דמקה סינית

דמקה סינית היא בכלל לא סינית, אבל היא גם בכלל לא דמקה. המשחק משוחק על ידי שניים, שלושה, ארבעה או שישה שחקנים, המשחקים על לוח בצורה של מגן דוד. המשחק הומצא בגרמניה בשנת 1892 בתור וריאציה על המשחק האמריקאי Halma. השם "דמקה סינית" הודבק למשחק בתור שם שיווקי בשנת 1928. המשחק Halma עצמו הומצא בשנת 1883 בארצות הברית בתור וריאציה על המשחק הבריטי Hoppity שהומצא בשנת 1854. שוב מקרה קלאסי של המצאה בריטית, ששוכללה על ידי אחרים, שזכו לכל התהילה תוך שהם מותירים מאחור בריטים כמהים למעט הכרת תודה.

אני עסוק בשבועות האחרונים בבניית שולחן קפה שמשולבים בו לוחות משחק. השבוע בניתי לוח של דמקה סינית (אחרי שבניתי לוח מנקלה ולפני שבניתי לוח שח-מט). בניית לוח של דמקה סינית איננה מסובכת יותר מדי, אבל בכל זאת יש כאן כמה אתגרים.

ראשית, צריך לשרטט את הלוח ואת מיקום החורים. תמיד כדאי לזכור שבין חמישה חורים יש רק ארבעה מרווחים. כדאי גם לזכור שהאורך והרוחב של מגן דוד אינם שווים, וכשבאים לחשב את המרחקים בפועל בין החורים כדאי לערוך את החישוב לפי אורכו של המגן דוד ולא לפי רוחבו. לא שחוויתי את הנפילות הללו, אני פשוט מציין נפילות תיאורטיות אפשריות. אחרי שציירתי את הלוח, ואת מיקום החורים באמצעות עיפרון, סימנתי את מיקום החורים באמצעות automatic centre punch (על דרך פעולתו (הקסומה משהו) של המכשיר בפעם אחרת), ומחקתי את סימוני העיפרון.

את השקעים החלטתי לרוקן באמצעות ראוטר. ראוטר הוא אחד הכלים הורסטיליים ביותר בסדנא (אם לא ה...) - עם קצת אימון, יצירתיות, שיפורים, והתייעצות בספרות מתאימה ניתן לבצע עם הראוטר משימות מטורפות למדי. כדאי לציין שהראוטר הוא גם אחד הכלים המסוכנים ביותר בסדנא (אם לא ה...), בוודאי כשמדובר בכלי העבודה הניידים. כשהאימון אינו מספק, היצירתיות גוברת על ההגיון הבריא, השיפורים נעשים ברישול והספרות נותרת על המדף - התאונות (הקשות, על פי רוב) קורות.

הבעייה המרכזית בשימוש בראוטר לריקון השקעים היא לשמור את הראוטר במקומו כאשר מרוקנים את החור. מי שסומך על עצמו שיצליח לשמור על הראוטר במקום כשהוא דוחף את הכרסום למטה בשעה שהוא (הכרסום, לא הנגר) מסתובב לו במהירות שמשתנה בין 8,000 סל"ד ל - 24,000 סל"ד מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי (או לפנות לפוליטיקה). הפתרון המתבקש הוא לחבר את הראוטר למשטח באמצעות קליבות. הבעייה היא שאין מקום שבו אפשר לחבר את הקליבות לראוטר. הפתרון הוא להחליף את הבסיס של הראוטר בבסיס חדש וגדול.

הבסיס הוחלף, השקעים (כל המאה עשרים ואחד) רוקנו, והמשימה הושלמה בהצלחה.

פורניר (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברנו מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברוב המקרים, כאשר מכסים משטחים בפורניר משתמשים ביותר מאשר דף פורניר אחד - לעיתים בגלל שרוצים לקבל דפוס (patttern) מיוחד, אבל לרוב בגלל שרוחב המשטח אותו רוצים לכסות רחב יותר מרוחב דף פורניר. הרשומה היום תדון בחיבור (תפירת) דפי פורניר זה לזה, והכנתם להדבקה.

על מנת שהחיבור בין שני דפי פורניר יהיה טוב (והכוונה ב״טוב״ היא שלא יהיו מרווחים דרכם יבצבץ לו דבק או תתגלה השכבה שמתחת, או לחילופין שהדפים לא יעלו זה על זה) חייבים להבטיח כי הצדדים של דפי הפורניר חתוכים בצורה ישרה. באופן תעשייתי החיתוך מתבצע באמצעות גיליוטינות ייעודיות או באמצעות מסורים מיוחדים, חדים ודקים. כל מי שהעביר תחת עיניו פלטות מחופות פורניר יודע כי גם החיתוך התעשייתי רחוק משלמות, ולא אחת אנו זוכים להציץ בפלטה שמתחת לפורניר.

בנגריות קטנות נפקד מקומן של המכונות הייעודיות לתפירת דפי פורניר (זה לא שאנחנו לא רוצים לקנות אותן, אבל מנהל הבנק הוא איש קשה, אתם יודעים). האפשרויות שעומדות בפנינו הן חיתוך באמצעת מסור או חיתוך באמצעות סכין (יש גם שמנסים כוחם בשימוש בראוטר). בכל האפשרויות הללו מקבלים תוצאה סבירה (ואפילו טובה אם מדובר בחיתוך דף קצר למדי), אבל כשמחברים שני קצוות סבירים זה לזה מקבלים חיבור בלתי סביר. אז מה עושים? מקציעים את הקצוות.

איך מקציעים קצה של דף פורניר בעובי 0.5 מ״מ ? התשובה הקצרה: בזהירות. התשובה הארוכה (משהו כמו יום עבודה של בנייה): באמצעות ג׳יג ייעודי. אני אתאר את המתקן שאני משתמש בו, כפי שפותח ושוכלל בבית הספר לנגרות ב - Parnham, אשר שקע לו באיטיות עד לסגירתו הסופית בשנת 2000.

 

 

המתקן פשוט למדי, אבל הוא ממלא את ייעודו בצורה מרשימה. המתקן מורכב משני חלקים - הראשון הוא הבסיס, אותו מחברים לשולחן העבודה באמצעות קליבות, עליו מונח דף הפורניר, ועליו מניחים את המקצוע בעת תנועתו. החלק השני רוכב על הבסיס, מהודק אליו באמצעות ברגים, ומשמש להידוק דף הפורניר אל המתקן. מצורפות כאן כמה תמונות של המתקן - מחובר ומפורק. אורכו של המתקן שבתמונות הוא 120 ס״מ. לחלק העליון של המתקן ישנה עקמומיות (שמוענקת לו באמצעות הקצעה עקמומית של שלושת פסי האורך), כך שהקצוות עולים למעלה, ובעת הידוק הברגים מובטח שהחלק האמצעי יהיה מהודק היטב.

 

 

איך זה עובד? מכניסים (בזהירות) את דף הפורניר לתוך המתקן תוך השארת קצה בולט של מילימטר או שניים (מומלץ להשאיר קצה קטן ככל האפשר). מהדקים היטב את הברגים. נוטלים מקצוע מושחז היטב, מניחים אותו על הבסיס, מצמידים ככל שניתן לדופן (בשלב זה, המקצוע ייצמד לדף הפורניר), ומתחילים להקציע. בכל מעבר של המקצוע מורידים שכבה דקה של פורניר, עד שהמקצוע נצמד לגמרי לדופן המתקן - או אז מסתיים התהליך. פותחים את הברגים, ומוציאים (בזהירות) את דף הפורניר מתוך המתקן.

 

 

כאשר פותחים את הברגים ומכניסים / מוציאים את דף הפורניר יש לדאוג לרווח מסוים בין חלקי המתקן. ישנן כמה אפשרויות. הראשונה היא הוספת קפיצים קטנים המולבשים על הברגים בין שני החלקים, כאשר הברגים נפתחים הקפיצים מרימים קלות את החלק העליון. השניה היא שימוש בחתיכת עץ קטנה (קלין) אותה דוחפים בין שני חלקי המתקן עם פתיחת הברגים. השלישית היא הפרדה מוחלטת של שני חלקי המתקן - אפשרות זו נוחה כאשר מקציעים דפי פורניר ארוכים במיוחד.

כעת, כאשר יש לנו דפי פורניר עם קצוות ישרים עלינו לחבר אותם זה לזה. השיטה המקובלת היא הצמדתם באמצעות סלוטייפ או מסקינגטייפ. מצמידים את דפי הפורניר זה לזה, ומחברים אותם באמצעות חתיכות של נייר דבק בצורה מאונכת לחיבור. לאחר שמסיימים (החתיכות צריכות להיות סמוכות למדי), מדביקים נייר דבק על החיבור עצמו. חסידי השימוש בסלוטייפ מציינים את שקיפותו המאפשרת לראות את טיבו של החיבור. חסידי השימוש במסקינגטייפ מציינים את יכולתו להימתח המבטיחה הדבקה צמודה יותר של הדפים. לא כל כך משנה במה משתמשים, חשוב שנייר הדבק יהיה מאיכות טובה - גם מבחינת יכולת ההדבקה, אבל גם מבחינת יכולת ההפרדה בסיומו של התהליך.

אז זהו. חתכנו, הקצענו, וחיברנו את דפי הפורניר. עכשיו אנחנו מוכנים להדבקה - על כך ברשומה הבאה.

צפון ודרום

המילה סטראוטיפ בנויה מצירוף שתי מילים יווניות - המילה stereos שמשמעותה איתן, מוצק והמילה typos שמשמעותה הדפסה, הטבעה. המילה החלה את חייה כמילה המתארת פעולה בתחום ההדפסה, ורק בשנת 1922 קיבלה את משמעותה המושאלת השגורה כיום.

את החג הראשון וסוף השבוע שהצטרף אליו ביליתי עם המשפחה בקמפינג בדרום. יש לנו תיאוריה סטראוטיפית לגבי האנשים שמטיילים בצפון לעומת אלה שמטיילים בדרום. בלי להשמיץ, חס וחלילה, את הנוסעים צפונה אומר שאתר הקמפינג בו שהינו - חוות האנטילופות - היה עמוס לעייפה. האוהלים ממש נשקו זה לזה. כל התנאים לקטסטורפה ישראלית.

אז זהו, שהקטסטורפה איננה מדרימה מעבר לבאר שבע. המכוניות חנו במקומות המיועדים לכך, הזבל התרכז כולו אך ורק בפחי האשפה, השירותים נשארו נקיים, המוסיקה היחידה שנשמעה לא בקעה מרמקולים אימתניים אלא מקבוצת נערות ונערים שהתלהבו יתר על המידה משירי ארץ ישראל. ובכלל, הכבישים בדרום ריקים יותר, החיים מתנהלים בקצב איטי יותר, ומתקבל הרושם כי מדובר במדינה אחרת - זרה אך ידידותית.

 

 

בניגוד לסטראוטיפ לגבי אופי המטיילים, קיים הסטראוטיפ לגבי ערים. הטענה אומרת כי תמיד צפון העיר מוצלח יותר מדרומה של העיר. יש כמה דוגמאות שתומכות בסטראוטיפ העירוני הזה, אבל קיימות גם כמה דוגמאות סותרות. בכלל, עולה התהייה האם הסטראוטיפ תופש רק בחצי הכדור הצפוני (המוצלח יותר...) או שמא גם חצי הכדור הדרומי מתנהג כך.

ובמעבר חד לעסקי הנגרות. עצים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות - עצים קשים (hardwoods) ועצים רכים (softwoods). העצים הרכים לא באמת רכים תמיד והעצים הקשים לא תמיד קשים (בלזה, למשל, הוא עץ קשה). ההבחנה בין שתי הקבוצות היא שיטת הריבוי. שניהם מתרבים אמנם באמצעות זרעים, אך כשמדובר בעצים קשים הזרעים מכוסים תמיד במעטפת כלשהי (פרי במקרה של תפוח, בלוט במקרה של אלון) בעוד שבעצים רכים הזרע איננו מכוסה והוא נופל אל הקרקע ללא כל מעטפת.

קיימים הבדלים נוספים. העצים הרכים הם עצים מחטניים, ירוקי עד. לעצים הקשים עלים רחבים והם נשירים. העצים הקשים דחוסים יותר מהעצים הרכים. העצים הקשים גדלים לאט יותר מהעצים הרכים. העצים הרכים זולים בצורה משמעותית מהעצים הקשים. העצים הרכים מספקים כ - 80% מתצרוכת העצים בעולם.

יש שיאמרו כי זו הסתכלות סטראוטיפית ויש שיאמרו כי זו הסתכלות אובייקטיבית אבל העצים הרכים נוטים להיות פשוטים, לא מעניינים ולא יפים. נכון, הם זולים וזמינים, אך כיצד ניתן להשוות אורן עם אלון, דובדבן או עצים אקזוטיים של ממש? זה אולי סוג של סנוביזם, אבל רוב הנגרים האומנים כמעט ואינם משתמשים בעצים רכים.

ועכשיו לעסקי שושנת הרוחות - העצים הרכים גדלים בצפונו של חצי הכדור הצפוני. הם גדלים בצפון אירופה ואסיה ובצפונה של צפון אמריקה. נראה, אם כן, שלפחות בכל הנוגע לעצים, הסטראוטיפ לגבי הצפון המוצלח איננו תופש. העצים הצפוניים מספקים את הרוב המכריע של תצרוכת העצים בעולם, אבל הכמות בהחלט באה על חשבון האיכות.

פורניר (חלק א')

היום אפתח סדרה של רשומות שיעסקו בפעולת חיפוי בת 4,000 שנה. פעולה שעד היום נחשבת לנחותה משהו, שנוקטים אותה על מנת להסתיר עבודת נגרות גרועה. גם כיום אנשים נרתעים מרהיטים שמחופים בפורניר, וחושבים שמציעים להם אופציה נחותה. במקרה זה, האמת רחוקה מהתדמית.

ברשומה הנוכחית אסביר מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה הבאה אסביר כיצד מכינים ("תופרים") פורניר להדבקה, וברשומה השלישית אסביר כיצד (ועל מה) מדביקים אותו.

משמעותה המילולית של המילה פורניר (אנחנו, אגב, ירשנו את ההגייה הגרמנית) הוא לחפות, לכסות. דף פורניר הוא יריעה דקה של עץ. העובי המקובל הוא בין 0.5 מ"מ ל - 3.175 מ"מ (כן, נכון, זה 1/8 אינץ'), אם כי לרוב דף פורניר לא יהיה עבה מ - 2 מ"מ. ככל שהעובי דק יותר דף הפורניר מתנהג יותר כמו דף ופחות כמו עץ - הוא גמיש יותר, ניתן למתיחה, ואינו מתכווץ ומתרחב כמו עץ.

ישנן שלוש שיטות עיקריות לייצור דפי פורניר: חיתוך באמצעות ניסור, חיתוך סיבובי, פריסה שטוחה. לפני שניגשים לחיתוך (ולהסברים) מרככים את העץ באמצעות אדים או השקעה במים חמים. תהליך ההכנה יכול לארוך ימים או שבועות - תלוי בסוג העץ ובטכניקת הייצור. בחלק מן העצים הבהירים יותר (אדר, למשל) תהליך ההכנה עלול לגרום לשינוי צבע, ולפיכך מוותרים על ההכנה או מצמצמים אותה למינימום ההכרחי.

חיתוך באמצעות ניסור (saw cutting)
שיטה זו הייתה השיטה היחידה לייצור דפי פורניר עד לתחילתה של המאה ה - 18 (שאז פותחו מכונות ייעודיות לחיתוך דפי פורניר). הרעיון פשוט - ניסור בול עץ באמצעות מסור לדפים דקים ככל האפשר. הדפים שהופקו היו עבים יחסית (כ - 3 מ"מ), ואובדן החומר (עובי המסור) היה גדול ביותר. גם היום עדיין משתמשים בשיטת ייצור זו כאשר מדובר בעצים עם גרעיניות מאתגרת (the grains go all over the place), או כאשר מדובר בנגרים שמעדיפים לחתוך את דפי הפורניר שלהם בעצמם.

חיתוך סיבובי (rotary cutting)
בשיטה זו מותקן בול העץ בתוך מחרטה ענקית, והוא מקולף באמצעות להב ארוך. השיטה מיועדת לייצור דפי פורניר רחבים במיוחד מעצים רכים, והיא משמשת בעיקר לייצור דפים עבור לבידים. ישנן וריאציות על השיטה כאשר מקלפים רק מחצית בול עץ (half round cutting) או כאשר מתקינים את בול העץ על המחרטה לא במרכזו (off centre cutting).

פריסה שטוחה (flat slicing)

בשיטה זו מותקן לוח העץ (שנחתך לרוב לחתיכות קטנות יותר) על מתקן שנע מעלה ומטה, ומפגיש בדרכו מטה את לוח העץ עם סכין אופקי (משהו בדומה לפומפיה). שיטה זו משמשת לחיתוך עצים קשים, ודפי הפורניר שמקבלים צרים למדי. ניתן לקבל דפוסים (patterns) שונים  לפי הצורה בה מותקן לוח העץ על המתקן (חיתוך משיקי או חיתוך אנכי).


עכשיו, כשיש בידינו את דפי הפורניר צריך לחבר אותם יחדיו ולהדביק אותם - על כך ברשומות הבאות.

פחות ממאה וחמישים שנה

מאה וחמישים הוא סכום של שמונה מספרים ראשוניים עוקבים - 7, 11, 13, 17, 19, 23, 29, 31. מאה וחמישים הוא גם מספרו של המזמור האחרון בספר תהילים, המסתיים בפסוקים:

הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ.

 

היום היא קרתה לי - התאונה. אני עובד על פרויקט קטן מימדים, אך מורכב למדי. אני בונה קופסא עבור מגילת אסתר. קופסא מוארכת עם קשתות פנימיות שייתמכו במגילה, ועם צירים מעץ שיוסיפו לקופסא אלמנט מעניין ויוסיפו לנגר אתגרים מרובים. הפרויקטים הקטנים הללו נוטים להיות קשים למדי, שכן הם דורשים התעסקות עם חלקים קטנים תוך כדי שמירה על רמת דיוק גבוהה.

 

התחלתי לעבוד על המגרעות עבור הצירים מעץ, ואז היא (התאונה) ארעה. הנחתי את מגפי הימני על כסא פלסטיק פשוט של כתר, שלוש מכות עם המקבת על המפסלת, ואז חדר המגף את מושב הכסא, הרגל עקבה אחרי המגף דרך המושב, והפסיקה תנועתה רק כשפגש המגף אל הרצפה. מיותר לציין כי מעברה של הרגל לא היה חלק - היא נשרטה שריטות מכוערות ונחבלה חבלות כואבות.

הפלסטיק, מעשה ידי אדם, הומצא לראשונה על ידי הבריטי אלכסנדר פרקס והוצג לראשונה בשנת 1862 - לפני פחות ממאה וחמישים שנה. תחילה היה שימוש בחומרי פלסטיק טבעיים, לאחר מכן עברו לייצר חומרים ע״י שינויים כימיים של חומרים טבעיים ( גומי, למשל), ולבסוף עברו לייצר חומרים מסונתזים לגמרי (בקליט, למשל). 

קשה לדמיין את העולם בלי פלסטיק, אבל קשה יותר לתפוש שלפני מאה וחמישים שנה הוא כלל לא היה קיים - איך הם חיו אז בלי שקיות פלסטיק? איך הם הצליחו לזהם את הסביבה בצורה יעילה? איך הם בנו רהיטים בלי פורמיקה ובלי מלמין?

בדבר אחד אני בטוח - לו הכסא היה עשוי עץ, התאונה לא הייתה מתרחשת והרשומה לא הייתה נכתבת.