החופש בבית הבראה

בימים אלה של חופשות נושאיות - אוכל, יין, מוזיקה, שורשים וכיו״ב נושאים מנושאים שונים נשאלת השאלה האם נפקד מקומה של חופשת נגרות? ובכן הרשומה היום מיועדת עבור סוכני נסיעות בעלי יוזמה ועבור המטייל העצמאי החפץ לתפור לעצמו חופשת נגרות.

 

 

לאן נוסעים?

קורסים בנושא נגרות מתקיימים במקומות שונים ברחבי העולם - באירופה, בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. עבודת המאסטר שלי הייתה בנושא ״קורסי נגרות באנגליה - עבר, הווה ועתיד״, ועל כן אתמקד באפשרויות אותן מציעה הממלכה המאוחדת. 

לכמה זמן?

תלוי מה מחפשים. אורך הקורסים נע בין שבוע לשנתיים. בשבוע או שבועיים לא מספיקים ללמוד הרבה - בעיקר סופגים אווירה, מבינים את הפילוסופיה, לומדים קצת טכניקה, ובונים רהיט בסיסי (שרפרף או שולחן קפה קטן). בחודש כבר אפשר להעמיק בטכניקה ולבנות רהיט מורכב יותר, במיוחד אם באים עם ידע מוקדם ונסיון כלשהו. חצי שנה מספיקה על מנת לכסות מכלול רחב של נושאים, לצבור נסיון ולבנות מספר רהיטים (שולחן, כסא (שולחן שיושבים עליו), ארון (שולחן עם מגירות)). בשנה ואילך מעמיקים את הידע, מרחיבים את הנסיון, ומבססים את הבטחון.

לאן ללכת?

המלצתי האישית תגיע בסוף הרשומה, אבל הנה כמה נקודות למחשבה:

• קיימים קורסים בנושא ספציפי (חריטת קערות, גילוף כפיות) ולעומתם קיימים קורסים בנושא נגרות כללית.
• יש מסגרות (שמתיימרות להיות) אקדמיות ויש מסגרות שהן מאוד מעשיות. המסגרות האקדמיות יותר נוטות להרחיב בנושאי עיצוב, ניהול עסק, וכיו״ב נושאים פארא-נגריים. 
• יש מסגרות עם מספר תלמידים גדול (תריסר ומעלה), ויש מסגרות עם מספר תלמידים קטן (ארבעה ומטה). במסגרות הגדולות ישנם ״חיי קמפוס״ סוערים יותר, האווירה פחות אינטימית (לעיתים זה יתרון), אבל היחס המספרי מורה / תלמיד נוטה להיות נמוך יותר.
• יש מסגרות בהן מעבירים רק קורסים ארוכים או רק קורסים קצרים. לעומתן יש מסגרות שבהן מעבירים קורסים בעלי אורך שונה בו זמנית. המסגרות הללו נוטות להיות מעניינות יותר, אבל לפעמים גם נוחות פחות עבור אנשי הקורסים הקצרים. 
• יש מורים בעלי שם ויש מורים שהם סתם נגרים מעולים שיודעים לבנות רהיטים. קחו בחשבון כי ברוב המקרים המורים ״הכוכבים״ לא באמת נמצאים בסדנא, ורוב ההוראה מתבצעת ע״י מורים אחרים.
• יש מורים שמכתיבים את הפרויקטים אותם בונים ויש מורים שמאפשרים חופש פעולה נרחב. אם אתה מגיע לקורס על מנת לבנות את הרהיט עליו אתה חולם מזה שנים, כדאי לוודא שאכן יתאפשר לך לבנות אותו.

כמה זה עולה לי?

הרבה. קורס בן שבוע עולה בסביבות ה - 500 פאונד. קורס בן חודש עולה בין 1500 ל - 2000 פאונד. קורס בן שנה עולה בין 10,000 ל - 15,000 פאונד. לעלות הזאת יש להוסיף את עלות הכלים (מסופקים ע״י הסדנא בקורסים הקצרים), עלות העץ ועלות המחייה.

אסיים בהמלצה - אם אתם חפצים בקורס קצר, בינוני או ארוך לכו ללמוד אצל מייקל סקוט. איש נהדר ומורה נפלא. לא תתאכזבו. ואל תשכחו למסור לו דרישת שלום חמה.

מערכת הצירים (חלק ב׳)

ישנן חמישים דרכים לעזוב את אהובתך, אבל יש רק דרך אחת להתקין ציר ספר. בחלק הראשון של המשפט אינני בטוח - בגילי אני יודע שלא כל מה שנאמר בשירים הוא אמת. החלק השני חייב להיות אמת שכן למדתי אותו מ - Michael Scott שלמד אותו מ - Alan Peters, שהוא (כידוע לכולנו) נציגה של הגבורה לענייני נגרות.

לפני שנצלול לדרך ההתקנה עצמה נפתח בכמה הגדרות והערות:

• לציר יש אורך, רוחב (רוחב דף אחד), ועובי (עובי דף אחד).
• לציר יש סרן בקצהו, שמחבר את שני הדפים ומאפשר את תנועתם. לסרן יש רדיוס.
• הדפים מחוברים לסרן לסירוגין. מקובל כי אחד הדפים מחובר במספר זוגי של חיבורים, בעוד הדף השני מחובר במספר אי זוגי של חיבורים. מקובל כי הדף המחובר במספר זוגי מתחבר לגוף הרהיט, והדף המחובר במספר אי זוגי מתחבר לדלת (או למכסה, במקרה של קופסא).
• ציר הספר איננו מאפשר כיוונון מסוג כלשהו (טוב, יש כמה תרגילים מלוכלכים שלא ניתן  להעלותם על הכתב). לפני שמתחילים בהתקנה יש לוודא כי כל החלקים ישרים ומתאימים זה לזה. אם זה לא המצב, פשוט חבל על המאמץ של התקנת הציר.

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל המטרה הסופית היא להשקיע את כל אחד מדפי הציר בדיוק בעובי שלו, כאשר מרכז הסרן נמצא בדיוק בקצה ההשקעה - כלומר רוחב השקע הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. חלק גדול מן הבעיות הקשורות להתקנת צירי ספר נובע מכך שמשקיעים את הציר יותר מדי או פחות מדי, או מכך שהסרן איננו נמצא במקום הנכון.

סימון

• פותחים בסימון אורך הציר. קובעים את נקודת ההתחלה, ומסמנים באמצעות זוית ישרה וסכין סימון קו קצר. מצמידים את הציר אל הקו המסומן, מסמנים (עם הסכין) נקודה בקצהו השני של הציר, ובאמצעות הזוית והסכין מסמנים קו קצר.
• עוברים לסימון רוחב הציר. כאמור, הרוחב אותו יש לסמן הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. מכוונים את מד הסימון (marking gauge) לרוחב הנכון, ומסמנים קו בין שני סימוני האורך שסימנו בשלב הקודם.
• נסיים בסימון עובי הציר. מכוונים את מד הסימון השני לעובי הציר (אם אין שני מדי סימון - מסמנים את כל סימוני הרוחב עבור כל הצירים ואז עוברים לסמן את כל סימוני העובי עבור כל הצירים). מסמנים את עובי הציר, ובאמצעות הזוית הישרה מסמנים קווים (קצרים) מסימוני האורך אל סימון העובי.
• לא לשכוח בכל הסימונים - bevel on the outside.
• חשוב שהסימונים יהיו מדויקים ועמוקים דיים, כך שניתן יהיה למקם בהם להב של מפסלת חדה.

ריקון

לגבי שיטת הריקון השאירו לנו הרשויות חופש פעולה נרחב למדי. בכל אופן, התהליך מתחיל בהעמקת כל קווי הסימון עם מפסלת חדה ופטיש. כעת נותר לרוקן בזהירות ובדיקנות את המגרעות עבור הצירים. יש נטייה לרוקן מגרעת עמוקה מדי (במיוחד ככל שמתרחקים מן הסרן). אני מציע לעבוד לאט, ולבדוק את התאמת המגרעת לציר לעיתים קרובות. הציר אמור להכנס אל המגרעת בצורה הדוקה, אך ללא הפעלת אלימות פיסית יתרה, מה שמתקרא בלעז snug fit.

חיבור הציר

כל שנותר כעת הוא לחבר את הצירים באמצעות ברגים. החיבור הסופי ייתבצע עם ברגי נחושת, אך מכיוון שהם רכים למדי הם נוטים להשבר והראש שלהם נוטה להשרט (האמינו לי, יש מעט דברים מעצבנים יותר מנסיון לחלץ שבר בורג מתוך רהיט). החיבור הראשוני ייתבצע, אם כן, עם ברגים ״רגילים״. לרוב מחובר כל דף עם שלושה ברגים - את החיבור הראשוני נבצע עם שני ברגים בלבד, וזאת על מנת לאפשר מרחב תמרון מסוים לתרגילים המלוכלכים (לא עלינו) אותם הזכרתי קודם לכן.

ממקמים את הציר, מסמנים את מיקום הברגים, מוציאים את הציר, קודחים חורים מובילים, ומחברים את הציר עם ברגים רגילים. בודקים שהכל ״עובד״ כמו שצריך. מסמנים את מיקום הבורג השלישי, מוציאים את הברגים הרגילים, קודחים חור מוביל נוסף, ומחברים את הציר עם ברגי נחושת. מקובל להבריג את הברגים כך שהגרעות שבראשי הברגים מקבילות לסרן.

זה אולי נראה מסובך, אבל אחרי אימון (משהו כמו חמישים צירים) התהליך פשוט ומהיר למדי - רבע שעה ויש לכם ציר מחובר.

דו"ח מצב

נפתח בהתנצלות כנה בפני כל אותם קוראים נאמנים שרכשו צירים של brusso, בנו בזריזות ארון כדי שיוכלו להשתמש בהם, ומחכים בכיליון עיניים לרשומה הבאה בנושא צירים. ובכן, תאלצו להמתין עוד מעט קט - אני מקווה שבשבוע הבא אוכל להענות לדרישות הקהל בתחום הבוער של התקנת צירים.

נמתיק את המשכה של הרשומה בשיר what a wonderful world בגרסא העברית של מאור כהן.

 

 

היום שלי לא היה כל כך מוצלח.

השעון מראה 08:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

באתי בבוקר לנגריה על מנת לגלות שהמסור איננו עובד - האמת, כבר ביום שבת הוא לא עבד (נא לא לשאול האם ולמה הייתי בנגריה במהלך סוף השבוע). הרמנו והורדנו את המפסקים השונים בידענות רבה, אבל המסור התמיד בסרובו לעבוד. פתחנו את המסור, הענקנו לו את הניקוי הדו-שנתי, אבל המסור התמיד בסרובו.

הצעד המתבקש היה לקרוא לחשמלאי, אבל בעליו הגאה של המסור הוא נגר מן הדור הישן - מאלה שיודעים לעשות הכל לבד, וקוראים למומחה רק לאחר שכלו כל הקיצין והנזק שהם גרמו גדול מן התקלה אותה ניסו לתקן. בכל אופן, לאחר שעה נוספת של נסיונות תיקון, נקרא החשמלאי. החשמלאי הגיע בזריזות, הרים והוריד מפסקים, נגע עם הטסטר פה, נגע עם הטסטר שם, והמסור קם לתחייה. יאמר לזכותו שהוא היה הגון דיו לומר שאין לו מושג מה הוא עשה ולמה המסור שב לתפקד.

השעון מראה 11:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

הפועל (הלא יהודי, לא ישראלי) בנגריה החל לחתוך מבנה גדול וגבוה על המסור, וכן אתם מנחשים נכון, התאונה המתבקשת קרתה. המבנה התנדנד, היד נשלחה לתמוך בו, אחת האצבעות גילתה שהמסור תמיד, אבל תמיד, מנצח. חתך עמוק ומכוער - פציעה קלה ביחס למה שעלול היה לקרות.

השעון מראה 12:00 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

אם חשבתם שמכאן העניינים לא יכולים להדרדר - טעיתם. יצאתי להתקנה - אותו תהליך מייגע (תמיד) של התקנת ריהוט (מטבח, ארונות קיר, ארונות אמבטיה וכיו״ב) בבית הלקוח. זה לא שאני לא אוהב התקנות - אני שונא התקנות. יש אנשים ששואבים הנאה רבה מהתמודדות עם רצפות וקירות עקומים, מכיוונון של דלתות ומגירות, מסגירת המרווחים בין הארונות לקירות (הלבשות), מקידוח חורים לצינורות מים וגז, מעמידה על סולם תוך כדי החזקת ארון וקידוח חורים בגבו על מנת לחברו לקיר.

אני אינני נמנה עם האנשים הללו. אני אוהב רהיטים שעומדים בפני עצמם (מה שמתקרא בלעז free standing). המירב שאני מוכן לעשות זה לכוונן את הרגליות של הרהיט אם הרצפה עקומה והשטיח איננו עבה מספיק. אבל, כמו שכולנו יודעים, לא תמיד עושים רק את מה שאוהבים. כך מצאתי עצמי מבלה את היום בכל אותן משימות שאני לא ממש מחבב.

השעון מראה 19:30 - אפשר לסיים את יום העבודה ולהתגלגל הביתה.

 

וכמו שאמא שלי אומרת: "מחר זה גם יום".

אתנחתא ספרותית

כשהיינו באנגליה שלחנו את בננו הקטן (אז בן שלוש) לגן. מכיון שהידע שלו באנגלית היה מוגבל משהו, והידע של הגננת בעברית היה מוגבל אף יותר, הכנו מילון אנגלי/עברי בסיסי שכלל מילים כמו אמא, פיפי, אוכל וכיו״ב. בסוף היום, כשבאנו לאסוף את התכשיט, פנתה אלינו הגננת ואמרה: the dictionary was an excellent idea ליבנו נמלא גאווה רבה. אלא שאז הגיעה הסיפא של המשפט: but how do you say thank you and please. לא ידענו איפה לשים את עצמנו, אבל גם לא ממש הבנו באילו נסיבות משתמש ילד בן שלוש במילים תודה ובקשה.

לאורך השנים למדנו את הנסיבות בהן ילד בן שלוש משתמש במילים תודה ובקשה (תמיד), וחשוב מזה למדנו שמשפט בריטי שמתחיל במחמאה ייגמר תמיד בהערה. ככל שהמחמאה ברישא גדולה יותר, כך ההערה בסיפא תהייה חמורה יותר. מי שרוצה ללמוד עוד על רזי השפה האנגלית מוזמן לעיין במילון הבא שפורסם ע"י האקונומיסט.

נזכרתי באותו יום ראשון בגן כשקראתי את ההקדמה לספר Making Shoji מאת Toshio Odate. כתוב שם (בתרגום חופשי, אך די נאמן למקור) שהמו״ל והעורך מכירים את הסופר למעלה מעשרים שנה, והם רוכשים הערכה עמוקה לו עצמו ולדרך בה הוא מציג את רעיונותיו. לפיכך, הם החליטו להתערב מעט ככל האפשר בדרך בה הסופר מארגן ומציג את החומר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר התלבטתי האם המשפטים הללו נכתבו ברצינות (קשה להניח), מתוך התנצלות (סביר להניח) או בציניות מוסתרת (כנראה שלא, בכל זאת מדובר בהוצאה לאור אמריקאית). הספר מכיל אמנם מילים בשפה האנגלית, אך הן מסודרות בצורה משונה שיוצרת משפטים פתלתלים ובלתי קריאים. צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה לעקוב אחר מהלך הדברים. השקעה שגרמה לי, לפחות, לאבד את הסבלנות מפעם לפעם.

אם מתגברים על מכשול השפה ניתן ללמוד על ההיסטוריה של השוג׳י, על הסוגים השונים, על טכניקות הבנייה, ולא מעט על התרבות היפנית. הפרק המעניין ביותר, לטעמי, הוא הפרק בו מתאר הסופר את תקופתו כשוליה - על השוג׳י הראשון שבנה לבדו (עבודה מהנץ החמה ועד צאת הלבנה על מנת לעמוד בלוח הזמנים), על המורה שהביט עליו מהצד ולא אמר מילה (לא לטוב ולא לרע), ועל ההתקנה הראשונה בבית הלקוח (שהיה הרבה פחות ביקורתי לגבי השוג׳י מאשר הסופר עצמו).

אני ממליץ על הספר למי שממש מתעניין בתחום ומוכן לצלוח את מכשול השפה. מי שיש לו פחות סבלנות, אבל עדיין מתעניין בתחום, יכול להתרכז בתמונות ובתרשימים וללמוד מהם הרבה מאוד.