מי יתנני כמה ימי קיץ

הגענו לאנגליה בחודש אוגוסט, וכולם מסביב דיברו על הקיץ המדהים שיש להם השנה. אנחנו לא כל כך הבנו על מה מדובר - עשרים מעלות במשך היום, עשר מעלות בלילה, גשם, עננים, ומדי פעם מפציעות להן אי אילו קרני שמש. חורף טיפוסי של אזור המרכז. עד מהרה הבנו כי בעוד אצלינו כל יום עם פחות מעשרים מעלות נקרא יום חורף, אצל הבריטים כל יום עם יותר מעשרים מעלות נקרא יום קיץ.

העניינים החלו להסתבך להם בחורף - (מקסימום) חמש מעלות במשך היום, (מקסימום) אפס מעלות במשך הלילה, גשם או שלג, עננים, ומדי פעם מפציעות להן אי אילו קרני שמש. למדתי בסדנא קטנה ששכנה במבנה מהמאה ה - 14. בחדר היה זוג רדיאטורים לחימום אבל הם הופעלו לעתים נדירות. זה לא שהמורה שלי היה קמצן, הוא פשוט לא אהב להוציא כסף אם הוא לא היה חייב. המבחן היה פשוט - אם קול נקישת השיניים לא עלה על קולות העבודה בסדנה, אין צורך בהדלקת החימום. כך מצאתי עצמי עובד כשאני לובש שתי חולצות, פליס, מכנסיים עבים, כפפות וגרביים תרמיים.

אבל זה היה החלק הקל. המכונות היו ממוקמות בחדר חיצוני, ומיותר לציין שהוא לא היה מחומם (אם לא הייתי מכיר את חסכנותו של מייקל, הייתי חושב שהוא מקרר אותו). מצב העניינים הזה חינך אותנו לשימוש מירבי בכלים ידניים (בחדר המחומם) ולתכנון קפדני של העבודה עם המכונות (בחדר המקורר). מדי פעם היה נשמע קול רפה בסדנא: I am going to the machines room, מיד מונה תורן מעקב, שתפקידו היה לוודא כי האמיץ שיצא החוצה אכן חוזר תוך פרק זמן סביר ולא מוצא עצמו עם יד דבוקה למשטחו של המסור.

היום נזכרתי בימי החורף האלה. אני עובד במרץ על פרויקט נחמד (חדר אמבטיה, תמונות לכשיושלם) - די הרבה עבודה, די לחוץ בזמן, כך שאני מוצא עצמי מבלה הרבה שעות בנגריה. החום, הלחות, הרעש, האבק, ובתוך כל זה לשמור על רמת ריכוז גבוהה על מנת לא להזיק לעצמי, לכלים ולרהיטים. אני חוזר הביתה מותש, ולוקח לי כמה שעות לחזור למוטב.

לא, אני ממש לא מתגעגע למיזוג של רמת החייל, אבל בהחלט לא הייתי מתנגד לכמה ימים של קיץ בריטי.

סוגיית הגבולות

אני מניח שכל מי שיש לו ילדים (וכנראה גם למי שאין) מכיר את הספר I will ever not ever eat a tomato שכתבה Lauren Child. בתחילתו של הספר מצהירה לולה על רשימת מאכלים שהיא בחיים לא תאכל. צ'ארלי ממצב (מלשון מיצוב, positioning) את המאכלים השונים בצורה שונה, ולולה משתכנעת לאכול אותם - כך, למשל, היא מוצאת עצמה אוכלת פירה בתור קצף עננים מהפסגה הכי גבוהה של הר פוג'י ביפן.





נזכרתי בספר הזה כשניסיתי להסביר לעצמי ולאחרים איזה סוג של רהיטים אני בונה. באנגלית (בריטית) מדברים על fine furniture - גם אם לא בטוח שכולם יודעים להגדיר במדויק את המונח, כולם יודעים פחות או יותר במה מדובר. בעברית - רהיט הוא רהיט הוא רהיט. אז על מנת להקל על קהל הלקוחות ועל עצמי ניסיתי לנסח כמה כללים שאני בחיים לא אעשה.

• אני בחיים לא אצבע את העץ - המממ ... אני (ורבים וטובים ממני) דווקא כן צובעים (סליחה, מגוונים) את העץ. האמת היא שגם אם הגימור הוא טבעי (שמן או שלק) גוון העץ משתנה. ישנם גם תהליכים מסורתיים של שינוי צבע העץ - הידוע שבהם הוא oak fuming, תהליך שבו עץ האלון בא במגע עם אדים של אמוניה, ומשנה את צבעו. בתמונה של הקופסא שמשמאל כל "הלבנים" של הקיר הן מאלון, הבהירות - ללא טיפול, הכהות - לאחר תהליך של fuming. ולתוהים - הקווים ישרים לחלוטין, הם נראים עקומים בשל אשלייה אופטית.
• אני בחיים לא אשתמש במוצרי עץ (לביד, סיבית, שבבית) - המממ .... אני (ורבים וטובים ממני) כן משתמש בלביד ובסיבית, ובתנאי שהם מצופים היטב בפורניר ויש להם קאנט מעץ מלא. היום, חלק גדול מן העצים היפים והמיוחדים מעובדים מיד לפורניר, וקשה להשיג אותם בצורה של עץ מלא. דרך אגב, הטכניקה של הדבקת פורניר מיוחד על עץ זול נהוגה מזה מאות שנים, כך שאנחנו לא המצאנו שום דבר חדש בעניין זה.
• אני בחיים לא אשייף את העץ על מנת להגיע לעובי הרצוי, לשם כך יש מקצוע - המממ ... קל לשמור על הכלל זה כל עוד לא עובדים עם פאדוק או עם Satinwood. שני העצים המדהימים האלה (הראשון, אדום עם ריח של וניל, השני נראה בדיוק כמו חול על שפת הים) הם פשוט סיוט להקצעה. הגרעינים go all over the place כמאמר המורה שלי. גם אם יודעים להקציע וגם אם עובדים עם מקצוע שעולה כמו אוטו קטן (Hotley) זה עדיין סיוט. הפיתוי לשייף הולך וגדל ככל שנוקפות שעות ההקצעה. או אז מישהו אומר לך כי קרנוב הגדול כתב באחד המאמרים שלו כי יש עצים שאין טעם להקציע ועדיף לשייף אותם. אתה לא צריך יותר מזה - הרי כולנו עפר לרגליו של קרנוב.
• אני בחיים לא אשתמש במסילות מתכת למגירות - המממ .... אני (ורבים וטובים ממני) כן משתמשים במסילות מתכת, בעיקר בשני מקרים. הראשון - כאשר המגירות כבדות מאוד - למשל, מגירות שאמורות להכיל הרבה ניירות. השני - כאשר רוצים להשיג פתיחה כפולה (full / double extension) של המגירה. אפשר להשיג פתיחה כפולה גם בלי מסילות מתכת, אבל זה די מסובך ובסופו של דבר הרבה פחות מוצלח ממסילות המתכת. נא לא לשכוח להסתיר היטב את המסילות, בכל זאת מדובר פה ב - fine furniture.

טוב, אז לא כל כך הצלחתי בניסוח הכללים (ניסיתי עוד כמה, וגם בהם נכשלתי). בפעם הבאה שישאלו אותו "איזה רהיטים אתה עושה?" אלבש שוב את ההבעה הנבוכה, ואסביר כמיטב יכולתי.

מכוניות מעץ

למקרא הכותרת רובנו חושבים בוודאי על מכוניות צעצוע לילדים. במסגרת המגמות השולטות כיום המכוניות צריכות להבנות בצורה שעונה על צרכיו ההתפתחותיים של הילד, הן צריכות להיבנות מעץ בלתי רעיל המגודל בצורה בת-קיימא, הן צריכות להיות צבועות בצבעים ידידותיים לסביבה, וכמובן אל להן להיות מיוצרות בתנאים נצלניים.

כשהילדים גדלים הם מגלים את האושר הרב (שמתעצם בעקבות מצוקתם הגלויה של ההורים) שבהחלקה חסרת שליטה במורד גבעה. או אז הם ניגשים לבניית go-kart. השלד, משטח הישיבה ומערכת ההיגוי (לא חובה) נבנים משאריות עצים, ולמבנה מצורפים גלגלים שנלקחים אחר כבוד מעגלה / אופניים ישנים. המכונית נגררת למעלה הגבעה, ומשם מפקירים עצמם הילדים לחוקי הפיסיקה הבסיסיים.

המתקדמים או בעלי ההורים / הסבים המשקיענים יכולים לרכוש את התוכניות של מכונית הדואר האירית, שהייתה פופולרית בשנות ה - 60, ולבנות מכונית שיכולה להתקדם גם במישור, ואולי אפילו להתמודד עם עליות. מי שחפץ להרחיב ידיעותיו בנושא מוזמן לשוטט באתר של Byron Drachman, וללמוד על העבר, ההווה והעתיד של מכוניות כאלה.





לסיום - למי שלא הספיק לראות בשנה שעברה בפסטיבל סרטי הילדים בסינמטק בתל אביב את הסרט "המרוץ" (The Race) אני ממליץ לנסות ולהשיג אותו. הסרט בבימויו של Andre F. Nebe מספר על ילדה בת 11 מחווה ענייה באירלנד, שחולמת להיות נהגת מרוצים, ומצטרפת לתחרות מקומית של go-karts. אמנם, לא כל המכוניות בנויות כולן מעץ, אך עדיין הסרט נחמד מאוד לילדים ולמבוגרים.

המלצות

והפעם, בלי שהיות מיותרות, כמה המלצות על בלוגים בנושאי נגרות. בכוונה בחרתי בבלוגים פחות ידועים, מתוך כוונה להפוך אותם לידועים יותר.

נפתח בבלוג של Robin Wood הבריטי. רובין הוא חרט המשתמש במחרטה המופעלת בכוח הרגל, והוא מייצר בעיקר קערות וצלחות מעצים מקומיים. בנוסף, הוא גם מגלף כפיות. לפני מספר שנים רובין החל לקדם את נושא האומנות המסורתית (traditional crafts) בבריטניה, הוא גייס אומנים, חברי פרלמנט ואפילו שרים (זוטרים) לצורך הנושא. הוא מבכה את היחס לאומנות המסורתית ואת העובדה שהיא נעלמת מהנוף הבריטי - לנו (הישראלים) לא נותר אלא לקנא במצב העניינים בבריטניה.

בלוג נוסף מבריטניה הוא של Alf. הבלוג נקרא Musing from the Workbench. אלף טוענת כי היא אינה אספנית של כלים, אלא רק משתמשת בעלת אוסף כלים גדול שממנו אפשר לבחור את הכלי הנחוץ. היא מתרכזת בעיקר בכלים ידניים, ואם הם ישנים - מה טוב. לבלוג (וכנראה לכותבת) יש עליות ומורדות - לעיתים אלף משחררת רשומה ליום, ולפעמים אין פעילות במשך מספר שבועות. גם אם לפעמים הקריאה דורשת ידע בסלנג בריטי - המאמץ משתלם.

הבלוג של George Walker שנקרא Design Matters עוסק (לדברי ג'ורג') בבניית רהיטים חמים ומזמינים. ג'ורג' דן די הרבה בנושאי עיצוב, אבל מתוך הסתכלות של מי שעוסק בנגרות מעל שלושים שנה. לא מעט דיונים הם לגבי נושאים "מסורתיים" - הן בהבט העיצובי, והן בהבט הכלים והטכניקות. מומלץ למי שמתעניין בעיצוב מעשי, אבל לא ממש רוצה לצלול לבלוגים תאורטיים.



מקווה שתכנסו, תקראו, ותהנו.