סרטים צהובים ואלונים שחורים

כל מי שעבר בצבא זוכר בודאי את אותו סרט סימון לבן (סס"ל) שהיו לו שימושים רבים ומגוונים - החל כסימון גבול גזרת יורים במטווחים וכלה כאמצעי להנעמת זמנם של עובדי רס"ר מסורים ("עד סוף היום אתם מסמנים את כל העצים בבסיס בסס"ל - זה ברור?"). ראשי התיבות סס"ל איבדו את צבעם המקורי, ועד מהרה ניתן היה למצוא סס"ל אדום, סס"ל צהוב, ואפילו סס"ל לבן.

כחלק מהמסע הציבורי להשבתו של גלעד שליט כרכו אנשים רבים סרטי סימון צהובים (סס"ל צהוב או שמא ססל"ץ) סביב המראה השמאלית של רכבם. את השימוש בסרט צהוב כסימן להמתנה מוצאים כבר במלחמת האזרחים הבריטית (אמצע המאה ה - 17) שם מתוארות נשים שהמתינו לאהוביהן החיילים כשהן עונדות סרט צהוב בשערן. המנהג עבר גם לארצות הברית, ובשנת 1917 אנחנו מוצאים את השיר הבא:

Round her neck she wears a yeller ribbon,
She wears it in winter and the summer so they say,
If you ask her "Why the decoration?"
She'll say "It's fur my lover who is fur, fur away

בשנת 1973 אנו מוצאים את השיר Tie a yellow ribbon round the ole oak tree שהושר בידי להקה בשם Tony Orlando and Dawn. השיר מבוסס על סיפור אודות אסיר שהשתחרר והוא בדרכו הביתה. הוא אמר לאהובתו שאם היא עדיין מעוניינת בו, עליה לכרוך סרט צהוב סביב עץ האלון. עד מהרה השיר קיבל משמעות שונה - המתנה לשובם של החיילים ממלחמת ויאטנם. עלייה במכירת סרטים צהובים ניכרה שוב בעת משבר בני הערובה האמריקאיים באיראן, ולמעשה גם בימים אלה הסרט הצהוב משמש בארה"ב כסמל להמתנה לאנשי כוחות הבטחון.

מאחר שבכל זאת מדובר כאן בבלוג שעוסק (לרוב) בנושאי נגרות אנחנו נתמקד לא בסרט הצהוב אלא בעץ האלון. האלון הוא משפחה של עצים המונה כ - 600 מינים. מקור שמו של האלון הוא במילה "אל" - שכן הוא היה קשור לפולחן של אלילים ושל ה'. האלון הוא עץ חזק וקשה, ובעל עמידות גבוהה למזיקים. האלון משמש מזה מאות (ואפילו אלפי) שנים לשימושים רבים ומגוונים - בניית אוניות, בניית בתים, בניית כלים חקלאיים, הסקה, עישון של מזון, בניית חביות יין, ואפילו לאכילה לשתייה ולרפואה.

אלון, בחיתוך רדיאלי (quartersawn) היה נפוץ מאוד ברהיטים של תנועת ה -  Arts & Crafts האמריקאית, והפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. סדרת הרהיטים של Gustav Stickley (מאבות התנועה) הייתה בנויה כמעט כולה מאלון בחיתוך רדיאלי.

לעיתים קרובות, עץ האלון עבר תהליך של "עישון" (fuming) על מנת להכהות אותו. כאשר הטנינים שבעץ האלון באים במגע עם אמוניה הם עוברים תהליך של חימצון שגורם לשינוי צבעם לשחור. התהליך פשוט למדי, אם כי לא כל כך סימפטי. מניחים את חלקי העץ אותם רוצים לעשן בתוך "אוהל" הבנוי מיריעות פלסטיק, מכניסים פנימה כלי עם אמוניה ומחכים. העץ מתחיל לשנות את צבעו כעבור 30 דקות, והתהליך מסתיים כעבור 24 שעות. כמה הערות:

• חלקים שאינם חשופים לגז אינם מגיבים (ואינם משנים את צבעם) לכן יש לוודא כי כל הצדדים של כל החלקים אותם רוצים לעשן נחשפים לגז.
• שאיפת גז אמוניה איננה מומלצת - יש לנקוט אמצעי זהירות נאותים.
• לא כל כך פשוט להשיג אמוניה מרוכזת מספיק בשוק החופשי - על פי רוב יש להפעיל "קשרים" כאלה ואחרים על מנת להשיג את החומר ה"אמיתי".

דרך אחרת לקבלת אלון בצבע כהה דורשת המתנה קצת יותר ארוכה - כמה אלפי שנים. המדובר ב - bog oak (אלון ביצתי). עצי אלון נפלו לתוך ביצות וכוסו לחלוטין בבוץ. מאחר שהעץ לא בא במגע עם האוויר הוא לא נרקב, והשתמר במשך אלפי שנים. הטנינים שבעץ באו במגע עם חלקיקי ברזל שנמצאו בבוץ, וכתוצאה מהתגובה הכימית העץ שינה את צבעו לשחור (או לפחות לאפור כהה מאוד). בתמונה שמשמאל ניתן לראות עץ אלון מחולץ מתוך ביצה ע"י חקלאים באירלנד.

ביום שבת האחרון יצאנו, מצוידים באלון פרטי משלנו, לטייל ביער האלונים שליד המושב "אלוני אבא"- מושב שהוקם על אדמות המושבה הטמפלרית ולדהיים. אמנם האלונים בארץ אינם מעניינים מבחינה נגרית, אך השמורה בהחלט שווה ביקור - אלונים ועצי חורש אחרים ומתחתם תחילתה של פריחת החורף. ועל תרומתם של הטמלפרים לראשיתה של הנגרות בארץ ישראל - בפעם אחרת.

פורניר (חלק ג')

ברשומה הראשונה בנושא פורניר הסברתי מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה השנייה בנושא הסברתי כיצד "תופרים" דפי פורניר. היום אסביר כיצד מדביקים את יריעות הפורניר אל המשטח. הרשומה תעבור מנושאים דביקים אל נושאים מלחיצים - מדיון בנושא דבקים לדיון בנושא הפעלת לחץ על הפורניר עד לייבושו של הדבק.

הדבק המסורתי ששימש להדבקת פורניר הוא hide glue שהוא דבק המיוצר מרקמות חיבור בבעלי חיים. בדבקים מסוג זה השתמשו המצרים כבר לפני 5,000 שנה, וטכניקת השימוש נותרה זהה למדי גם בימינו. את הדבק קונים בצורה מוצקה (פתיתים או דפים). על מנת להתמש בדבק יש להמיס אותו במים ולחמם לטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס (אם מחממים לטמפרטורה גבוהה יותר הדבק נהרס). זמן הפתיחה של הדבק קצר ביותר - דקות בודדות, ברגע שהטמפרטורה שלו יורדת מתחת ל - 50 מעלות יכולת ההדבקה שלו יורדת בצורה דרמטית. לדבקים שמיוצרים מבעלי חיים, בניגוד לדבקים הסינטטיים, יכולת "יניקה" טבעית - בעת תהליך ההתקררות הם "מצמידים" את החלקים המודבקים - הודות לכך כמעט שאין צורך להפעיל לחץ על החלקים המודבקים.

הדבקת פורניר אל משטח באמצעות hide glue היא תהליך שנשמע פשוט, אבל הוא דורש אימון - התכוננו לכמה כשלונות צורבים (אגו) וכואבים (כוויות בידיים). מחממים את הדבק ל - 60 מעלות. מכינים פטיש פורניר (veneering hammer), מים נקיים, סמרטוט, ניירות אפייה ומגהץ. מיד לפני שהדבק מוכן לשימוש מרטיבים את החלק החיצוני של הפורניר במים - הרטבה זאת באה למנוע (או לפחות להפחית) את הסתלסלות הפורניר בבואו במגע עם הדבק החם. שופכים את הדבק על המשטח ומפזרים אותו בצורה אחידה. מניחים את הפורניר על המשטח ומתחילים להצמיד אותו באמצעות פטיש הפורניר מן המרכז והחוצה, תוך דחיפת עודפי הדבק החוצה. אם עובדים בקיץ ישראלי ייתכן שהמגהץ יישאר ללא שימוש. אם עובדים בחורף בריטי, סביר להניח שהדבק יתחיל להתקרש לפני תום התהליך - או אז מחממים אותו ע"י גיהוץ הפורניר בחום נמוך ודרך הנייר. היתרון המרכזי של השיטה - אין צורך בהפעלת לחץ על הפורניר עם סיום ההדבקה. החסרונות של השיטה די ברורים, וזה עוד לפני שניסיתם אותה בעצמכם ולפני שהרחתם את הדבק.

אם אתם צמחוניים או מעוניינים בתהליך הדבקה קל יותר אתם מוזמנים לפנות אל הדבקים הסינטטיים. הדבקת פורניר היא תהליך ארוך למדי (מרגע מריחת הדבק ועד להפעלת הלחץ), לכן הדרישה המרכזית מהדבק היא זמן פתיחה ארוך. אפשר להשתמש בדבק נגרים כלשהו (ממשפחת ה - PVA), אבל זמן הפתיחה שלו הוא קצר למדי (באופן מעשי - כעשר דקות). אפשרות מוצלחת בהרבה היא שימוש בדבק ששמו Cascamite (לפעמים נקרא גם Extramite או Polymite). לדבק הזה זמן פתיחה ארוך - לפחות 30 דקות, והוא כמעט ואינו מושפע מטמפרטורה. הדבק מגיע בתור אבקה (מסריחה) אותה מערבבים עם מים. כמובן יש הוראות מדוקדקות לגבי כמות המים אותה יש להוסיף, אבל נגרים אמיתיים מוסיפים מים על פי הרגש (קחו בחשבון שאם מוסיפים יותר מדי מים לא ניתן להוסיף אבקה שכן יווצרו גושים, ואם מוסיפים פחות מדי מים נוצר גוש גדול שלא ניתן להמיס במים נוספים). מורחים את הדבק על המשטח, ומניחים עליו את הפורניר - הודות לזמן הפתיחה הארוך והצמיגות של הדבק ניתן "להסיע" את הפורניר על גבי המשטח עד שהוא מגיע למקום הרצוי. מומלץ להדביק את הפורניר לקצות המשטח באמצעות מסקינגטייפ או סלוטייפ - לא לצרכי הידוק אלא על מנת לשמור על הפורניר במקומו.

כל שנותר לנו כעת הוא להפעיל לחץ אחיד למשך מספר שעות על הפורניר על מנת שיידבק למשטח. שתי השיטות המקובלות הן הפעלת לחץ מכני על ידי הברגה או מנגנון הידראולי או הפעלת לחץ באמצעות ואקום (ריק). הפעלת הלחץ המכני מתבצעת במכשיר שמתקרא veneer press. יש אינספור גירסאות מסחריות וביתיות, אבל הרעיון זהה למדי - ברגים שמחוברים למסגרת, כאשר הם מהודקים הם דוחפים משטח, שלוחץ על הפורניר. אפשר כמובן להשיג לחץ (אמנם פחות אחיד וחזק) באמצעות קליבות ומוטות מקושתים - אפשר לייצר אותם לבד או לקנות מוטות מהודרים באריזת מתנה מ - BowClamp.

שיטה אחרת להפעלת לחץ היא באמצעות ואקום (אגב, חלק מהמכשירים המבוססים על ואקום נקראים אף הם veneer press). הרעיון פשוט למדי - הפורניר והמשטח מוכנסים לתוך "כיס" פוליאתילן שסגור משלושה צדדים. הצד הרביעי נסגר באמצעות ליפוף על גבי גליל, שמוכנס בלחץ לתוך גליל פתוח נוסף. לכיס הפוליאתילן מחובר "ונטיל" אליו מחברים (בחיבור מהיר) צינור, שמחובר אל משאבת ואקום. המערכת איננה סגורה באופן הרמטי, ועל מנת לייצר לחץ רצוף ישנן גרסאות בהן משאבת הואקום עובדת לאורך כל ההדבקה, וישנן גרסאות עם מד לחץ שמפעיל / מפסיק את המשאבה בהתאם ללחץ בתוך הכיס. בכל מקרה, גם באמצעות משאבה קטנה יחסית ניתן לייצר לחץ אחיד וגדול מאוד על גבי שטח נרחב. שיטה נוספת לייצור ואקום היא באמצעות מדחס ושסתום ונטורי - החסיד הבולט של השיטה הוא Joe - ניתן למצוא באתר שלו הרבה הסברים ותוכניות.

נסיים בדוגמא מרהיבה לשימוש בפורניר - כסא פרי יצירתו של ג'ון מוריס, שאיתו למדתי אצל מייקל. הגב הוא הדבקה (די מסובכת בגלל האורך והעקמומיות) של שני דפי פורניר בתבנית שנקראת book matching. הפורניר הוא סוג של מייפל שעבר דפורמציה, ונראה ממש כמו גב של תנין.

דלת הקסמים

הפעם, סיפור אמיתי על דלת - לא דלת קסמים כמו בסדרה המיתולוגית (חובבי הנוסטלגיה מוזמנים לצפות בשניים עשר הפרקים המופלאים באתר הטלוויזיה החינוכית), אבל דלת שבהחלט ראויה לרשימה.

תחילתו של הסיפור לפני כחודש. הנגרים עימם אני חולק את הנגריה לקחו על עצמם עבודה גדולה עבור בית בהרצליה. חלק מן העבודה היה בנייה והתקנה של שתי דלתות פנימיות, צבועות בצבע אפוקסי (מה שמכונה שלייפ-לק). מאחר שהעבודה הייתה גדולה, והזמן היה קצר הם ״הוציאו״ את הדלתות לנגר נוסף. הנגר בנה את המשקופים ואת הדלתות, ואלה נלקחו לנגריה נוספת שם נחתכו המגרעות לצירים ולמנעול. הדלתות, ושאר חלקי העבודה, נאספו על ידי הצבע, נצבעו, והושבו אל הנגריה לפני כשבועיים.

הנגרים החלו בהתקנה, ולקראת סופו של היום, כשהגיעו להתקין את הדלת התגלה להם כי ישנו חוסר התאמה פעוט בין הדלת לבין המפתח בבית - פעוט עד כדי 22 ס״מ לטובת המפתח, כלומר המשקוף והדלת קצרים מדי. המשקוף והדלת הושבו אחר כבוד אל הנגריה.

היומיים הבאים הוקדשו לוויכוח עם הנגר הנוסף - מי אחראי לסנטימטרים החסרים. האם מדובר בטעות במדידה המקורית, או שמא מדובר בטעות בביצוע. נשקלה פנייה לבוררות (מהסוג הנהוג באזור נתניה), אך לבסוף מצא הנגר פתק מקומט עם מספרים שהוכיחו את צדקתו (מהיכרותי עם הנגר ועם יכולתו לשמור על פתקים אינני בטוח שהפתק אכן נמצא ולא הומצא).

היום הבא הוקדש להתלבטות - האם כדאי להאריך את הדלת או שמא לבנות דלת חדשה. בסופו של היום שכלל מצגות ושיחות ועידה עם יועצים חיצוניים הוחלט להאריך את הדלת.

היום הבא הוקדש להארכת הדלת. ההארכה נבנתה, וחוברה אל הדלת המקורית. בעצם, היא חוברה פעמיים. תחילה היא חוברה לחלק התחתון של הדלת, או אז היא פורקה וחוברה לחלק העליון של הדלת. מאחר שהדלת היא דלת צבועה, ואת קו החיבור ייראו מבעד לצבע הוחלט להדביק משני צדי הדלת פורמייקה. הוחלט גם לחסוך, ולהשתמש ב״פורמייקה גב״ - פורמייקה דקה וזולה. הצבע הוסר מן הדלת, הפורמייקה נחתכה, הדבק נמרח, ההמתנה (לייבושו) הומתנה, הפורמייקה הודבקה והודקה.

היום הבא הוקדש לקילוף הפורמייקה שהודבקה אתמול מן הדלת, ולהדבקת פורמייקה חדשה. כאשר הגיעו הנגרים בבוקר אל הנגריה הם גילו כי הפורמייקה ״התנפחה״ - נוצרו כיסים בהם נפרדה הפורמייקה מן הדלת. לאחר התייעצות קולנית, משהו, בשיתוף כל נגר, עוזר נגר, תת עוזר נגר וכיו״ב אנשים שהיו באיזור, הוחלט לקלף את הפורמייקה הישנה, ולהדביק פורמייקה חדשה. בסופו של היום התכבדה לה הדלת בכיסוי פורמייקה חדש.

היום הבא הוקדש לצביעת הדלת. מאחר שהזמן הלך ואזל, ומאחר שגם ככה הם כבר היו מופסדים על הדלת, החליטו הנגרים לצבוע את הדלת בעצמם ולא לשלוח אותה אל הצבע. במקרה נמצא פח צבע בגוון הדרוש בנגריה. הדלת הותזה בצבע יסוד, ולאחר מכן בצבע עצמו.

היום הבא הוקדש לצביעה חוזרת של הדלת. בבוקר גילו הנגרים כי הברק של הצבע איננו זהה לברק של הרהיטים שנצבעו על יד הצבע. התייעצות זריזה עם הצבע העלתה כי הנגרים השתמשו במדלל לא נכון. הדלת שויפה, הצבע דולל, והדלת הותזה שוב.

היום הבא הוקדש להתקנה של הדלת. התקנה סטנדרטית - בסך הכל מדובר בדלת.

היום הבא הוקדש לחיפוש קדחתני אחר ה"הלבשות" (אותם פסי עץ המסתירים את החיבור שבין המשקוף לקיר). לפני התקנתה של הדלת, נשאלה השאלה היכן ההלבשות, וניתנה התשובה כי הן נמצאות כבר בבית. ובכן, הן לא היו שם. החיפוש הקדחתני בנגריה העלה חרס. הלבשות חדשות נחתכו ונצבעו (בטיפות האחרונות של הצבע).

היום הבא הוקדש להתקנת ההלבשות. זהו. כמו שאמרתי - דלת קסמים.

קראתי פעם באחד מאותם ספרי ניהול החביבים כל כך על אנשי היי-טק כי אנשים לומדים מטעויות של אחרים ומהצלחות של עצמם. האמת, אני לא בטוח שלמדתי הרבה ממסכת הטעויות , אבל בהחלט היה מעניין בנגריה בשבועיים האחרונים.

רשומה כזאת על חוסר מזל מתמשך חייבים לסיים בשיר The sick note שידוע גם בשמו העממי יותר Why Paddy's not at work today - כאן בגירסה עם אנימציה שמסייעת לצלוח את המבטא הכבד.

חדוות היצירה

את הסדרה האלמותית ״חדוה ושלומיק״ לא הספקתי לראות. הסדרה שודרה בשנת 1971 - שנה בה עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצפות ביעל אביב ומנחם זילברמן. באופן מוזר הערוץ הראשון איננו משדר את הסדרה בשידורים חוזרים אינסופיים - או שהיא אבדה להם או שהם הצליחו לאבד את זכויות השידור עליה. בכל אופן, שיר הפתיחה (והסיום) עדיין פופולרי למדי, ואף זוכה מדי פעם לביצועים מחודשים.

 

 

את חדוה אמנם לא פגשתי, אבל את חדו״א פגוש פגשתי. כל מי שהתחכך אי פעם במתמטיקה, מרצונו או שלא מרצונו, פגש בה. חדו״א - חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. שם אוקסימורוני מופלא. תחום העוסק בנסיונות התקרבות אל גבול חמקמק, שכולם יודעים כי לא ניתן להגיע אליו, ובמקום זה בוחרים במקומות מספיק קרובים אליו על מנת  לדמיין כאילו אנחנו שם.

כמעט כל הוכחה בחדו״א כוללת את המשפט ״בחר לך אפסילון קטן כרצונך״. אפסילון, אותה אות יוונית תמימה, שהפכה ברבות השנים לשנואת נפשם של תלמידים רבים, היא אותו מרחק מזערי מן הגבול. אפשר תמיד לבחור אפסילון קטן יותר, אבל גם אז לא תגיע אל הגבול המיוחל, אלא רק תתקרב אליו עוד קצת.

כשבונים רהיטים צריכים להתאים חלקים זה לזה - mortice and tenon או dovetails and pins ועוד מחברים כאלה ואחרים. בכל המקרים הללו, בניגוד לחדו״א, צריך להגיע אל הגבול - החלקים צריכים להתאים זה לזה. אם זה עדיין ״טיפה״ גדול מדי זה לא ייכנס, ואם זה כבר ״טיפה״ קטן מדי זה ייכנס בקלות רבה מדי. השאלה הגדולה היא איך מגיעים אל הגבול, אל אותה נקודה חמקמקה של התאמה.

התאוריה פשוטה למדי. חותכים צד אחד של המחבר - על פי רוב הצד הקשה יותר לחיתוך. חותכים את הצד השני של המחבר (ברוב המקרים בהסתמך על הצד הראשון שכבר נחתך), ואז מתחילים בתהליך הסיזיפי. בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, וחוזר חלילה עד שמגיעים להתאמה הרצויה.

הסוד האמיתי טמון בגודל התיקון. ככל שגודל התיקון קטן יותר (מישהו אמר ״אפסילון קטן כרצונך״ ?) כך הסיכוי להגיע להתאמה הרצויה גדול יותר. כמובן שככל שגודל התיקון קטן יותר, נדרשות יותר איטרציות, ונדרשת סבלנות רבה יותר. (מומלץ, כמובן, שהאפסילון יהיה משמעותי דיו - בכל זאת, אנחנו רוצים לסיים את הרהיט וללכת הביתה). ברוב המכריע של המקרים, הבעיות נגרמות בשל התלהבות יתר וסבלנות חסר שגורמות לתיקונים גדולים מדי, שנגמרים ב״טיפה״ (גדולה) קטן מדי.

 

ונסיים במכתם האנגלי:

patience is a virtue

virtue is a grace

grace is a little girl

who wouldn't wash her face