בשבוע שעבר קיבלתי עוד אחת. לאחרונה אני מקבל אותן בקצב של אחת לחודש. התגובה שלי מתחילה באנחה, וממשיכה באמירת האמת המרה תוך נסיון לשמור על אופטימיות זהירה.
השיחה מתחילה כשהטלפון מצלצל (בעוד שנים אנשים ייתהו על מקור הפעלים ״לצלצל״ ו״לחייג״ בקשר לטלפונים). מן העבר השני מציג עצמו בחור בשנות העשרים המאוחרות לחייו. כאן הסיפורים מתפצלים - סיימתי לא מזמן קורס נגרות / אני עובד בנגריה שעובדת עם פלטות כל הזמן, אבל בעצם עץ מלא הוא אהבת חיי / שנים אני בונה דברים מעץ, ואני רוצה להפוך את התחביב למקצוע. עכשיו מגיעה השאלה - האם אתה (כלומר אני) מחפש עובד לנגריה שלך ?
לפני שנמשיך לתשובה שלי, שתי הערות. הראשונה - אני די מופתע מכמות המתקשרים. מסתבר שיש לא מעט אנשים (שנשמעים, לפחות) שפויים, שממש רוצים לעסוק בנגרות מתוך בחירה. השניה - אני ממש לא מופתע מכמות המתקשרים. מי שמחפש נגר-אומן (ואני ממש מתנצל על התואר הלא כל כך מוצלח) בישראל יגיע לרשימה של כמה עשרות בודדות, ולאחר שמנקים מהרשימה את כל הנגרים שאינם אומנים ואת כל האומנים שאינם נגרים, מגיעים לרשימה מצומצמת ביותר.
ועכשיו לתשובה שלי. התשובה הקצרה שלי היא: לא, אני לא מחפש עובדים לנגריה שלי. התשובה הארוכה שלי היא: אחרי קצת יותר משנתיים בעסק אני יכול לגלות אופטימיות זהירה - הגעתי למצב שבו יש לי הזמנות לכמה שבועות קדימה, למצב שבו אני גובה מחירים סבירים, למצב שבו אני מתחיל להרוויח (לא הרבה, חס וחלילה) כסף מהעסק. אז לא, אני לא מחפש עובדים לנגריה.
לפני שהפכתי נגר-אומן עצמאי קראתי ושאלתי. הקונצנזוס הוא שאם אתה טוב (והכוונה לא רק ליכולת שלך לבנות רהיטים אלא לכל ההיבטים של ניהול עסק), אתה מצליח להמנע מטעויות גדולות ובאופן כללי המזל לצדך, יעברו בין שלוש לחמש שנים עד שהעסק שלך יעמוד על הרגליים.
Alan Peters מספר בספר שלו (שעליו כבר המלצתי) על תחילת דרכו. אלן התחיל את דרכו העצמאית כנגר-אומן בשנת 1962, לאחר שעבד כמורה במשך תקופה קצרה. הנגריה הראשונה שלו הייתה מבנה פח שהוא שכר. לא היה לו יותר מדי כסף משל עצמו, והבנקים סירבו לתת לו הלוואה. הוא התחיל את הקריירה עם מסור סרט (יד שנייה), שולחן עבודה וכלים ידניים. נגר בכפר הקרוב הסכים שהוא ישתמש במקצוע העליון והתחתון (Planer / Thickneser) שלו.
אט, אט העסק צבר תאוצה. לקח לאלן שמונה שנים עד שהוא הצליח להגשים את השאיפות שלו - נגרייה כלבבו, צבר הזמנות של עבודות שהוא רצה לעשות, ורווחיות כלכלית (שאיפשרה להם, אפילו, לצאת לחופשה). שמונה שנים - ואנחנו מדברים על Alan Peters שהוא אחד הטובים ביותר (אם לא ה...).
נפתח בהמלצה חמה מאוד על הספר brain rules (מצטער - אין לי רעיון לתרגום לעברית שישמור את המשמעות הכפולה של השם האנגלי) שכתב John Medina. הספר מדבר - ולא כל כך במפתיע - על המוח האנושי. הספר הוא מדע פופולרי במיטבו - קריא, מרתק, לא פשטני מדי ולא מסובך מדי. הקריאה מענגת ומשכילה.
העקרון הרביעי שמציג מדינה הוא "אנחנו לא שמים לב לדברים משעממים". חלק מהדיון מוקדש ליכולת של המוח לבצע מספר משימות במקביל (multi-tasking). אז זהו, היכולת הזאת לא ממש קיימת. אם עושים כמה דברים במקביל הסיכוי לטעות עולה ב - 50%, ופרק הזמן שלוקח לנו להשלים את המשימה מוכפל.
אני נזכר בספר הזה כל פעם שאני מנסה להשאר מרוכז במהלך משימת חיתוך משעממת - איכשהו המחשבה תמיד נודדת להמשך בניית הרהיט, לעיצוב הרהיט הבא, לטלפון שאני חייב להחזיר ללקוח, או לקבלות שאני צריך לשלוח לרואה החשבון.
המעבר שעשיתי מהיי-טק לנגרות היה דרמטי למדי. המעבר ממעמד של שכיר למעמד של עצמאי היה, במובנים רבים, הרבה יותר דרמטי. ככל שחולף הזמן אני מבין שעל מנת להיות נגר מוצלח אני צריך להיות:
סגן נשיא בכיר לשיווק - מישהו חייב להחליט מה מוכרים, למי, באיזה מחיר, באילו ערוצים, ולדאוג שנהייה ממוצבים נכון.
סגן נשיא בכיר למכירות - מישהו חייב לבצע את המכירה, ולהביא את ההזמנה.
סמנ"ל כספים - מישהו חייב להבין מה המצב הכספי של העסק, ולשלוח את הקבלות לרואה החשבון.
סגן נשיא לרכש - מישהו חייב לקנות את חומרי הגלם, ולא פחות חשוב - לריב עם הספקים, ולצמצם את ההוצאות.
סמנכ"ל תפעול - מישהו חייב לנקות את הנגריה, לרוקן את השק של השואב, לרוקן את המים מהמדחס, ולדאוג שיהיו קפה וסוכר.
קצין רכב - מישהו חייב להוביל את הרהיטים, ולדאוג לקחת את הרכב לשטיפה.
וכמאמר דוקטור סוס
When our mother went
Down to the town for the day,
She said, "Somebody has to
Clean all this away.
Somebody, SOMEBODY
Has to, you see"
Then she picked out two Somebodies.
Sally and me.
ובנגריה אין לי אפילו את Sally שתעזור לי. פתאום חיתוך זנביונים נראה משימה קלה למדי.
ברשומה הקודמת התחלתי בהסברים מפורטים על שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות - התחלתי ולכן אסיים.
הכנו כבר את תבנית הכיפוף ואת עקומת ההידוק. החלטנו כבר כמה שכבות נדביק ומה יהיה עוביין. כל שנותר לנו כעת הוא לחתוך את השכבות, להדביק אותן זו לזו, ולנקות את ההדבקה.
ברוב המקרים בהם משתמשים בהדבקת שכבות מעוניינים שקווי ההדבקה בין השכבות יהיו כמה שפחות בולטים. על מנת להשיג זאת משתדלים לחתוך את כל השכבות מלוח עץ אחד, ולהדביק את השכבות על פי הסדר בו היו בלוח המקורי. צריך, אם כן, לוח שיהיה ארוך מספיק לכסות את אורך העקומה, רחב מספיק שיכסה את רוחב העקומה, ועבה מספיק. בעת חישוב העובי של הלוח צריכים לקחת בחשבון את מספר השכבות, עובי השכבות, ועובי אובדן החומר בין השכבות בשל ניסור וניקוי.
כאן אנו נתקלים בשאלה - מסור סרט או מסור שולחן? הטבלה הבאה מנסה לסייע במתן תשובה.
כמה הערות:
גובה הניסור תלוי כמובן בדגמים הספציפיים של המסורים. בכל זאת, ניתן לומר כי אם משווים מסור שולחן ומסור סרט מאותה קטגוריה (איכות / מחיר) הרי שגובה הניסור במסור סרט יהיה גדול משמעותית מזה של מסור השולחן. ניתן להכפיל (כמעט) את גובה הניסור של מסור השולחן ע"י ניסור חצי גובה, ואז ניסור החצי השני במהופך. לא כל כך מומלץ - אבל בהחלט אפשרי.
ניסור קו ישר ארוך וגבוה במסור שולחן קל הרבה יותר מניסור במסור סרט. להשגת תוצאות טובות במסור סרט נדרשת רמת מיומנות גבוהה יותר, וכוונון מדויק יותר של המסור.
כשמנסרים פרוסות דקות במסור שולחן הן נוטות לעוף אחורה אל המנסר (שתמיד עומד בצד, אבל דווקא היום החליט לדחוף את ראשו כדי לראות מה קורה עם הפרוסה), או גרוע מכך הן נוטות להתקע בין הלהב לבין הגובל ולגרום לנגר להשליך נפשו מנגד ולנסות לחלצן באמצעים לא אמצעים. במסור סרט אין זריקה לאחור של הפרוסות, ואם פרוסה נתקעת לה - ניתן למשוך אותה בצורה בטוחה למדי מאחורי הסרט.
לסיכום - אם יש לכם מסור סרט טוב ומדויק, ואתם מיומנים בשימוש בו - חיתכו (לאט ובסבלנות) במסור סרט. אחרת - חיתכו (בזהירות) במסור שולחן.
אתאר כעת את הטכניקה שלי לחיתוך הפרוסות. אני בטוח שיש טכניקות טובות נוספות - אני פשוט לא יכול לחשוב על אף אחת כרגע :-)
התהליך מתחיל בהקצעה של הלוח אותו עומדים לחתוך. הלוח מוקצע בכל ארבעת צדדיו. אני משתמש בלוח שהוא:
ארוך בכמה ס"מ מהאורך של הכיפוף (אבל קצר בכמה מ"מ מהארוך של התבנית)
רחב בכמה מ"מ מרוחב הכיפוף (אבל צר בכמה מ"מ בודדים מרוחב התבנית)
עבה במ"מ או שניים מהעובי הנדרש (מספר השכבות * עובי השכבות + מספר הניסורים * אובדן החומר). באופן מעשי - אם מנסרים במסור סרט אובדן החומר יהיה כ - 2-3 מ"מ, ואם מנסרים במסור שולחן אובדן החומר יהיה כ - 4-5 מ"מ.
את הלוח המוקצע אני מסמן בשני V-ים, אחד בתוך השני. למרות שאני בטוח שאצל כולנו שורר סדר מופתי בסדנא, הרי שלפעמים עלול להתרגש עלינו בלאגן רגעי, ולבלבל את סדר השכבות שכבר חתכנו. עבור חמש שכבות ישנן 256 אפשרויות שונות לסידור, וגם אם לא עוברים על כל האפשרויות זו עדיין משימה די ארוכה ודי מעצבנת.
חותכים פרוסה מהלוח, ומניחים בצד. מנקים את הצד החתוך של הלוח במקצוע (משתדלים להוריד כמה שפחות). חותכים פרוסה מהלוח, מניחים בצד, וחוזר חלילה עד שמסיימים לחתוך את כל הפרוסות. כעת מנקים את כל הפרוסות באמצעות מקצוע (שוב, משתדלים להוריד כמה שפחות).
אם עושים כמה כיפופים (עם אותה תבנית, כמובן), מומלץ לחתוך את כל הפרוסות בעת ובעונה אחת. את הלוח הראשון מסמנים בשני V-ים, השני בשלושה V-ים, וכן הלאה.
אנחנו מוכנים לשלב ההדבקה, אבל לפני כן כמה הערות:
אני ממליץ בחום לסמן קו (עפי"ר בנקודה הגבוהה של העקומה) על התבנית, על תבנית ההידוק ועל השכבות. הקו ישמש כנקודת ייחוס הן בשלב ההדבקה והן לאחר מכן (מדידות, חיתוכים וכיו"ב).
קליבות - מומלץ להשתמש בכמה שיותר קליבות, ועדיף קליבות C או G - ניתן להפעיל באמצעותן כוח רב, ובמצב שלנו הן הכי נוחות לתפעול.
סדר הקליבה - מתחילים מאמצע העקומה ומתקדמים החוצה לשני הכיוונים בצורה סימטרית. כך מבטיחים שלא יישארו "כיסי התנגדות" לאורך העקומה. אם הרדיוס קטן ו/או העץ אינו גמיש לא ניתן להדק את הקליבות הראשונות עד הסוף. במקרה זה מהדקים עד כמה שניתן, מוסיפים קליבות, חוזרים לראשונות להידוק נוסף, ובתהליך איטרטיבי מהדקים את כל הקליבות עד להידוק סופי.
בריחת שכבות - במהלך ההידוק וככל שמתרחקים מהמרכז, נוטות השכבות לברוח למעלה (כלומר, לא להשאר צמודות לבסיס התבנית). חשוב להקפיד לכל אורך תהליך הקליבה שהשכבות יישארו צמודות לבסיס התבנית.
מומלץ להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך. מריחת הדבק על השכבות, הצמדתן זו לזו, מיקומן בתבנית, מיקום תבנית ההידוק, מיקום והידוק הקליבות - כל אלה לוקחים די הרבה זמן, וחשוב שהשכבות יוכלו ל"החליק" עד להידוק הסופי.
תרגיל על יבש הוא ממש הכרחי במקרה של הדבקת שכבות - גם על מנת להכין את כל הקליבות, אבל בעיקר על מנת לוודא שהשכבות מצליחות להתהדק לאורך העקומה. פועל יוצא של התרגיל היבש - ברוב המקרים השכבות נשארות בעקמומיות מסוימת, שמסייעת בעת ההדבקה עצמה.
אנחנו מוכנים להדבקה. הולכים לשירותים, מכבים את הטלפון (זוכרים את הנציגה ממפעל הפיס שרוצה לעניין את אשתך, אבל מוכנה לדבר גם איתך, במבצע חדש), נושמים עמוק, ומדביקים.
אסיים בדוגמא קצת פחות טיפוסית לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. זוג כפות הסלט נוצר מהדבקה של שתי שכבות - אלון ופאדוק. שתי (כן, אני יודע, זה מספר זוגי) שכבות, רדיוס קטן למדי, שני עצים לא גמישים. התוצאה - יפה ויציבה.
סיכומו של דבר - כיפוף באמצעות הדבקת שכבות הוא טכניקה פשוטה, קלה ומהירה ליישום, שמבטיחה תוצאות יפות, מעניינות ויציבות. נסו ותהנו.
מילים. הרבה מילים. הרבה יותר מילים ממה שחשבתי שאכתוב. תהילה (של ש"י עגנון) האמינה כי לכל אדם יש כמות מילים מוגבלת בעולם הזה, וכשהוא מסיים את המכסה הוא עובר לעולם הבא. אני מקווה שהיא טעתה, או שלכל הפחות מילים שנכתבות בבלוג אינן נכללות במכסה המוקצית לו לאדם.
ברשומה הקודמת דיברתי על שלוש הטכניקות לכיפוף עץ - כיפוף באמצעות אדים, כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ, וכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. ברשומה הנוכחית אצלול קצת עמוק יותר לנבכיה של שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות.
הרעיון העומד בבסיס השיטה הוא הדבקה של מספר שכבות דקות (בנות מספר מ"מ כל אחת) זו לזו, והידוקן לאורך תבנית עקומה. כאשר הדבק מתייבש השכבות נשארות בצורת התבנית העקומה.
נשאלת כמובן השאלה - "מדוע זה עובד?" כלומר, מדוע השכבות אינן חוזרות למצבן המקורי? ובכן, לשכבות השונות ישנו רדיוס (אני משתמש כאן במונח "רדיוס" בצורה חופשית למדי) עיקום שונה. כדי ששכבה מסוימת תחזור למצבה המקורי (הישר) היא "חייבת" לפתוח את ההדבקה אל השכבות הסמוכות אליה, שכן בגלל רדיוס העיקום השונה הן אינן יכולות להתיישר יחד.
כמה שכבות ובאיזה עובי ? החלק הקל בתשובה הוא שמספר השכבות כפול העובי שלהן צריך להשתוות לעובי הסופי המבוקש. מקובל להשתמש במספר אי-זוגי של שכבות. אני לא בטוח שיש לכך סיבה אמיתית, אבל למה להתגרות סתם במסורת? לצורך הגילוי הנאות אתוודה כי פעם השתמשתי במספר זוגי של שכבות - לרהיט ולנגר שלום. לעת עתה לפחות.
עובי השכבות מושפע משני פרמטרים - סוג העץ ורדיוס העקומה. ככל שהעץ גמיש יותר (לדוגמא, אשא (Ash)) ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהעץ גמיש פחות (לדוגמא, פאדוק (Padauk)) צריך להשתמש בשכבות דקות יותר. ככל שהרדיוס גדול יותר ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהרדיוס קטן יותר צריך להשתמש בשכבות דקות יותר.
נושא נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הוא ה - spring back (קיפוץ חוזר). למרות שהשיטה "עובדת", הרי בכל זאת קיימת תופעה של התיישרות מסוימת של השכבות - כלומר הן אינן נשארות בדיוק בצורה של העקומה שלאורכה הודבקו. ישנן כמה נוסחאות שמנסות לחשב את מידת הקיפוץ החוזר - אני לא בטוח שהן באמת מדויקות ומועילות. מה שחשוב לזכור הוא:
ככל שיש יותר שכבות מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
ככל שהרדיוס גדול יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
ככל שהעץ גמיש יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
באופן מעשי - אם משתמשים בחמש / שבע שכבות בנות 3-5 מ"מ כל אחת של עץ גמיש למדי, ומעקמים לאורך רדיוס של 50 ס"מ ומעלה, מידת הקיפוץ החוזר זניחה.
דיברנו מספיק, הגיע הזמן לעבודה.
השלב הראשון בתהליך הוא הכנת התבנית לכיפוף. החומר המומלץ לבניית התבנית הוא לביד. מעצבים מחתיכת לביד עקומה (פרוסה) אחת - מקפידים שלא יהיו פניות חדות או עצירות פתאום. חשוב שהגב של העקומה יהיה פחות או יותר באותה צורה על מנת לאפשר מקום אחיזה לקליבות. מעתיקים את הפרוסה על חתיכת לביד נוספת, חותכים תוך השארת שוליים, מחברים (דבק וברגים) את שתי הפרוסות, ומנקים את הפרוסה השנייה באמצעות ראוטר וכרסום מתאים. חוזרים על התהליך עד שמגיעים לגובה הרצוי (קצת יותר מהרוחב של השכבות שאנו עומדים להדביק). על חזית הפרוסות מדביקים (עם דבק דו-צדדי) רצועת שעם, ועליה מדביקים רצועת פוליתילן (ניילון).כשהתבנית מוכנה מחברים אותה לבסיס, שגם אליו מדביקים פוליתילן.
אחרי שבנינו את התבנית לכיפוף, פונים לבניית עקומת ההידוק. עד להתייבשות הדבק בין השכבות יש להפעיל עליהן לחץ. הלחץ מופעל ע"י קליבות, אבל לא בצורה ישירה, וזאת משתי סיבות. ראשית, הקליבות יפגעו בשכבה החיצונית. שנית, אנו רוצים שהלחץ שמפעילות הקליבות יתחלק באופן שווה ורציף ככל הניתן. על מנת לההגן על השכבה החיצונית ועל מנת למצע את הלחץ צריך לבנות עקומה שבאמצעותה נפעיל את הלחץ. את עקומת ההידוק בונים משלוש שכבות של לביד 5 מ"מ (מה שפעם היה 5 מ"מ והיום מתקרב כבר ל - 4 מ"מ). חותכים פרוסות לביד, מדביקים אותן זו לזו, מצמידים אותן לתבנית, ומהדקים עם קליבות. מחכים שהדבק יתייבש ופותחים את הקליבות. מדביקים (לצד הפנימי) שעם ופוליתילן. אם העקומה ארוכה ו/או הרדיוס קטן חותכים את עקומת ההידוק לאורכה למספר חלקים (לא לשכוח לסמן את החלקים בצורה ברורה).
סיימנו את הכנת האביזרים המסייעים, נותר לנו להכין את השכבות להדבקה, להדביק אותן, ולנקות. על כך ברשומה הבאה. בינתיים נתענג על בננה מכופפת.
האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.
לאה גולדברג מתארת בשירה ערב מול הגלעד (שהולחן ומבוצע כאן ע"י מיקי גבריאלוב) את אחת השיטות לכיפוף עץ. כאשר העץ ירוק הוא גמיש וניתן לכופף אותו בקלות יחסית (מי לא מכיר את הצמות שקולעים מפיקוסים צעירים במשתלות). אם העץ הירוק מוחזק במצב המכופף זמן רב מספיק הוא ישאר במצב זה, גם כשהוא יתייבש.
אבל אנחנו עוסקים בנגרות, וגם אם אנחנו חובבים תה ירוק - הרי עץ ירוק הוא לא בדיוק כוס התה שלנו. חומר הגלם שלנו הוא עץ מיובש כהלכה, שהגיע לנקודת האיזון. אם אנחנו בכל זאת רוצים לכופף עץ עומדות בפנינו שלוש טכניקות - כיפוף באמצעות אדים, כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ, וכיפוף באמצעות הדבקת שכבות.
כיפוף באמצעות אדים הינו השיטה הקדומה לכיפוף עץ שמשמשת בוני סירות מזה מאות שנים. הרעיון פשוט למדי - לוח העץ אותו רוצים לכופף מוכנס לתוך מיכל סגור אליו מוזרמים אדי מים חמים. האדים גורמים לעץ להפוך לחומר אלסטי, אותו ניתן לכופף. על פי רוב הכיפוף מתבצע לאורך תבנית, שאליה מוצמד העץ בלחץ (באמצעים מכניים). לאחר מספר שעות, כאשר העץ מתקרר ומתייבש, ניתן להסיר את הקליבות, והעץ יישאר במצב המכופף.
למרות שזה אולי נשמע קל, התהליך איננו פשוט כל כך - צריך מיכל גדול למדי להכיל את העץ המכופף, צריך לייצר מספיק אדים במהירות רבה יחסית, וצריך לוודא שהאדים אינם יוצרים לחץ גדול מדי בתוך המיכל. כשהעץ מגיע למצב האלסטי - צריך להתעסק עם עץ חם מאוד, וצריך לסיים את התהליך במהירות רבה למדי.
כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ הינו השיטה המודרנית מבין השלוש. גם כאן הרעיון פשוט למדי - העץ עובר עיבוד כימי או תרמו-מכני שכתוצאה ממנו הוא הופך לחומר אלסטי, ואז הוא נמכר לנגרים. בתחילה יוצרו לבידים גמישים, וכיום מיוצרים גם לוחות עץ מלא גמישים. בניגוד לכיפוף באמצעות אדים, הרי שחומר הגלם בו משתמשים במקרה זה הוא בעל תכונות אלסטיות קבועות. יש לכך יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט הינו שעל מנת לשמור על העץ במצב מסוים (מעקה של מדרגות, קצה של שולחן עגול, וכיו"ב) חייבים לחבר אותו לרכיב אחר שאיננו אלסטי.
כיפוף באמצעות הדבקת שכבות (למינציה) הינו השיטה השלישית. הרעיון בשיטה זו הינו הדבקה של כמה שכבות דקות (מספר מ"מ) זו לזו, והידוקן לאורך תבנית עקומה. כאשר הדבק מתייבש השכבות נשארות בצורת התבנית העקומה - כפי שרואים ברגל האחורית של שולחן האיפור שמשמאל. השיטה קלה למדי ליישום, והתוצאה המתקבלת חזקה מאוד. את הרשומה בשבוע הבאה אקדיש לצדדים הטכניים של שיטה זו, כך שלא ארחיב כאן הדיבור.
ואי אפשר לסיים רשומה על כיפופים בלי לתהות על משמעותו של הביטוי "בכפיפה אחת". ובכן לביטוי אין כל קשר לכיפופים. משמעות המילה "כפיפה" הינה סל קטן הקלוע מכפות תמרים, ומכאן המשמעות המילולית של הביטוי הינה "בסל אחד", ובהשאלה - ביחד, באותו מקום.
