולם

המושג "תיקון עולם" אומץ בחום על ידי תנועות חברתיות כאלה ואחרות השואפות לעולם טוב יותר, צודק יותר (בו כל בני האדם יכולים לרכוש "פסק זמן" במחיר שווה). המושג התאים לי ככותרת לרשומה של היום (פרטים בהמשך), אבל אז התחלתי לתהות מה מקורו ומה משמעותו.

את הביטוי מוצאים כבר בתקופת המשנה. שם מדובר באוסף של תקנות שתוקנו (חוקקו) על ידי הלל הזקן ונינו רבן גמליאל הזקן. תקנות אלה אינן מוזכרות במפורש בתורה, אך הן תוקנו (חוקקו) משום תיקון עולם - על מנת להפוך את העולם למקום מתוקן, טוב יותר, צודק יותר. אחת מן התקנות הללו היא הפרוזבול - אותה תקנה שמבטלת למעשה את שמיטת החובות בהגיע שנת שמיטה. בסמוך להגעתה של שנת שמיטה הפסיקו בעלי הממון להלוות כספים, שכן חששו שהכספים שלא יושבו עד לתחילתה של שנת השמיטה ירדו לטמיון. כך נוצר מצב שהיום יתואר כמחנק בשוק האשראי, בו העשירים לא הלוו כספים ולעניים לא היו כספים ללוות. תקנת הפרוזבול פתרה את הבעייה בדרך יצירתית, ואיפשרה התנהלות פיננסית מתמשכת.

המקור השני של הביטוי הוא תפילת "עלינו לשבח". התפילה הופיעה בתחילה כחלק מתפילת ראש השנה, ומאוחר יותר צורפה לשלוש התפילות היומיות. לגבי מקורה של התפילה ותקופת חיבורה קיימים דיונים רבים. התפילה מורכבת משני חלקים: הראשון (אותו שרים יחדיו) הינו שבח לה' שאנו זוכים להתפלל בפניו, השני (אותו אומרים בשקט) קורא לכל האנשים להכיר ביחודו של ה' ולעבוד אותו. הנה תחילתו של הקטע השני:

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ,

לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן,

לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ,

לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

המבנה הלשוני "לתקן עולם במלכות שדי" סתום משהו, ואכן בסידורי תפילה תימניים עכשווים ובנוסחים קדומים יותר של התפילה מופיע "לתכן עולם במלכות שדי" - לתכן מלשון לכונן. זוהי גרסא קלה יותר לעיכול מבחינה לשונית ומתאימה יותר לרוחה של התפילה כולה.

לא אחת פונים אלי בשאלות לגבי תיקון או שיפוץ רהיטים ישנים.

ראשית אני מברר האם מדובר ברהיט ישן באמת שדורש עבודת רסטורציה (שיחזור) אמיתית. אם אכן זה המצב, אני מבהיר למתעניין שאינני עוסק בתחום. רסטורציה של רהיטים (וכמובן של חפצים אחרים) היא תחום שיש ללמוד אותו ולרכוש בו מיומנות. משחזר טוב משתדל להשתמש בחומרים ובטכניקות שאפיינו את התקופה בה יוצר הרהיט. אין טעם לצפות רהיט מהמהאה התשעה עשרה בלקה על בסיס מים, כמו שאין טעם להשתמש בדבק מודרני לשם חיבור חלקים רופפים ברהיט. בכלל, קיים איזון עדין מאוד בין הצמדות למקור ולתקופה בה הוא יוצר לבין הרצון לחדש ולתקן את הרהיט.

אם לא מדובר ברהיטים שדורשים עבודת שיחזור אמיתית, אלא סתם רהיטים שדורשים תיקון אני לוקח הרבה אויר ומשיב באנחה קולנית. אני פשוט מכיר כבר את המשכה של השיחה. אני מברר מה היקף העבודה הנדרש, מחשב בזריזות כמה עלי לגבות תמורתה, נוקב בכמחצית מהסכום הזה, ואז נתקל בשתיקת תדהמה בצידו השני של הקו.

לאנשים יש תפישה כלשהי לגבי כמה הרהיט שלהם "שווה". התפישה מתבססת בעיקר על המחיר בו הוא נקנה, ועל המחיר של רהיט חלופי. חלק גדול מן הרהיטים הנמכרים בארץ מיוצר במדינות בהן מחיר העבודה זול מאוד ו/או שהוא מיוצר בצורה סדרתית, כך שמחירו של הרהיט זול למדי. תיקון הרהיט, לעומת זאת, מתבצע כאן במקום בו מחירה של שעת עבודה יקר לאין שיעור מזה שבה יוצר הרהיט. בנוסף, לא מדובר כאן בעבודה סדרתית, אלא בעבודה יחידנית על הרהיט המסוים אותו יש לתקן.

יש כאן חוסר איזון מובנה, שגורם לכך שמחיר התיקון גבוה מאוד (לעיתים בצורה מגוחכת) ביחס למחיר הרהיט. קחו כיסא בר מעץ מלא של איקאה, שעולה כ - 400 ש"ח. נניח שהוא קצת רעוע, ודורש גם צביעה. עלות התיקון והצביעה תהייה בסביבות 300 ש"ח, וגם אז הרווח יהיה מינימלי. קחו שולחן אוכל שהגיע מהמזרח וזקוק כעת לצביעה מחדש - המחיר (לצביעה טובה) עשוי להגיע לכשליש מהמחיר שנקנה בחנות.

בסופו של דבר אני שובר את השתיקה שבצידו השני של הקו בהצעה כי המתעניין יבצע את השיפוץ בעצמו. ברוב המקרים, העבודה הנדרשת איננה מסובכת מדי וניתן להגיע לתוצאות סבירות בהחלט עם ידע, יכולת וכלים בסיסיים. העלות נמוכה בהרבה, שכן עלות העבודה היא אפס. והכי חשוב - רמת הסיפוק גבוהה ומחפה (במקרה הצורך) על פגמים כאלה ואחרים המתגלים בסיומו של התהליך. יש כאלה שמקבלים בשמחה את ההצעה ("דיברתי היום עם הנגר והוא אמר שכדאי שאני אתקן את הכסאות מהמאה החמש עשרה שקיבלנו בירושה מסבתא של סבתא שלך"), ויש כאלה שמעדיפים להפטר מהרהיטים הישנים ולקנות חדשים תחתם ("דיברתי היום עם הנגר והוא אמר שלא כדאי לשפץ את הרהיטים הישנים שקנינו לפני שנה באיקאה, אלא ללכת לקנות חדשים").

התחלנו בתיקון עולם וסיימנו בתיקון רהיטים.

למה כובע?

"פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראים, אריות, קרנפים, תוכיים.
הקיצותי ולבי דפק בחוזקה: הלא יכול אני לנסוע לשם ממש!...
מדוע לא אסע לשם באמת?
מאז לא הרפתה ממני המחשבה ותשוקתי להיות באפריקה גברה מיום ליום, עד שביום קיץ בהיר אחד ארזתי את חפצי וישבתי במכונית האדומה מספר 5. היא הביאה אותי עד קצה רחוב אלנבי וכעבור רגעים אחדים כבר ישבתי ברכבת היוצאת לחיפה.
מנמל חיפה אפשר להגיע לכל מקום שבעולם.
ירדתי באניה לא גדולה. נסענו יום, יומים, שלושה. ביום הרביעי הגענו לאיטליה."

כך מתחיל ספרו של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו". כיום המסע קצר יותר - טיסה של כמה שעות, והנה אתם ביבשת השחורה. אם עוד לא ביקרתם - אני ממליץ בכל לשון של המלצה. הסתכלו על תמונה נוספת מן הספר, וביתר פירוט התבוננו בכובעו של המטייל האמיץ. הכובע הזה נקרא כובע שעם או כובע פקק או כובע שעם מנדטורי. השמות מרמזים כי הכובע עשוי שעם (פקק) וכי היה נפוץ בארץ בתקופה המנדטורית.

באנגלית כובע כזה נקרא Pith Helmet - קסדת ליבה. Pith (או medulla) הוא החלק הפנימי של הצמח, הליבה (חבר, דוקטור לבוטניקה, אמר לי כי התרגום המדויק הוא גומץ). הכובעים האלה בנויים מבסיס עשוי ליבה (עפי"ר של צמח ביצה הודי בשם sola) או שעם, מצופה בבד כלשהו. הכובעים האלה שימשו בעיקר את הקולוניאליסטים שמצאו עצמם במושבות באזורים הטרופיים. הם הפכו מקובלים מאוד בשנת 1870, ולמרות שהם מזוהים מאוד עם הבריטים הם שימשו את כל הקולוניאליסטים כולם. לארץ הגיעה עם הבריטים הגרסא המתקדמת יותר - זו שבסיסה עשוי שעם.

לפני מספר שנים נסענו לטיול במדינה שאף לה היו לא מעט קולוניות בעבר - פורטוגל. טיסה קצרה מלונדון לליסבון, והנה אנו בדרכינו אל דרום פורטוגל. בדרך חלפנו על פני עצים מוזרים למראה, שהיו חסרים חלק מן הקליפה שלהם. עיון חפוז במדריכים העלה כי אנו מתבוננים באלון השעם - Quercus suber.

השעם הוא חומר שנמצא בקליפת עצים, ומופק בעיקר מאלון השעם. רוב השעם מיוצר בפורטוגל (32%) ובספרד (22%), שם מגדלים ומקלפים את אלון השעם בצורה מסחרית. השעם הוא חומר גמיש, אטום לנוזלים, עמיד בפני שריפה, ובעל משקל סגולי נמוך. הוא משמש למגוון שימושים - פקקים לבקבוקי יין, מצופים לדייג, כיסוי רצפות, אטימת כלי נשיפה מעץ, בסיס לכובעים, וכיו"ב.

קילוף העצים מתחיל כשהם מגיעים לגיל עשרים וחמש לערך, אז הקליפה שלהם עבה דיה להפקת שעם. הקליפה הראשונה שמקולפת היא ברוב המקרים באיכות נמוכה. מעתה מקלפים את העץ במרווחים של כעשר שנים. עצי אלון השעם חיים כמאה וחמישים עד מאתיים שנה, כך שבסך הכל מקלפים כל עץ קצת יותר מעשר פעמים במהלך חייו.

הקילוף נעשה בחודשים מאי עד אוגוסט, שכן זוהי התקופה בה ניתן להפריד את הקליפה מבלי לפגוע בעץ עצמו. חותכים, באמצעות גרזן, שתי טבעות מסביב לגזע ומספר חתכים אנכיים בין שתי הטבעות. כעת מפרידים את הקליפה מן העץ. תהליך הקילוף דורש מיומנות גבוהה, שכן אסור לפגוע בעץ עצמו בעת חיתוך הקליפה.

קליפות העצים מוסעות למפעלי הייצור. בשלב הראשון מייבשים באויר את הקליפות במשך כחצי שנה עד שהן מגיעות ללחות יחסית של 13%. כעת מבשלים את הקליפות במים רותחים וכך נפטרים מחומרים לא רצויים ומגדילים את האלסטיות של השעם. לאחר הבישול מניחים את הקליפות ליישור ולייבוש עד שהן חוזרות ללחות יחסית של 13%. לאחר מיון הקליפות לפי העובי והאיכות מופקים מהם המוצרים השונים.

תעשיית השעם קיימת מזה אלפי שנים. גם אז וגם היום הפקת השעם מתבססת על משטר קפדני וסבלני של המתנה בין קילוף אחד למשנהו. קשה שלא להעריך תעשייה שחייבת את קיומה העכשווי לדורות הקודמים ויוצרת את עתידם של הדורות הבאים אחריה - כל זאת כשהיא מעבירה את עיקר זמנה בהמתנה.

ונסיים במילותיו של נחום גוטמן החותמות את ספרו:

תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם, עולם יפה,

עולם נאה, זאת ראינו וידענו.

אמן.

הבו לי נקודת משען וארים את העולם (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברתי כיצד בניתי את המשטחים העליונים של השולחנות ואת הרגליים המאונכות, וכיצד חיברתי את הרגליים למשטחים העליונים. ברשומה הנוכחית אתאר כיצד בניתי את הרגליים המקושתות וכיצד חיברתי אותן לשולחן.

הקוראים הנאמנים יודעים כי יש לי חיבה (שלא לומר חולשה) רבה לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות (למינציה). בשיטה זו ניתן להגיע לתוצאות יפות מאוד וחזקות מאוד בלי צורך בציוד מיוחד (לכיפוף באדים) או בחומר גלם מיוחד (עץ שעבר טיפול).

אני אוהב לכופף לאורך עקומות עם רדיוס קבוע - כלומר עקומות שהן חלק ממעגל. במקרה שלנו ידעתי את המימד האנכי של הקשת (גובה השולחן) ואת המימד האופקי של הקשת. כעת צריך לחשב את הרדיוס של המעגל ואת אורך הקשת. מי שלא ממש נהנה מחישובים מתמטיים (מעצבנים למדי, יש להודות) מוזמן לפנות לאתר Handymath לפרק העוסק בחישובי קשתות. הכנסת נתונים, לחיצה על כפתור ה - calculate, והנה יש בידינו את הרדיוס ואת אורך הקשת.

כעת ניגשים לעבודה המעשית. ראשית יש להכין את התבנית לכיפוף על פי הרדיוס שחישבנו. שנית יש להכין את עקומת ההידוק. שתי מלאכות קלות למדי. מכיוון שהרגליים רחבות למדי וארוכות למדי מדובר במבנה די גדול. על מנת להקל על תהליך ההדבקה חיברתי את תבנית הכיפוף לבסיס (מכוסה פוליאתילן) - המבנה כולו יציב יותר, וכך גם קל יותר שמור את השכבות צמודות לבסיסה של תבנית הכיפוף , ולמנוע את "בריחתן למעלה" בעת ההידוק.

התלבטתי לגבי מספר ועובי השכבות - לבסוף החלטתי על חמש שכבות של 7 מ"מ כל אחת. הרדיוס של העקומה גדול, אדר (מייפל) הוא עץ גמיש למדי. מה שהכריע את הכף (לטובת מעט שכבות עבות יותר) הוא שמדובר בחמש רגליים - במקרה של חמש שכבות בכל רגל צריך לחתוך בסה"כ עשרים וחמש שכבות, אם כל רגל מורכבת משבע שכבות צריך לחתוך בסה"כ שלושים וחמש שכבות...

הנה תמונות שצילמתי בעת פירוק ההדבקה של אחת הרגליים. בתמונה הראשונה ניתן לראות ההדבקה במלוא הדרה. שימו לב לסימון (חץ בעפרון) על גבי תבנית הכיפוף ותבנית ההידוק - הסימון על השכבות עצמן מוסתר מתחת לדבק.

בתמונות הבאות ניתן לראות את תהליך הפירוק. בתמונה (1) ניתן להבחין בקיפוץ לאחור (springback) קל בקצה ההדבקה. בתמונה (2) רואים את הבסיס, את תבנית הכיפוף, את השכבות המודבקות ואת תבנית ההידוק. בתמונה (3) הוסרה כבר תבנית ההידוק. בתמונה (4) הוסרו השכבות המודבקות, וקל להבחין בשכבת השעם ושכבת הפוליאתילן המודבקות על תבנית הכיפוף.

לעיתים קרובות כאשר עובדים עם חלקים מכופפים קשה מאוד לחתוך אותם באופן ישר. במקרה שלנו הצד שמתחבר לרגל האנכית חייבת להיות מאונך לצד שמונח על הרצפה. הבעייה (שתמיד לא כל כך קל להתמודד עימה) החריפה בגלל שלוש סיבות:

1. יש די הרבה חלקים לחתוך - ההבדל בין חיתוך מדויק של שני חלקים לחיתוך מדויק של חמישה חלקים הוא אדיר.
2. החלקים אינם זהים לחלוטין זה לזה - החלקים הם תוצר של כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ונכון שהרגליים מאוד מאוד דומות זו לזו, אבל הן אינן זהות.
3. על מנת לחזק את המבנה החלטתי ליישר את הקצה העליון (שצמוד למשטח העליון של השולחן) של הרגליים על מנת ליצור שטח מגע (הדבקה) בין המשטח העליון של השולחן לחלק העליון של הרגל.

 הייתי שמח לו יכולתי לכתוב כעת "תוך מספר דקות בניתי את הג'יג האולטימטיבי שאפשר לי לחתוך את הרגליים בצורה בטוחה ומדויקת". האמת היא שנרדש לי טיול ארוך בפרדסים על מנת לההגיע להכרה כי אותו ג'יג פלאי איננו קיים. לפיכך הסתפקתי בפלטה של לביד במימדים הנכונים (אורך וגובה רצויים של הרגליים), עליה הנחתי את הרגל, אותה קיבעתי למקומה באמצעות סטופרים שהונחו משני צידיה והוברגו אל תוך הפלטה. נאלצתי להתפשר מעט בתחום הבטיחות (אני לא חושב שהגעתי למצב של עבודה מסוכנת, אבל הייתי לא רחוק משם), אבל - באופן מפתיע - רמת הדיוק הייתה גבוה.

כעת נותר לחבר את הרגליים לשאר החלקים. החלטתי לחבר כל רגל מכופפת אל הרגל האנכית באמצעות לשון חופשית. למה לא עם סין וגרז? חיתוך סין ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל מומלץ להמינע ממנו אם לא ממש חייבים לעשותו. גם חיתוך גרז ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל הרבה יותר קל לביצוע (עשר נקודות יוענקו למשיבים נכונה). בנוסף, החלטתי להדביק כל רגל אל המשטח העליון של השולחן. קליבה של הדבקה כזו היא סיוט לא קטן, ולכן החלטתי - בעלי לב חלש מוזמנים לנטוש בזעם את הבלוג - להשתמש בברגים על מנת לחבר את הרגליים לחלק העליון של השולחן.

השולחנות הוצבו אצל הלקוחות המרוצים, ואם אתם לא תספרו להם - הם לעולם לא ידעו על הברגים ...

הבו לי נקודת משען וארים את העולם

נכון שלא חשבתם כי בלוג בנושא נגרות יעסוק בארכיטקטורה של אסמים (barns) בארצות הברית במאה התשע עשרה? אבל הבה נתבונן בתמונה הבאה:

גם בלי להיות מומחה לאסמים ניתן לראות כי מדובר כאן במשהו מיוחד למדי. כמעט כל האסם "תלוי באויר". הצורה הזאת של אסמים אופיינית למזרח טנסי. בסקר מבנים חקלאיים שנערך בארצות הברית בשנות השמונים, נמצאו 321 אסמים כאלה - 316 מתוכם נמצאו בשני מחוזות במזרח טנסי. לא ברור מדוע בחרו החקלאים בארכיטקטורה זו (ומדוע היא לא התפשטה לאזורים נוספים). מי שמתעניין מאוד בנושא והפרוטה מצויה בכיסו ($300 לחדש או $103.90 למשומש) מוזמן לרכוש את הספר East Tennessee Cantilever Barns.

אסם שבנוי בצורה כזו נקרא Cantilever Barn. המילה cantilever היא צירוף של שתי מילים - המילה lever שמשמעותה מנוף והמילה cant שמשמעותה (בהקשר זה) זווית. התרגום הלא מוצלח לעברית הוא "שלוחה". המשמעות של המילה היא קורה (או גוף) שבולט החוצה ונתמך אך ורק בקצה אחד. מקובל להשתמש במונח הזה כאשר הקורה או הגוף בולטים בצורה משמעותית מנקודת התמיכה שלהם. הדוגמאות המתבקשות הן מרפסת (בולטת), או מדף שמחוזק אך ורק בצד אחד (מקובל במדפים תעשייתיים או במדפים "צפים").

לפני מספר שבועות פנו אלי בבקשה לתכנן ולבנות שולחן קפה לסלון די גדול. הדרישה הכמעט יחידה שהוצבה בפני הייתה לבנות שולחן שניתן להפרדה לשני חלקים - רוב הזמן השולחן ימוקם במרכז החדר כיחידה אחת, ובעת הצורך ניתן יהיה להפריד אותו לשתי יחידות שימוקמו בצדי החדר וישמשו את האורחים להנחת מגדנות ומשקאות.

אז כמאמר השיר "חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי ..." - החלטתי לבנות שני שולחנות שלוחתיים. כאשר השולחנות צמודים הרגליים האנכיות נראות כרגליים רגילות של שולחן אחד, והרגליים המקושתות נראות כאלמנט עיצובי. כאשר השולחנות מופרדים הם עומדים בפני עצמם, אך יש תחושה של חוסר איזון שגורמת למתבונן לחפש את השולחן השני על מנת להגיע לאיזון סימטרי.

המשטח העליון של השולחנות בנוי משני לוחות (דובדבן) המחוברים זה לזה לאורכם באמצעות שתי לשונות חופשיות (double loose tongue). אני מעדיף לשונות חופשיות על פני ביסקוויטים / למלו - זה מחבר חזק בהרבה עם שטח הדבקה גדול לאין שיעור ביחס לביסקוויטים. לאחר שחיברתי את הלוחות חתכתי אותם לרוחבם עבור שני השולחנות.

הרגליים האנכיות נבנו אף הן מחיבור שני לוחות באמצעות שתי לשונות חופשיות. הרגליים חוברו אל המשטח העליון באמצעות סין וגרז כפולים (double mortice and tenon). אמנם בניית מחבר זה מסובכת יותר מבניית סין וגרז רגילים, אך שטח המגע (וההדבקה) כפול וכך גם עוצמתו של המחבר.

אני מתחיל בחריצת הגרזים באמצעות ראוטר (בעלי הידיים היציבות, הפנאי והסבלנות מוזמנים להשתמש בכלים ידניים :-). את חיתוך הסינים ניתן לבצע באמצעות ראוטר או מסור שולחן. בכל אופן אני מתחיל בחיתוך הצדדים החיצוניים של שני הסינים (כאילו מדובר בסין אחד רחב), עד שאני מקבל סין שרוחבו כרוחב שני הגרזים והמרווח שביניהם. כעת אני מנקה בצורה סימטרית את המרווח שבין הסינים - מתחיל בחריץ צר באמצע, ומתרחב אט אט עד שאני מגיע לשני סינים ברוחב הרצוי ובמרחק הרצוי.

על הרגליים המקושתות נדבר ברשומה הבאה. בינתיים - שם טוב לוי, שלמה יידוב ושלמה גרוניך בביצוע מופלא לשיר שניים סינים - אמנם בלי וידאו, אבל שווה האזנה.