חמש עשרה ברבוע

כל מי שילדותו לא הייתה ממש עשוקה מכיר את המשחק - חמשה עשר רבועי פלסטיק ממוספרים מ (1) ועד (15), מחליקים בתוך מסגרת. בתחילה הרבועים מעורבבים, ומטרת המשחק היא לסדרם לפי סדר עולה.

לא ברור מי "המציא" את המשחק - יש מספר טוענים לכתר. מה שכן ידוע הוא שהמשחק הפך לשגעון בארה"ב בינואר 1880, באפריל הוא כבש את אירופה, ומספר חודשים לאחר מכן השגעון דעך לו. הגרסאות המוקדמות של המשחק שוחקו ע"י קוביות שהונחו בתוך מסגרת - רבועי הפלסטיק עם החריצים והבליטות הגיעו בשלב מאוחר יותר.

סם לויד הוא אחד הטוענים לכתר ה"ממציא". הוא מכר את הגרסא המתוארת בציור משמאל (המספרים מסודרים על פי הסדר, למעט (14) ו - (15)), והבטיח פרס של 1,000 דולר לפותר נכונה. לא היה זוכה מאושר, ולא בכדי. מחצית ממצבי ההתחלה של המשחק אינם ניתנים לפתרון. מצב הפתיחה של סם לויד השתייך למשפחה הבלתי פתירה.

מי שקורא את הבלוג הזה בגלל נושאי נגרות ודאי תוהה כרגע מה קורה פה. מי שקורא את הבלוג חרף נושאי הנגרות ודאי חושש מתי תגיע לה הצלילה לנגרות. קחו אוויר - הנה זה בא.

לפני מספר שנים החלטתי לבנות שולחן קפה. חפשתי רעיון מקורי, ולאחר התחבטויות הגעתי לרעיון של בניית שולחן שהמשטח העליון שלו יהיה בנוי כמו לוח המשחק של חמש עשרה ברבוע. במקום מספרים בחרתי בצורות גיאומטריות שיצרו רצפים מעניינים כשהן מונחות זו לצד זו. עד מהרה נגשתי לבנייה, ושבועיים לאחר מכן הושלמה המלאכה.

השולחן בנוי מג'ארה (Jarrah) ומשקמה אדוותית (Rippled Sycamore). הריבועים העליונים מונחים על לוח זכוכית, ומחליקים להם בזכות שני חריצים ושתי בליטות בכל אחד מהם. חדי הראייה יבחינו כי קיימות שתי מסגרות לחלק העליון - אחת קבועה המחוברת לרגליים ומחזיקה את הזכוכית, ואחת פנימית (מחורצת) המכילה את הריבועים. כמו במשחק המקורי - בו היינו מוציאים בכוח את ריבועי הפלסטיק מן המסגרת - גם כאן ניתן לרמות. אחד הצדדים של המסגרת הפנימית לא הודבק, כך שניתן להוציא את הריבועים, לנקות אותם, לחדש את הגימור שלהם ולהשיבם למקום בדוגמא הרצויה.

אנשים רבים עברו ליד השולחן במהלך השנים - עוד לא ראיתי אחד שלא שלח ידו את השולחן, בדק שהריבועים באמת זזים, וסידר אותם ב"סדר הנכון".

מה שלא נכנס דרך הראש נכנס דרך הידיים

מי אינו זוכר את שעורי המלאכה שלו בבית הספר? עשרים בנים, יושבים ליד שולחנות עבודה גדולים מעץ, עושים פחות או יותר מה שהם רוצים, ומולם עומדת המורה נחמה, צועקת בקולי קולות "הקשיבו אלי, והקשיבו היטב". שקט היה משתרר למספר שניות, ולאחריו כולם היו ממשיכים בעיסוקיהם. הקצב המרשים שבו הושמדו כלי עבודה בשיעורים אלה, והצורך להחליפם היווה, ללא ספק, תרומה משמעותית לכלכלתה של מדינת ישראל.

שעורי המלאכה נעלמו להם מתוכנית הלימודים. כמו במקרים אחרים, מערכת החינוך איננה מובילה אלא נגררת אחר שינויים חברתיים. תבונת הכסף ותבונת הראש דחקו את ידיה של תבונת הכפיים. כל מה שאינו מייצר כסף (ועדיף מהר), כל מה שאינו אקדמי (ועדיף ב"משפטים"), איננו נחשב. כך הדרדר מעמדה של תבונת הכפיים בחברה בכלל, והיא הוצאה בבושת פנים מתוכנית הלימודים.

נראה כי התכונות שהיו דרושות לדוד המלך (תהילים ע"ח, ע-ע"ב) אינן דרושות עוד כיום.

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן

מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ

וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם

השיטה הסדורה הראשונה של לימודי מלאכה בבתי ספר היא ככל הנראה סלויד (Sloyd). מקור המילה שוודי, ומשמעותה זריזות ידיים, כשרוניות, אומנותיות. השיטה פותחה בתחילה בפינדלנד בשנות השישים של המאה התשע עשרה, והוכנסה לתוכנית הלימודים ע"י Uno Cygnaeus. לאחר מכן היא אומצה בשוודיה ע"י Otto Salomon, והוכנסה אף שם לתוכנית הלימודים. השיטה צברה פופלריות רבה בשוודיה עם הקמתו של בית ספר למורים ב - Naas.

 הרעיון המרכזי שעמד מאחורי שיטת סלויד היה שאין מדובר בחינוך מקצועי, אלא בחינוך שמיועד לכל התלמידים - בין אם הם עומדים להיות יושבי משרד או עובדי כפיים. בדיוק באותו אופן ששיעורי התעמלות מיועדים לכולם, כך גם שיעורי מלאכה. שיטת סלויד סייעה לפתח דייקנות, יכולת לעבודה עצמאית, התמדה, כושר תכנון, קואורדינציה בין העין ליד, יכולת להתמודד עם קשיים, והערכה לאיכות ולמאמץ המושקע באומנות.

השיטה בנויה מרצף של פרויקטים המסודרים מן הקל אל הקשה. בכל פרויקט הילד מכיר כלי עבודה חדשים, טכניקות עבודה חדשות, ונדרש לבנות אובייקט שימושי. כל ילד מתקדם בקצב שלו, אם כי יש אמות מידה די ברורות לגבי ההספק המצופה מן הילדים. הילדים עובדים באופן עצמאי - המורה נמצא בכיתה על מנת להדגים ולסייע, אך הוא אינו נוגע בפרויקט של הילדים. המעוניים בחומר נוסף מוזמנים להתבונן בספר של סלומון The Teacher's Handbook of Sloyd.

 

בשלהי המאה ה - 19 אומצה השיטה בבריטניה. הספרים תורגמו לאנגלית, המורים נסעו להשתלמות ב - Naas, וסכין הגילוף השוודי, שנתפש באנגליה ככלי נשק, הוחלף במפסלות. למעשה, שיעורי המלאכה הבריטים היו מבוססים - בשינויים כאלה ואחרים - על שיטת סלויד. עד מהרה השיטה אומצה גם בארה"ב, ואף שם שימשה בסיס ללימודי המלאכה. גם בבריטניה וגם בארה"ב נדחקו, לקראת סוף המאה ה - 20, לימודי המלאכה אל השוליים עד שנעלמו כליל מהנוף של בתי הספר.

אי אפשר לסיים רשומה בנושא סלויד בלי להזכיר את Doug Stowe ואת הבלוג שלו Wisdom of the Hands. דאג הוא נגר אומן ומחנך שיצא למסע צלב להשבת לימודי המלאכה לבתי הספר בארה"ב. הוא לקח את שיטת סלויד צעד אחד קדימה תוך שהוא מטיף (ומיישם, כמורה בבית ספר) לשילוב לימודי המלאכה בנושאי הלימוד הרגילים בבית הספר - כשהילדים למדו על הויקוינגים הוא בנה איתם סירה שאותה השיטו באגם, כשהילדים למדו על דינוזאורים הוא בנה איתם דגמים של הדינוזאורים השונים, כשהילדים למדו על הטבלה המחזורית הוא בנה איתם מבנה עם תאים בצורת הטבלה והילדים מילאו את התאים ביסודות השונים. למי שעתותיו בידיו - הבחור מייצר בין שתיים לשלוש רשומות ליום - אני ממליץ בחום לעקוב אחר הבלוג של דאג.

כמה מילים על עצים (חלק ג')

בשתי הרשומות הקודמות בנושא עסקתי בסיבות לתנועת עצים ובהבטים המעשיים של התופעה. ברשומה היום אדגים כיצד מתגברים על התופעות הללו, או לפחות מצמצמים את השפעתן, בעת בניית רהיטים.

במקרים רבים יש צורך במשטחים גדולים ברהיטים שונים - שולחנות, דלתות וכיו"ב. אפשר, כמובן, להשתמש בלוחות מלאכותיים (לביד, שבבית, סיבית) שבאים בגדלים שונים ומשונים, אבל זה לא ממש מעניין. נפנה, אם כן, לבניית משטחים מעץ מלא.

אחת הטכניקות הקלאסיות לבניית משטחים גדולים היא Frame & Panel (מסגרת ולוח). הרעיון הוא לבנות מסגרת מעץ עבה, ולשלב בתוכה לוח דק הבנוי מחתיכות קטנות יותר. הנקודה החשובה היא שהלוח "צף" בתוך המסגרת, ועל ידי כך מתאפשרת תנועת ההתרחבות וההתכווצות שלו. בצד שמאל אנו רואים את המסגרת עם הלוח בתוכה. בצד ימין אנו רואים את הלוח צף בתוך המגרעות שבמסגרת. יש לטכניקה זאת וריאציות רבות - הן בצורת המסגרת והן בצורת הלוח, אך לכולן משותפת העובדה כי הלוח צף בתוך המגרעת שבמסגרת.

ישנם מקרים בהם לא רוצים או לא יכולים להשתמש ב - Frame & Panel. המקרה המובהק הוא לוח עליון של שולחן. במקרה כזה מחברים לוחות עץ עבים זה לזה. על מנת ליצור משטח גדול משתמשים לרוב בלוחות משיקיים (ולא רדיאליים) בגלל הדוגמה של הטבעות. לוחות משיקיים נוטים להתעוות - להתקער לכיוון הטבעות החיצוניות יותר. אם נדביק מספר לוחות, וכולם יתקערו לאותו כיוון אנו צפויים לבנות מתקן אימונים להחלקה על סקייטבורד במקום לבנות משטח לשולחן אוכל. השיטה להתגבר (או לפחות לצמצם) את התופעה היא לשנות את כיוון הטבעות לסירוגין, כך שכל לוח מתקער לכיוון שונה מהשניים הצמודים לו.

על ידי שינוי כיוון הטבעות אנו משיגים מספר דברים - ראשית, השאיפה של הלוחות להתקער לכיוונים שונים מקטינה את הקעור של כל אחד מהם (בהנחה שההדבקה טובה). שנית, המשטח הגדול נשאר ישר פחות או יותר, והוא בוודאי לא מתקער כולו (כפי שמודגם בתרשים התחתון). שלישית, אם המשטח מתעוות עוד בנגריה (זה לא אמור לקרות, שכן לא אמורים להדביק את הלוחות זה לזה לפני שהגיעו לנקודת האיזון ...) הרי שניתן להציל, על ידי הקצעה, משטח ישר ודק יותר אם הטבעות משנות את כיוונן. אם המשטח התקער כולו, הרי שאין מנוס מלחתוך אותו ולהדביק מחדש - והפעם מומלץ לשנות את כיוון הטבעות לסירוגין.

נושא אחרון להיום הוא חיבור משטח שולחן למסגרת (סינור) השולחן (מה שמתקרא apron בלעז). המסגרת כמעט ואינה זזה, ובודאי שלא בממד הניצב למשטח השולחן. השינויים במשטח העליון של השולחן יכולים להיות גדולים למדי (עד כדי ס"מ בודדים). אם נחבר את המשטח למסגרת בצורה קשיחה, הרי שכאשר יחולו שינויים במשטח, המסגרת תתעוות וייתכן שאף תשבר. הפתרון לבעייה הוא חיבור המשטח למסגרת באמצעות כפתורים (buttons) בצורה שתאפשר למשטח להתרחב ולהתכווץ מבלי שהמסגרת תושפע מכך.

הכפתורים מחוברים באמצעות ברגים לחלקו התחתון של המשטח העליון של השולחן. הכפתורים אינם מחוברים באופן קבוע למסגרת, אלא נכנסים לתוך מגרעת המאפשרת להם לנוע. הידוק הכפתורים למשטח יוצר לחץ (לא גדול מדי) על החלק העליון של המגרעת, כך שתנועת הכפתורים איננה חופשית מדי. הכפתורים מחוברים, כמובן, למסגרת שניצבת לכיוון הסיבים של המשטח העליון. קיימות וריאציות רבות על הנושא - כפתורים מהודרים, כפתורים ממתכת, וכפתורים שמחוברים בברגים הן למשטח והן למסגרת, אך קיים בהם חריץ שמאפשר לאחד הברגים לנוע עם התרחבות / התכווצות המשטח העליון. יש גם גרסא שבה בנוסף לכפתורים, המסגרת מחוברת למשטח העליון באופן קבוע במקום אחד, עפי"ר באמצע.

ואסיים בכמה שאלות בנושא ראוטר: למה, כשקונים ראוטר בארץ הוא מגיע עם שרוול / קולר (collet) של 8 מ"מ ולא של 1/4 אינץ'? למה המוכר בחנות לא חושב שזה פרט מידע מעניין? למה המוכר בחנות מנסה לשכנע אותך שכל הכרסומים (סכינים) של ראוטרים הם בקוטר 8 מ"מ (למרות שהוא לא מצליח למצוא ולו אחד כזה אצלו בחנות)? למה המוכר בחנות מנסה לשכנע אותך ש - 8 מ"מ זה ה - 1/4 אינץ' החדש? למה לוקח ליבואן שבועיים להחליף את השרוול? למה אני עדיין מתעצבן משטויות כאלה? בין המשיבים נכונה יוגרל שרוול (חדש, מעולם לא נעשה בו שימוש) של 8 מ"מ.

תורן שלום

תורן שלום (peace pole) הוא תורן שמכיל את הכיתוב "ישרה שלום עלי אדמות" (May peace prevail on earth) בשפה המקומית, ותרגום של התפילה לשפות נוספות.

הרעיון נהגה על ידי Masahisa Goi בשנת 1955 ביפן. התרנים הראשונים הוקמו מחוץ ליפן בשנת 1983, ומאז הוקמו יותר מ -200,000 תרנים ביותר מ - 200 מדינות. תרני שלום נמצאים בקוטב הצפוני, בהירושימה, ובגשר אלנבי. התרנים נבנים מחומרים שונים, בגדלים שונים, ובצורות שונות.

בעת שהותנו באנגליה פנו אלי מבית הספר של הילדים לבנות שני תרני שלום. התנדבתי למשימה בשמחה, ועד מהרה הכינותי תרנים עם כיתוב באנגלית, עברית, ערבית, יפנית, צרפתית וספרדית. העמדנו את התרנים בטקס מרשים וגשום. מי שמעוניין לראות את התורן במקומו, מוזמן להשתמש בקישור הבא ל - google maps.

נאחל לעצמו שהתפילה תתגשם. חג עצמאות שמח.

נגר או לא נגר ?

לפני מספר שבועות נסעתי עם המשפחה המורחבת לחופשת סוף שבוע בנצרת. נהנינו מאוד.

שלא כמו יפו, נצרת שומרת על אופי מאוד ערבי. שלא כמו עכו והרבה בזכות ביקור האפיפיור, היא נקייה ומטופחת יחסית. שלא כמו ירושלים, היא הרבה יותר רגועה והרבה פחות פוליטית - לפחות כלפי חוץ (וכן, אני מודע למתח בין הנוצרים (שמהווים רק 30% מהתושבים) למוסלמים, ובטח למתח עם היהודים).

נקלענו (בנסיבות עלומות משהו) לסיור בעיר עם מדריכה נוצרייה שציינה בפנינו כי "ישו היה נגר, ולכן לא מפתיע כי באיזור כנסיית הבשורה יש 14 נגריות, כולן פועלות בשיטות מסורתיות". היא לקחה אותנו לביקור באחת מהנגריות על מנת להדגיש את הנקודה. ובכן, בנגריה התגלו לעינינו מסור שולחן, מסור סרט, משייפת סרט גדולה (שלייף גדול), משייפת סרט קטנה (שלייף קטן), מקדחת עמוד, מכונת קנטים, מגוון כלים חשמליים, וכן - מקצוע ידני שעל פי כמויות האבק שהיו עליו הוא אינו בשימוש קבוע. הנהוני ההתפעלות מן הקהל הבהירו לי כי עבור רובם זהו ודאי הביקור הראשון (לפחות במאה הנוכחית) בנגריה.

למחרת ביקרנו בכנסיית הבשורה, ושם על הדלת מתנוססת תמונה של ישו עם מקצוע (די מודרני) בידו - שוב רמז לכך שישו היה נגר. החלטתי להתעמק קצת בנושא, ולבדוק על מה מתבססת התפישה כי ישו היה נגר.

בברית החדשה (הבשורה על פי מרקוס, 6:3) כתוב ביחס לישו "...Is not this the carpenter, the son of Mary", אז הנה - הבשורה על פי מרקוס היא המקור לאמונה. אבל הנוסח האנגלי הוא נוסח מאוחר למדי. הברית החדשה נכתבה, ככל הנראה בעברית ובארמית, תורגמה לאחר מכן ליוונית, ותורגמה בסביבות שנת 400 לספירה ללטינית.

נפנה אם כן לטקסט היווני - שם משתמשים במילה tekton שמשמעותה היא craftsman, אומן (אגב המילה טכנולוגיה נגזרת מאותו שורש יווני). כלומר, על פי הטקסט היווני יכול להיות שישו היה נגר, אבל בהחלט אפשרי שהוא היה סתת, נפח, או בנאי. אם נתבונן בתרגום העברי של הברית החדשה נמצא לכך חיזוק "הלא הוא החרש בן מרים..." - ואנו יודעים כי המילה חרש מופיעה בעברית כחרש ברזל, חרש אבן, או חרש עץ.

ככל הנראה התפישה שישו היה נגר התבססה בתקופה מאוחרת יותר, והיא מסתמכת על הקביעה הכללית יותר בברית החדשה שישו היה אומן.

נגר או לא - אני ממליץ על חופשה בנצרת. שעה (וחצי) נסיעה מהמרכז ואתם בחו"ל.