איקאה, בכל זאת ...

כנראה שלא תנוח דעתי עד שאתייחס לשריפה (באיקאה, כמובן).

שמעתי את המנכ"ל מסביר כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים מעץ, שכידוע בוער מהר מאוד (הציטוט אינו מדויק, אך זאת הייתה רוח הדברים). כנגר אני חייב לצאת להגנתם של העצים, שהמנכ"ל המכובד הוציא דיבתם רעה. לא בדקתי לעומק, אבל אני די בטוח שרוב התכולה של החנות איננה רהיטים, אלא חפצים כאלה ואחרים שאינם עשויים מעץ. גם לגבי הרהיטים - רובם המכריע אינו עשוי עץ אלא מה שמתקרא "תוצרי עץ". רוב הרהיטים באיקאה (ובחנויות אחרות) בנויים משבבית (מה שנקרא סיבית) או מסיבית (מה שנקרא MDF) מצופים מלמין או פורמיקה. שבבית או סיבית הן עץ (זול) מרוסק שמעורבב עם הרבה דבק על מנת ליצור לוחות, אותם מצפים בפלסטיק (מלמין או פורמיקה). המנכ"ל התכוון לומר, איפוא, כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים עשויים לוחות של תערובת דבקים (רעילים) ורסק עצים, המצופים בפלסטיק - שילוב היוצר חומר בעירה מצוין.

אי אפשר להתעלם מהצדק הפואטי שאחד ממקדשי תרבות הצריכה והסיפוק המיידי נשרף תוך פחות משעתיים.

באנגליה אנשים מזמינים רהיטים ומתגאים בעובדה שהם נמצאים ברשימת ההמתנה של הנגר (לעיתים מספר רב של חודשים). בישראל אנשים מזמינים רהיט, הנגר האמיץ אומר שזמן ההספקה הוא שמונה שבועות, מתחיל משא ומתן שבסופו זמן ההספקה מתקצר לארבעה שבועות (והמחיר יורד בעשרים אחוז), כעבור שבוע מתקשרים לשאול "מה קורה", ואחרי שבועיים נוסעים להפוך שולחן כי הרהיט עוד לא סופק. קל להבין איזה רהיטים מתקבלים בתהליך שכזה.

David Pye בספרו (המשעמם משהו) The Nature and Art of Workmanship מציע לנטוש את ההבחנה בין "עבודת יד" לבין "ייצור ממוכן". פאי מציין, בצדק רב, כי במה שנקרא "עבודת יד" יש שימוש נרחב במכונות ובמה שנקרא "ייצור ממוכן" יש לא מעט עבודה ידנית. פאי מציע להשתמש בפרמטר של רמת הסיכון שכרוכה בייצור (בניית) המוצר (רהיט, במקרה שלנו). ככל שרמת הסיכון עולה הרי שמדובר בעבודת אומנות (craftsmanship), וככל שרמת הסיכון יורדת הרי שמדובר בייצור המוני. נגר שבונה שולחן מסובך ולא סטנדרטי, שלבנייתו הוא מביא את יכולותיו ואת הכלים שהוא משתמש בהם אל הקצה (חיתוך קשת באמצעות ראוטר המורכב על מחוגה באורך 3.70 מטר) נוטל על עצמו סיכון רב (ואיני מתכוון לסיכון גופני). חברה כמו איקאה שבונה באמצעים ממוכנים מאות או אלפי ארונות זהים ביום נוטלת על עצמה סיכון אפסי.

אי אפשר להזכיר את תרבות הצריכה בלי להמליץ על הספר Affluenza: The All-Consuming Epidemic (שפעון: מגפת הצריכה). הספר דן בתרבות הצריכה המערבית בצורה קריאה, מעניינת ומעוררת מחשבה. גם אם הספר שטחי, פופוליסטי ומניפולטיבי לעיתים (כיאה לספרים מן הז'אנר הזה) - הוא עדיין קריאה מומלצת. קנו את הספר (הרי הכותבים צריכים לחיות ממשהו), הקדישו שעתיים לקריאתו תוך כדי צקצוק בלשונכם, ומיד תרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכם - הרי אתם לא מכורים לצריכה, זה האחרים שמכורים.



וכן, גם לי (כמו לכולם:-) יש כמה רהיטים שמקורם באיקאה.

פותחים שולחן - בעצם לא (חלק ב')

ברשומה הקודמת הקדשתי פרק נרחב למדי לשולחנות נפתחים. השולחן הנפתח בא לענות על דרישה פונקציונלית - מספר סועדים משתנה. אבל, שולחן נפתח מכתיב אילוצים על העיצוב. בכל שולחן נפתח (קחו אוויר. המשפט הבא הוא משפט ארוך) או שהמשטח העליון של השולחן לא יורכב ממשטח אחד אלא ממספר משטחים המונחים זה לצד זה או שהמשטח העליון של השולחן לא יכסה את הסינור (apron) שמסביב לשולחן, אלא "יסע" בתוכו או שהמשטח העליון של השולחן יהיה כפול - אם נתבונן מן הצד נראה שתי שכבות או שהסינור שמסביב לשולחן לא יהיה שלם - יצאו ממנו מסילות כאלה ואחרות.

אני מתקשה לחיות בשלום עם האילוצים האלה. אני לא אוהב את המראה של משטח עליון מפוצל. גם אם אוכלים תמיד עם מפה, איכשהו בדרך נס, הפירורים מוצאים דרכם אל החריצים. אני לא אוהב את המראה של משטח עליון כפול. גם אם החלק העליון כבד וקשה להרמה, איכשהו בדרך נס, הילד מוצא כוחות להרים אותו ולתפוס את האצבע הקטנה בין שני המשטחים. אני לא אוהב את המראה של מסילות בסינור. גם אם משתמשים במנגנון הטוב ביותר, מגלים שהמנגנון לא תוכנן לעמוד בשלושים פתיחות וסגירות בדקה ע"י ילד רעב בן תשע.

אז כשהיינו צריכים שולחן חדש הביתה לא פלא שבחרנו בשולחן שאינו נפתח (הטכניקה הידועה: התשה של SWMBO עד לשלב שבו היא אומרת: "תבנה מה שאתה רוצה, העיקר שיהיה לי כבר שולחן"). על מנת להפיק את המירב מהמשטח העליון החלטנו על משהו דמוי מלבן, אך במקום צלעות ישרות השתמשנו בקשתות. בנוסף, החלטנו על רגל אחת מרכזית.

ראו איזה פלא - בספרו של Alan Peters מצוי בדיוק שולחן שכזה...

השולחן בנוי מאדר (maple). גודל המשטח העליון 114 * 170 ס"מ. אני מאוד אוהב את העיצוב של השולחן - כמו בכל העיצובים של Peters יש כאן פשטות מבריקה. כמו בכל העיצובים של Peters יש כאן אתגר בנייה רציני למדי.

אז מה הבעיות (סליחה, אתגרים)?

• הרגליים והתומכות (של המשטח העליון) מלוכסנים (tapered). למעשה, ברגליים יש שלושה אלכסונים שונים.
• הכן (pedestal) המרכזי הוא מתומן עם רדיוס של 14 ס"מ.
• המשטח העליון (שעשוי כולו עץ) גדול, והצלעות שלו הן קשתות.

ראשית בניתי את המתומן. הוא בנוי משלוש חתיכות - מלבן (במרכז) ושני טרפזים (בצדדים). החיבור בין החתיכות חוזק באמצעות ארבע "לשונות חופשיות" (loose tongues). חתיכות העץ הוקצעו ונחתכו (כולל האלכסונים של הטרפזים). החריצים נחרצו, הלשונות הוכנו והותאמו לחריציהן. ההדבקה הקלה יחסית עברה בשלום.

השלב הבא היה בניית הרגליים והתומכות. ראשית הקצעתי וחתכתי מלבנים בגדלים מתאימים. כעת בניתי את המחבר בין הרגליים והתומכות למתומן. החלקים מחוברים באמצעות mortice and tenon. חיתוך ה - tenons נעשה באמצעים מכניים כשהחלקים עדיין בצורתם המלבנית. לאחר השלמת שלב זה, חתכתי את האלכסונים הגדולים (החלטתי לחתוך את האלכסונים הקטנים בקצוות לאחר שאשלים את ההדבקה - פשוט כדי שיהיה לקליבות נקודות אחיזה). חיתוך ה - mortices היה בעייתי יותר. ישנן כל מיני שיטות לחיתוך mortice, אך מכיון שמדובר במתומן גדול למדי (רדיוס של 14 ס"מ), השיטות הממוכנות לא ממש עובדות. מצאתי עצמי חוזר אחר כבוד לימי הלימודים שלי, חופר mortices באמצעות מפסלות ופטיש עץ. הרגליים והתומכות הודבקו אל המתומן. האלכסונים הקטנים נחתכו ביד (לתדהמתם של שאר יושבי הנגריה), וכעת הייתי מוכן להתמודד עם המשטח העליון.

בניית משטח גדול מעץ מלא היא תמיד משימה מסובכת. עץ מתרחב, מתכווץ ומתעוות. לוחות עץ שונים מתרחבים, מתכווצים ומתעוותים באופן שונה. אחד מחוקי מרפי של הנגרים טוען כי קיים יחס ישר בין שיעור העיוות של לוחות שונים לבין המצוקה שנוצרת לנגר כתוצאה מהעיוות. המשטח העליון מורכב מחמש חתיכות המחוברות זו לזו, כאשר כל חיבור מחוזק באמצעות שתי לשונות חופשיות. החתיכות הוקצעו ונחתכו. החריצים נחרצו, הלשונות הוכנו והותאמו לחריציהן, וההדבקה החלה. ההדבקה לא מסובכת יותר מדי, אבל מאחר שהחתיכות גדולות וכבדות החלטתי לפצל אותה. ראשית הדבקתי שני זוגות של חתיכות, לאחר מכן הדבקתי את החתיכה השלישית לאחד הזוגות, ואז הדבקתי את הזוג לשלשה. כצפוי, המשטח שהתקבל לא היה ישר :-(

איך מיישרים משטח בגודל 120 * 180 ס"מ? בקושי רב. בנגריות גדולות מאוד ישנן מכונות גדולות ויקרות שיכולות ליישר משטחים גדולים באופן ממוכן. בנגריות קטנות ישנם נגרים קטנים עם מקצועות (planes) קטנים שיכולים (לנסות) ליישר משטחים גדולים באופן ידני. יישור משטחים גדולים מחייב מקצועות טובים וחדים, כושר גופני טוב, והרבה (אבל ממש הרבה) סבלנות. אז לאחר מספר שעות עבודה, שני צדי המשטח היו מיושרים. כעת נותר לחתוך את הקשתות.

ישנן כל מיני טכניקות לחיתוך קשתות, אבל כשמדובר במשטח כל כך גדול ובקשת כל כך ארוכה אני מעדיף לבנות מחוגה גדולה ולחבר לקצה שלה ראוטר. החיתוך המתקבל הוא מדויק מאוד, הדיר (במקרה שלנו צריך לחתוך שני זוגות של קשתות זהות), והתוצאה המתקבלת נקייה מאוד. בתמונה שלמטה רואים את המשטח העליון מונח על שולחן העבודה (משמאל), ואת מרכז המחוגה מונח על שולחן נוסף (מימין). הראוטר (הצהוב) מחובר למחוג המחוגה ומבצע את חיתוך הקשת. שני השולחנות מחוברים זה לזה בחיבור זמני על מנת שלא יזוזו לאורך התהליך.

מלאכת החיתוך וההרכבה הושלמה. החלקים שויפו כהלכה, והשולחן הובא לצביעה בלכה במצבעת האחים מנצור שבטייבה (למען האמת שם המשפחה של האח הגדול הוא מנצור, ושם המשפחה של האח הקטן הוא מנסור. כשהוא הגיע למשרד הפנים להוציא את תעודת הזהות הראשונה שלו, הפקידה החליטה כי שם המשפחה שלו הוא מנסור. הסבריו ותחינותיו לא הרשימו את הפקידה, והוא נשאר מנסור).

השולחן הובא הביתה, הורכב, זכה לקריאות ההתפעלות המתבקשות, ועד מהרה אכלנו עליו ארוחת צהריים.

עכשיו צריך כסאות חדשים ...

פותחים שולחן - בעצם לא

יש אגדה אורבנית בקרב הבלשנים (אלה שעוסקים בחקר הלשון ולא במעקב אחר אנשים) כי אם תבקש ממישהו להגדיר "שולחן" תקבל הגדרה שתתאים גם למילה "פרה" - משהו כבד שעומד על ארבע רגליים, וניתן להניח עליו חפצים. שולחנות (וגם פרות) היו כבר בשימוש המצרים הקדמונים, הם היו בנויים מאבן, ושימשו כמקום להניח עליו חפצים. היוונים והרומאים הם אלה שהחלו להשתמש בשולחנות על מנת לשבת ולאכול לידם.

השולחן מופיע לראשונה בתורה בספר שמות פרק כ"ה. מיד לאחר שבני ישראל מצווים לבנות את הארון, הם מצווים לבנות שולחן. ההוראות מפורטות למדי (פסוק כ"ג ואילך) "ועשית שולחן, עצי שיטים: אמתיים אורכו ואמה רוחבו, ואמה וחצי קומתו. וציפית אותו זהב טהור; ועשית לו זר זהב סביב ... ונתת על השולחן לחם פנים, לפניי תמיד".

לא בטוח שהמידע הזה ממש מועיל למי שצריך להחליט איזה שולחן אוכל הוא רוצה. השאלה הבסיסית שנשאלת היא: כמה אנשים ישבו ליד השולחן? התשובה מדגימה את האתגר הכרוך בעיצוב ובניית הרהיט. על פי רוב התשובה היא: רוב הזמן ישבו לידו שישה אנשים, אבל לפעמים ישבו לידו שישה עשר אנשים. עוד לא שמעתי לגבי כיסא כי ברוב המקרים ישב על אדם אחד, אבל לפעמים ישבו עליו אחד עשר אנשים. גם לגבי ארון לא שמעתי מעולם כי ברוב המקרים הוא צריך לאחסן בגדים של שני אנשים, אבל לפעמים הוא צריך לאחסן בגדים של שנים עשר אנשים.

על מנת לענות על הדרישה הבסיסית הזאת של השונות במספר היושבים נולד השולחן המתרחב / המתפשט / המתארך - מה שמתקרא בעברית שולחן נפתח. הפתרונות המקובלים יותר כיום להרחבת שולחן הם:

1. משטח השולחן חצוי. במצב הסגור שני החצאים צמודים זה לזה. בעת הצורך שני החצאים מוזזים החוצה על מסילות, ולמרכז השולחן מוספים חלקים ("עלים") נוספים. זהו, כנראה, הפתרון הנפוץ ביותר כיום שכן בתכנון נכון הוא מאפשר הרחבה ניכרת של השולחן.
2. בשני צדי השולחן מצויות מסילות. במצב הסגור המסילות נמצאות בתוך מסגרת השולחן. בעת הצורך המסילות נשלפות החוצה, ועליהן מוספים חלקים ("עלים") נוספים. הפתרון הזה מאפשר הרחבה מוגבלת למדי של השולחן, והוא מקובל לרוב להרחבת שולחנות גדולים.
3. משטח השולחן הוא כפול. השכבה העליונה שלמה, והשכבה התחתונה חצויה. במצב הסגור השכבות נמצאות אחת מעל השניה. בעת הצורך נשלפת השכבה התחתונה וממוקמת מבחוץ לשכבה העליונה. זהו עיצוב סקנדינבי מאוד נפוץ.
4. משטח השולחן מורכב משלושה חלקים המחוברים בצירים - אחד צר ושניים רחבים. החלק הצר יושב על קופסא, שמחוברות אליה בצירים שתי רגליים. במצב הסגור הרגליים צמודות לקופסא והחלקים הרחבים נמצאים במצב אנכי. בעת הצורך הרגליים מוסטות החוצה, והחלקים הרחבים מונחים עליהן במצב אופקי. זהו שולחן שמזוהה היום עם איקאה (ורשתות אחרות בדמותה), אך זהו עיצוב בן מאות שנים.

אם אתם מחפשים משהו קצת יותר משוגע, Robert Jupe פיתח (ורשם פטנט) על מנגנון לפתיחת שולחן עגול.

משטח השולחן יכול להיות בצורות שונות - אליפסה, מצולע, סירה (אליפסה קטומה), מסלול מירוצים (מלבן עם שני חצאי עיגול בצדדיו). שולחנות מרובעים נחשבים לרשמיים יותר, בעוד ששולחנות עגולים נחשבים להכי פחות רשמיים. שולחנות אליפטיים נחשבים לשילוב המוצלח ביותר של הקף, שטח וצורה - אבל נגרים לא אוהבים אותם, שכן חיתוך מדויק של אליפסה הוא מלאכה קשה למדי.

החלטה גדולה אחרונה היא לגבי מספר הרגליים ומיקומן. רגל מרכזית אחת משפרת מאוד את רמת החיים של היושבים, אך היא מכתיבה גודל שולחן קטן יחסית, ואפשרויות הרחבה מוגבלות למדי. ארבע רגליים הן הפתרון הקלאסי (והפשוט ביותר) - לאו דווקא הנוח ביותר ליושבים. כיום מקובלים גם פתרונות בהן המשטח העליון מונח על קופסא גדולה למדי, שמאחסנת את כל חלקי ההרחבה. בעת הרחבת השולחן נפתחת הקופסא ותומכת בחלקי השולחן הרחוקים יותר.

יש עוד כמה החלטות "קטנות" - החומר ממנו יבנה השולחן, ואם המדובר בעץ - באיזה סוג (או סוגים) להשתמש. איזה גימור יהיה לשולחן (טבעי, צבע, מבריק, מט, וכו'). וכן, כדאי גם להחליט איך יראה השולחן. אם אתם מבולבלים - אתם לא לבד. ההחלטה לגבי עיצובו של שולחן האוכל שלכם היא החלטה מסובכת, ולעיתים מתסכלת. אבל, אם הצלחתם (בסיועו  הנאמן של הנגר) להגיע לשולחן כרצונכם - מובטחת לכם הנאה רבה.

ברשומה הבאה אספר את סיפורו של השולחן המופיע כאן

ושימו לב, אף מילה על השריפה באיקאה.

הדבקות (פרק ב')

בלי הרבה הקדמות, נעבור לדוגמא נוספת - מנורת הליקס (קפיץ).

במהלך הלימודים באתי עם הרעיון לבנות את המנורה. תגובתו של מייקל (המורה שלי) הייתה "it cannot be done", לאחר לחץ נוסף הוא אמר "I know how I would do it, I am not sure how you would do it" (ובעברית - "אני לא יודע איך לעשות את זה, אבל אני כן יודע שאתה לא תצליח"), ולאחר לחץ פיסי מתון הוא אמר "Hmmmm" (ובעברית - "אין לי מושג קלוש איך לעשות את זה, אבל זה נראה פרויקט שנחמד להיכשל בו") וניגשנו לפרויקט.

הקפיץ בנוי מעשר שכבות של פורניר, שהודבקו זו לזו. לצורך ההדבקה בניתי גליל גדול, ובהיקפו נעצתי ברגים (בלי ראש) לאורך המסלול של הקפיץ. על הברגים התיישבו בלוקים שהודקו למקומם באמצעות אומים, והידקו את שכבות הפורניר המודבקות.

.
כמה מספרים:

• הגליל בנוי מקצת יותר מחמישים עיגולי MDF
• ישנם כארבעים בלוקים להידוק (שמונים אומים לסגור).
• אורך רצועות הפורניר הוא קצת יותר משלושה מטר.

הקפיץ הודבק ע"י שלושה אנשים בשלושה סבבים - 4 שכבות, 3 שכבות, 3 שכבות. השתמשנו בדבק עם זמן פתיחה ארוך, דיללנו אותו מעבר להוראות היצרן, וקיבלנו זמן פתיחה של שעה.

בתמונה הראשונה (ואני מתנצל אל איכותה) ניתן לראות את ג'ון, מייקל ואותי מורחים דבק על שכבות הפורניר.



בתמונה השניה ניתן לראות את ג'ון מחזיק את שכבות הפורניר שהודבקו זו לזו, את מייקל מכניס את הבלוקים למקומם, ואותי סוגר את האומים.

בתמונה השנייה ניתן לראות אותי סוגר את האומים האחרונים, בשעה שמייקל וג'ון כבר לוגמים להם תה ונוגסים בעוגיות ג'ינג'ר.

נקנח בסיפורו של הכסא המדהים הזה שנבנה ע"י Sylvain במהלך לימודיו אצל מייקל.

סילבן הדביק מראש כל אחד מצדדי הכסא, כך שההדבקה הסופית הייתה פשוטה למדי. הוא הדביק את החלקים, הידק את הקליבות, ועד מהרה התיישב ליד שולחן העבודה שלו. מה רבה הייתה הפתעתו כשהוא גילה כי על השולחן מונחים להם שלושת פסי העץ שהיו אמורים להיות מודבקים בחלקו האחורי של הכסא (ולהוות את הגב).

כל הנמצאים בסדנה (כולל הכלבה הנאמנה) רצו אל הכסא. הקליבות הוסרו תוך השמעת קללות נמרצות (בצרפתית, אנגלית ועברית), ואז עברנו למשיכות ודחיפות על מנת להפריד את החלקים - תהליך שהושלם אך ורק בסיוען של מכות פטיש נמרצות. לקח לסילבן כמעט יום שלם להשיב את נשימתו לסדרה, יומיים נוספים לנקות את החלקים ולתקן את הנזקים, ועשר דקות להדביק שוב את הכסא - הפעם עם הגב.

הדבקות (פרק א')

דבק הוא אחד מאותם נושאים (כמו זרם חילופין וביטוח פנסיוני) עלומים שהוסברו לי אין ספור פעמים. במהלך ההסבר אני משוכנע שהפעם אני מבין במה מדובר. אם ההסבר היה טוב במיוחד אני מסוגל לחזור עליו כעבור מספר ימים, אך כעבור שבועיים לערך ההסבר מתערפל ונמוג לו.

דבק הוא תערובת נוזלית (לרוב) שמחברת דברים יחדיו. מקורו של הדבק יכול להיות טבעי או סינתטי, והוא מתקשה (מתייבש) ע"י התאדות של חומרים או ע"י תגובה כימית. מה באמת קורה שם? לא ממש ברור, וכנראה גם לא ממש חשוב לנו. מה שכן חשוב לנו הוא שאם ניקח שתי חתיכות עץ, נמרח דבק על המחבר (joint) שביניהן, נהדק היטב באמצעות קליבות (clamps), נחכה כמה שעות, שתי החתיכות יתחברו להן.

שלב ההדבקה הוא שלב מאוד לחוץ בתהליך בנייתו של רהיט. ברהיט מסובך, מחברים בשלב ההדבקה מספר רב של חלקים, שעובדים על בנייתם במשך שבוע, שבועיים, ואפילו יותר. החלקים צריכים להיות מודבקים בצורה הנכונה ובסדר הנכון. בתום ההדבקה (ולרוב כבר במהלכה) יש להדק את המחברים באמצעות קליבות. את כל זה צריך להספיק לעשות תוך כרבע שעה ("זמן הפתיחה" של רוב הדבקים הנפוצים). כדי להגביר את מימד הלחץ טוב לזכור כי כמעט שאין דרך חזרה - אם חיברת חלקים לא נכונים, או חיברת בסדר הלא נכון - אתה מוזמן להשתמש במשפט הידוע "Huston, we have a problem" תוך כדי הטחת ראשך בקיר. אם גילית את הטעות לאחר יותר מרבע שעה - חסוך לעצמך את המשפט, ועבור מיידית לדפיקת הראש בקיר.

לפני ההדבקה הרטובה עושים תרגיל על יבש (dry run). בתרגיל מחברים את כל החלקים, מחליטים על הסדר הנכון, מכינים את כל הקליבות (ואמצעי עזר נוספים), ובודקים שהכל נכנס בפרק הזמן הקצוב. או אז, מפרקים הכל בצורה מסודרת, ופורשים את החלקים והקליבות לפי סדר ההדבקה. הולכים לשירותים, נושמים עמוק, ומתחילים בהדבקה.

נפתח בדוגמא להדבקה די מסובכת - הכסא שבתמונה.

לצורך הדבקתו של הכסא הזה השתמשתי בדבק עם זמן פתיחה ארוך במיוחד (כחצי שעה), סייעו לי שני אנשים, ועבדתי על ההכנות להדבקה כשעתיים. בהדבקה הודבקו:

• חמש רגליים (אחת מוסתרת)
• 4 חלקי מושב - 1/5 עיגול כל אחד
• חלק ישר שסגר את המושב
• 2 קשתות עליונות (כל אחת בנויה משני חלקים שהודבקו קודם לכן) שהתחברו לרגליים וזו לזו

סה"כ הודבקו 12 חלקים עם 16 מחברים.

היות שמדובר בקשתות השתמשתי ברצועות להידוק. על מנת לשמור על הרגליים במקומן השתמשתי ב - spacer-ים. כדי להדק את הקשתות העליונות לרגליים וזו לזו השתמשתי בבלוקי עזר (שהודקו למקומם מבעוד מועד) ששימשו כנקודת אחיזה לקליבות. החוטים (הלבנים) שמתנופפים מעל הכיסא אכן שימשו להחזקת מספר חלקים בתהליך ההדבקה. וכן, גם הסולם שמאחור נטל חלק בתהליך.

לסיום חלק א' הנה כמה כללים בנושא הדבקה:

• כלל התרגול היבש:
• אם התרגול היבש היה טוב - ההדבקה תהייה קשה.
• אם התרגול היבש היה קשה - ההדבקה תהייה קשה.
• אם לא נערך תרגול יבש - ההדבקה תהייה קשה.
• כלל הטלפון - תמיד, ברגע הקריטי של ההדבקה תתקבל שיחת טלפון מהגן / בית הספר / מספר חסוי שמתגלה כנציגת מפעל הפיס שמחפשת את אשתך אבל מוכנה לדבר גם איתך על מבצע חדש שהם עורכים.
• כלל סימון החלקים:
• אם סימנת את החלקים על המחברים - הדבק יכסה כליל את הסימון.
• אם סימנת את החלקים עם מסקינגטייפ - הסימון ייפול.
• כלל המטה-פיסיקה של הקליבות - קליבה אשר פורקה לאחר התרגול היבש לעולם לא תימצא במקום בו הושארה, ולעולם לא תישאר באורך בו הושארה.

עוד על הדבקות ברשומה הבאה.