ספרות קודש

חברה הזהירה אותי לפני מספר שבועות שהיא מצאה ספר קוראן, ובתור קורא הערבית היחיד בסביבה, היא עומדת להעניק לי אותי. יש לי כבר עותק אחד, אבל חשבתי שעותק נוסף שיארח לו לחברה הוא רעיון נחמד. היום הגיע הספר לידי. אכן מדובר בספר קודש, אבל לא בקוראן. מדובר בתרגום לערבית של כתבי הקודש - הברית הישנה והברית החדשה.

כפי שאנו יודעים התנ"ך תורגם למאות שפות (ישנה טענה כי זהו הספר המתורגם ביותר בעולם). קיימות עדויות כי בסוף המאה התשיעית היה קיים תרגום לערבית לחלקים מן התנ"ך. התרגום המלא הראשון של התנ"ך לערבית הוא תרגום שנעשה על ידי רבי סעדיה גאון בתחילת המאה העשירית - התפסיר (הפירוש). התרגום נכתב באותיות ערביות, כנראה על מנת שגם לא-יהודים יוכלו לקרוא אותו. התרגום שמלווה לא אחת בפרשנות נכתב בערבית ספרותית גבוהה, ועד מהרה נכתבו נוסחים (תרגומים) של התרגום בערבית מדוברת. אח"כ נכתבו גם נוסחים של התרגום באותיות עבריות.

הערב זומנה לי הפתעה נוספת בתחום כתבי הקודש. חותני שב מארה"ב עם ספר מתנה Tage Frid Teaches Woodworking. כפי שכתבתי בעבר אני - כמי שאת חינוכו הנגרי קיבל באנגליה - חסיד של Joyce כותב התנ"ך המתחרה. אבל, חובה להודות, הספר של Frid לא פחות טוב. יש כאן מעבר שיטתי (מלווה בתמונות רבות) על ההיבטים השונים של עולם הנגרות. Frid כתב שלושה ספרים (לפני הקנייה שימו לב - לעיתים הספרים נמכרים בצורה בודדת, לעיתים שני הראשונים מקובצים יחדיו, ולעיתים כל השלושה מקובצים יחדיו) - הראשון עוסק ב - Joinery, השני עוסק ב - Shaping, Veneering, Finishing, והשלישי עוסק ב - Furnituremaking.

Frid נולד בשנת 1915 בדנמרק. בגיל 13 החל לעבוד כשוליה בתחום הנגרות, והשאר - היסטוריה. הוא עבד במשך שנים ב - Royal Danish Cabinetmakers, וב - 1948 היגר לארה"ב. הוא עמד בראש תוכנית ללימודי נגרות, ובשנת 1962 התמנה לפרופסור בבית הספר לעיצוב של Rhode Island. משנת 1975 ועד למותו בשנת 2004 הוא היה העורך הראשי של Fine Woodworking Magazine.

לא נותר לסיים את הרשומה של היום במילותיו של Tage Frid אודות היחס לאומנות (craftsmanship) בארה"ב שבוודאי נכונים גם עבור ארצנו הקטנטונת:

"In Europe, craftsmen enjoy the recognition they deserve. Here, an effort should be made to put more respect into vocational training. A student taking vocational training may be just as intelligent as a student enrolled in a college program. The only difference is the student has a different goal. I think it is better to be a good craftsman and happy than to be a doctor or lawyer and unhappy, just to satisfy Mom and Dad." 

עוד כמה סופגניות, והחג מאחורינו.

שירה, מדידה וריצוף

שוב מגיע חג החנוכה ועימו הנסיונות הכושלים לשיר את "מי ימלל". הטקסט פשוט וקצר (בוודאי בהשוואה לששת הבתים של "מעוז צור ישועתי"), הלחן (האנגלי, במקור) גם הוא אינו מסובך. המוקש טמון ברצון לשיר קנון. בעוד אלה פוצחים בשירת "שמע", אלה אמורים לפצוח בשירת "מי ימלל". איכשהו זה תמיד נגמר בכי רע - או שכולם מתאחדים לשירה משותפת או ששני הקולות הולכים ומתרחקים להם זה מזה עד להיווצרותה של קקפוניה חסרת תקנה.

חוסר הצלחה מסוג אחר רודף אותי בכל פעם שאני נאלץ להשתמש בסרגל קנה מידה משולש. הרעיון שעומד מאחורי הסרגל הוא הרצון לחסוך למשתמש את הצורך בחישוב קנה מידה. בוחרים את הצד המתאים של הסרגל (כלומר, את קנה המידה הרצוי) ומאותו רגע משתמשים בשנתות שמופיעות על הסרגל, תוך התעלמות מהמידות ה"אמיתיות".

אני יודע שיש אנשים שהשימוש בסרגל קנה מידה מאוד נוח עבורם, אבל עבורי הסרגל מהווה מטרד. ראשית - הסרגל מכיל 12 (!!!) קני מידה שונים. הסיכוי להשתמש בקנה מידה אחד, ולהצליח לשוב אליו שלושים שניות מאוחר יותר הוא פשוט אפס. שנית - אני פשוט לא מצליח להשתחרר מהמידות ה"אמיתיות" - אני לא מסוגל לראות שמסומן על הסרגל 5 מטר, לראות שבעצם מדובר ב - 25 מ"מ ולא לעשות את החישוב של קנה המידה במוחי. מאז שאני מתכנן את הרהיטים שלי באמצעות תוכנת מחשב נחסך ממני הצורך להתמודד עם הסרגל - אבל אין שום סיבה להפסיק להתלונן בנושא.


יש דבר מה נוסף המקשר בין שתי המשימות (שירת קנון ושימוש בסרגל קנה מידה) והוא העשב הנקרא קנה. הקנה הוא עשב ישר, ובהשאלה הכוונה לחוק, סדר, תקן (סטנדרט), מידה. המילה נכנסה לשפות הלטיניות דרך היוונית, ונמצאת שם היום במשמעות המושאלת canon ובמשמעות המקורית cane. המשמעות בהקשר לקנה מידה מופיעה בתנ"ך בספר יחזקאל (פרק מ' פסוק ה') - "וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת, סָבִיב סָבִיב; וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה, שֵׁשׁ-אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח, וַיָּמָד אֶת-רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד, וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד." את המשמעות בהקשר לקנון (שירה בשני קולות) קיבלנו בחזרה מן השפות הלטיניות - חוק, סדר שבו יש לשיר (ולא תמיד מצליחים).

הקנה הוא שם למספר רב של עשבים, ובין השאר הוא שם לצמח הבמבוק (חזרן). הבמבוק גדל בדרום ובמזרח אסיה, וקצב הגדילה שלו הוא בין המהירים בטבע. הצמח שימש בתעשיית הרהיטים הסינית מזה מאות שנים - היום כמעט שאין משתמשים בצמח, אך הסגנון של חלק מן הרהיטים עדיין מרמז על החומר המקורי ממנו נבנו. הבמבוק שימש לבנייתם של מבנים שונים (החל בבקתות פשוטות וכלה בגשרים תלויים) במשך אלפי שנים. הביתן ההודי ביריד Expo 2010 נבנה מבמבוק והוא המבנה הגדול ביותר שנבנה מחומר זה - לצורך בנייתו השתמשו ב - 30 ק"מ של במבוק.

בשנים האחרונות התרחב מאוד השימוש בבמבוק בארצות המערב - בעיקר כחומר ריצוף. השימוש בבמבוק נתפש כשימוש בחומר בר-קיימא (sustainable). הבמבוק גדל במהירות, והשימוש בו נראה פחות מזיק משימוש בעץ שכרוך בכריתת יערות. עם התרחבות השימוש התרחבה גם הביקורת - תהליך ייצור המרצפות איננו "ירוק" במיוחד, תנאי העבודה של הפועלים בחוות ובמפעלים מפוקפקים משהו, שינוע המרצפות מן המזרח אל ארצות היעד במערב כרוך בזיהום רב, והתגמול הכספי הגבוה למגדלים גורם לכריתה אינטנסיבית מאוד של שדות הבמבוק תוך התעלמות מההשפעות ארוכות הטווח. בקיצור - התשובה לשאלה האם באמת מדובר בחומר בר קיימא איננה חד משמעית.

קופסה אחת - שלוש הערות

השלמתי לאחרונה קופסה עבור מגילת אסתר. אני מתכוון למגילה ממש - עשויה עור וכתובה בכתב יד. המגילה הוזמנה ע"י לקוח בריטי, שתורם אותה לבית הכנסת שלו ומעונין שהקופסא בה תאוחסן תבנה בישראל. הקופסה בנויה אדר (מייפל) ודובדבן. בחזיתה מוטבע מגן דוד, ובתוכה ישנן קשתות עליהן מונחת המגילה. מידות הקופסא 15 * 15 * 60 ס"מ.

שלוש הערות:

הקופסה - הקופסה בנויה בטכניקה שמשלבת פשטות ביצוע עם תוצאה מרשימה. הקופסה כולה מחוברת באמצעות מחבר מסוג אחד ולו שני צדדים. בצד אחד (הצהוב בתרשים) חורצים את הדופן הפנימית, ובצד השני (הכחול בתרשים) חורצים את הקצה. מקובל כי הצדדים הארוכים נחרצים בדופן הפנימית והצדדים הקצרים נחרצים בקצה. המכסה והתחתית נחרצים בדופן הפנימית והקצוות העליון והתחתון של הצדדים נחרצים בקצה. זה מבלבל בפעם הראשונה (וגם בפעמים הבאות) - הדרך הטובה להתגבר על הבלבול היא באמצעות שרטוט. כמו בטכניקות אחרות של בניית קופסה - בונים את כל הקופסה ואז חותכים אותה לשני חלקים - עליון ותחתון.

הדרך הנוחה לייצור המחבר היא באמצעות שולחן ראוטר. והרי סדר הפעולות:

1. מקציעים את לוחות העץ לעובי שהוא פי שלושה מקוטר הכרסום בו רוצים להשתמש (בתרשים המצורף קוטר הכרסום הוא 5 מ"מ ועובי העץ הוא 15 מ"מ). חותכים את הלוחות למידה הרצויה.
2. מכוונים את הגובל למרחק של 5 מ"מ מהכרסום.
3. מכוונים את גובה הכרסום ל - 5 מ"מ. חורצים את כל החלקים של "הדופן הפנימית" - הצדדים הארוכים, המכסה והתחתית.
4. מכוונים את גובה הכרסום ל - 10 מ"מ (בפועל עושים מעבר ראשון עם 5 מ"מ, ואח"כ מעבר שני עם 10 מ"מ). חורצים את כל החלקים של "הקצה" - הצדדים הקצרים והקצוות של כל הצדדים.
5. מכוונים את הגובל למרחק של 0 מ"מ, מורידים את הכרסום ל - 6 מ"מ, ומנקים את הפינה הפנימית של חלקי "הקצה".

עכשיו בודקים שהכל מתאים, ומדביקים. אם העבודה מדויקת לא צריך קליבות - המחבר עצמו עם המכסה והתחתית מספקים את לחץ ההידוק הדרוש.

כעת חותכים פסי עץ עם פרופיל ריבועי (של 6 מ"מ, במקרה שלנו) מדביקים אותם בפינות הקופסה, ולאחר הייבוש מקציעים / משייפים אותם לגודל הנכון.

הצירים - הלקוח ראה עבודה קודמת שלי עם צירים מעץ והתלהב מאוד מהרעיון. מסיבה לא כל כך ברורה החלטתי כי עדיף שהצירים לא יבלטו מחוץ לקופסה. לרוב, כמשתמשים בצירים מעץ הם מחוברים לקופסה מבחוץ. במקרה שלנו הסרן (ציר הסיבוב) ושאר חלקי הציר נמצאים בתוך הדפנות. כתוצאה מכך נוצרות כמה בעיות - חייבים להכניס את הסרן לתוך הציר לפני ההדבקה של הציר לקופסה, אין שם דרך שאפשר לקלוב (מלשון קליבה) את הציר לקופסה, קשה מאוד לבדוק (לפני ההדבקה) שהציר עובד כהלכה. אבל כמו שהמורה שלי נהג לומר - את הדברים הקלים כולם יכולים לעשות.

כפי שרואים בתמונה למעלה כל ציר מורכב משלושה חלקים - שני חלקים צרים המחוברים לחצי התחתון וחלק אחד רחב שמחובר לחצי העליון. את בדיקת ההתאמה שלפני ההדבקה ביצעתי בסיוע דבק דו-צדדי (דו"צ, בלשון העם). חיברתי את חלקי הצירים וסרנים למקומם עם דו"צ - פתחתי וסגרתי כמה פעמים (בזהירות) את הקופסה, ונראה היה שהעסק עובד. השלב הבא היה הדבקת החלקים הצרים לחצי התחתון. כל ציר הודבק בתורו באמצעות super glue, שהופעל עליו לחץ באמצעות אצבעות דואבות במשך שתי דקות. השלב הבא כלל טיול ארוך מאוד עם הכלבה בפרדסים שסובבים את הנגריה, ריקון השלפוחית והטמנת הטלפון עמוק בתוך התיק. השלב הסופי כלל הכנסת הסרנים והחלקים הרחבים (של החצי העליון) בין החלקים הצרים (שכבר הודבקו), והדבקה הרואית של חלקים אלה אל החצי העליון של הקופסה - שוב באמצעות super glue והידוק באמצעות האצבעות.

הסוגר - כשחפצים בסוגר נסתר אין יותר מדי פתרונות מדף מוכנים. אני נוהג להשתמש במגנטים חזקים (מה שמתקרא rare earth magnets). במקרה שלנו הטמנתי בחורים שטוחים שלושה מגנטים מתחת לקנט הפורניר של החצי התחתון ובצורה תואמת הטמנתי שלושה מגנטים בחצי העליון. לפני ההטמנה, רצוי לוודא שהמגנטים נמצאים בקוטביות הנכונה (טעות שמחירה קופסה שאיננה נסגרת). לא כל כך פשוט להשיג את המגנטים האלה בארץ - המעוניינים מוזמנים לפנות אל ט.מ.מ. - יש להם כל מגנט שמישהו יכול להעלות בדעתו.

זהו זה. חג פורים אורים שמח.

שבץ נא

על פי חוקי התעבורה הבריטיים מותר לשוהים קבועים ברחבי הממלכה המאוחדת להשתמש ברשיון הנהיגה הזר שלהם במשך שנה - לאחר מכן הם חייבים לנהוג עם רשיון נהיגה בריטי. הבריטים מחלקים את העולם לארבע קטגוריות:

1. אזרחי הממלכה המאוחדת.
2. אזרחי חבר העמים הבריטי (commonwealth of nations).
3. אזרחים אירופאים.
4. אחרים.

אם אתה אזרח הממלכה, מן הסתם רשיון הנהיגה שלך הוא בריטי - אתה מסודר בחיים. אם אתה אזרח חבר העמים, ומתוך נסיון בריטי נואש לשמר את העובדה כי פעם היו אימפריה מכובדת, כל שעליך לעשות הוא להגיע אל משרד הרישוי הבריטי, להפקיד את רשיון הנהיגה הזר שלך, ולקבל באופן מיידי רשיון נהיגה בריטי. אם אתה אזרח אירופאי, וכתוצאת לוואי מהצטרפותה (המינימלית ככל שניתן) של בריטניה לאיחוד האירופי, כל שעליך לעשות הוא להגיע את משרד הרישוי הבריטי, להפקיד את רשיון הנהיגה הזר שלך, להתעלם ממבטו של הפקיד ("תאמין לי, אצלי לא היית מקבל רשיון נהיגה, אבל בגלל התקנות של האיחוד האירופאי שכופות עלינו להכיר ברשיון הנהיגה שלך, אני נאלץ להעניק לך רשיון נהיגה בריטי. אבל, תדע שאני יודע שרמת הנהיגה אצלכם היא איומה ונוראה ורמת לימודי הנהיגה שלכם היא מתחת לכל ביקורת"), ולקבל כעבור מספר ימים רשיון נהיגה בריטי. אם אתה אזרח "אחר" צפוי לך מסע יסורים מייגע ויקר - עליך לעבור בחינת תיאוריה, ולאחריה עליך לעבור בחינה מעשית.

אחת השאלות במבחן התיאוריה נוגעת למרחק בין שני chevrons המסומנים על כביש מהיר. למתעניינים התשובה היא 40 מטר (וכאשר נוסעים במהירות של 70 מייל לשעה, ושומרים על מרחק של שני chevrons מהמכונית שלפניך שומרים על מרחק מתאים). הסימן chevron (אני מתנצל, אבל אין למילה תרגום לעברית) הוא סימן עתיק מאוד שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בכרתים ומתוארך ל - 1,800 לפני הספירה. אנשי ספרטה טבעו את הסימן על מגיניהם. חברת סיטרואן משתמשת בגרסאות שונות של שני chevrons כלוגו שלה מזה שנים.

מקובל להשתמש בסימן כאשר מבצעים עבודת של שיבוץ פסים דקורטיביים (inlay banding) בתוך רהיטים. יש גרסאות שונות ומגוונות, ואני בחרתי אחת מהן כאשר הכנתי את אחד הלוחות בשולחן משחקים שהשלמתי לא מזמן. התוצאה יפה, והביצוע פשוט למדי.

ראשית, יש להכין את הפסים לשיבוץ. מדביקים יחד חתיכות דקות של עצים בצבעים מנוגדים (ההדבקה עדינה משהו. אם רוצים לפשט את התהליך אפשר להדביק חתיכות עבודת יותר ולפרוס אותן מאוחר יותר לעובי הרצוי). כעת חותכים את החתיכות המודבקות בזוית (45 מעלות במקרה שלנו) על מנת לקבל פסים דקים. כעת שמים שני פסים זה לצד זה, כאשר אחד מהם הפוך ומוסט בצבע אחד - כך מקבלים את צורת ה - chevron ואת הצבעים המנוגדים.






שנית, יש לחרוץ את הדוגמא במשטח. אני ביצעתי את החריצה באמצעות ראוטר ושני גובלים - אחד בכל צד של המשטח. כך חורצים את החריצים המקבילים לקצות המשטח. הכרסום שבראוטר עגול והפינות ישרות - אין מנוס מניקוי הפינות באמצעות מפסלות (חדות). החריצים רדודים בכמיליטר מעובי הפסים, והם צרים בכחצי מילימטר מרוחב הפסים.




כעת נותר להתאים את הפסים לחריצים - מקציעים (בעדינות) ומשייפים (קלות) את הפסים עד שהם מתאימים לחריצים. מורחים דבק בתוך החריצים, דוחפים את הפסים, וממתינים להתייבשותו של הדבק. השלב האחרון הוא שיוף הפסים עד לגובה המשטח.

מלאכת שיבוץ נעימה.

סרטים צהובים ואלונים שחורים

כל מי שעבר בצבא זוכר בודאי את אותו סרט סימון לבן (סס"ל) שהיו לו שימושים רבים ומגוונים - החל כסימון גבול גזרת יורים במטווחים וכלה כאמצעי להנעמת זמנם של עובדי רס"ר מסורים ("עד סוף היום אתם מסמנים את כל העצים בבסיס בסס"ל - זה ברור?"). ראשי התיבות סס"ל איבדו את צבעם המקורי, ועד מהרה ניתן היה למצוא סס"ל אדום, סס"ל צהוב, ואפילו סס"ל לבן.

כחלק מהמסע הציבורי להשבתו של גלעד שליט כרכו אנשים רבים סרטי סימון צהובים (סס"ל צהוב או שמא ססל"ץ) סביב המראה השמאלית של רכבם. את השימוש בסרט צהוב כסימן להמתנה מוצאים כבר במלחמת האזרחים הבריטית (אמצע המאה ה - 17) שם מתוארות נשים שהמתינו לאהוביהן החיילים כשהן עונדות סרט צהוב בשערן. המנהג עבר גם לארצות הברית, ובשנת 1917 אנחנו מוצאים את השיר הבא:

Round her neck she wears a yeller ribbon,
She wears it in winter and the summer so they say,
If you ask her "Why the decoration?"
She'll say "It's fur my lover who is fur, fur away

בשנת 1973 אנו מוצאים את השיר Tie a yellow ribbon round the ole oak tree שהושר בידי להקה בשם Tony Orlando and Dawn. השיר מבוסס על סיפור אודות אסיר שהשתחרר והוא בדרכו הביתה. הוא אמר לאהובתו שאם היא עדיין מעוניינת בו, עליה לכרוך סרט צהוב סביב עץ האלון. עד מהרה השיר קיבל משמעות שונה - המתנה לשובם של החיילים ממלחמת ויאטנם. עלייה במכירת סרטים צהובים ניכרה שוב בעת משבר בני הערובה האמריקאיים באיראן, ולמעשה גם בימים אלה הסרט הצהוב משמש בארה"ב כסמל להמתנה לאנשי כוחות הבטחון.

מאחר שבכל זאת מדובר כאן בבלוג שעוסק (לרוב) בנושאי נגרות אנחנו נתמקד לא בסרט הצהוב אלא בעץ האלון. האלון הוא משפחה של עצים המונה כ - 600 מינים. מקור שמו של האלון הוא במילה "אל" - שכן הוא היה קשור לפולחן של אלילים ושל ה'. האלון הוא עץ חזק וקשה, ובעל עמידות גבוהה למזיקים. האלון משמש מזה מאות (ואפילו אלפי) שנים לשימושים רבים ומגוונים - בניית אוניות, בניית בתים, בניית כלים חקלאיים, הסקה, עישון של מזון, בניית חביות יין, ואפילו לאכילה לשתייה ולרפואה.

אלון, בחיתוך רדיאלי (quartersawn) היה נפוץ מאוד ברהיטים של תנועת ה -  Arts & Crafts האמריקאית, והפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. סדרת הרהיטים של Gustav Stickley (מאבות התנועה) הייתה בנויה כמעט כולה מאלון בחיתוך רדיאלי.

לעיתים קרובות, עץ האלון עבר תהליך של "עישון" (fuming) על מנת להכהות אותו. כאשר הטנינים שבעץ האלון באים במגע עם אמוניה הם עוברים תהליך של חימצון שגורם לשינוי צבעם לשחור. התהליך פשוט למדי, אם כי לא כל כך סימפטי. מניחים את חלקי העץ אותם רוצים לעשן בתוך "אוהל" הבנוי מיריעות פלסטיק, מכניסים פנימה כלי עם אמוניה ומחכים. העץ מתחיל לשנות את צבעו כעבור 30 דקות, והתהליך מסתיים כעבור 24 שעות. כמה הערות:

• חלקים שאינם חשופים לגז אינם מגיבים (ואינם משנים את צבעם) לכן יש לוודא כי כל הצדדים של כל החלקים אותם רוצים לעשן נחשפים לגז.
• שאיפת גז אמוניה איננה מומלצת - יש לנקוט אמצעי זהירות נאותים.
• לא כל כך פשוט להשיג אמוניה מרוכזת מספיק בשוק החופשי - על פי רוב יש להפעיל "קשרים" כאלה ואחרים על מנת להשיג את החומר ה"אמיתי".

דרך אחרת לקבלת אלון בצבע כהה דורשת המתנה קצת יותר ארוכה - כמה אלפי שנים. המדובר ב - bog oak (אלון ביצתי). עצי אלון נפלו לתוך ביצות וכוסו לחלוטין בבוץ. מאחר שהעץ לא בא במגע עם האוויר הוא לא נרקב, והשתמר במשך אלפי שנים. הטנינים שבעץ באו במגע עם חלקיקי ברזל שנמצאו בבוץ, וכתוצאה מהתגובה הכימית העץ שינה את צבעו לשחור (או לפחות לאפור כהה מאוד). בתמונה שמשמאל ניתן לראות עץ אלון מחולץ מתוך ביצה ע"י חקלאים באירלנד.

ביום שבת האחרון יצאנו, מצוידים באלון פרטי משלנו, לטייל ביער האלונים שליד המושב "אלוני אבא"- מושב שהוקם על אדמות המושבה הטמפלרית ולדהיים. אמנם האלונים בארץ אינם מעניינים מבחינה נגרית, אך השמורה בהחלט שווה ביקור - אלונים ועצי חורש אחרים ומתחתם תחילתה של פריחת החורף. ועל תרומתם של הטמלפרים לראשיתה של הנגרות בארץ ישראל - בפעם אחרת.

פורניר (חלק ג')

ברשומה הראשונה בנושא פורניר הסברתי מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה השנייה בנושא הסברתי כיצד "תופרים" דפי פורניר. היום אסביר כיצד מדביקים את יריעות הפורניר אל המשטח. הרשומה תעבור מנושאים דביקים אל נושאים מלחיצים - מדיון בנושא דבקים לדיון בנושא הפעלת לחץ על הפורניר עד לייבושו של הדבק.

הדבק המסורתי ששימש להדבקת פורניר הוא hide glue שהוא דבק המיוצר מרקמות חיבור בבעלי חיים. בדבקים מסוג זה השתמשו המצרים כבר לפני 5,000 שנה, וטכניקת השימוש נותרה זהה למדי גם בימינו. את הדבק קונים בצורה מוצקה (פתיתים או דפים). על מנת להתמש בדבק יש להמיס אותו במים ולחמם לטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס (אם מחממים לטמפרטורה גבוהה יותר הדבק נהרס). זמן הפתיחה של הדבק קצר ביותר - דקות בודדות, ברגע שהטמפרטורה שלו יורדת מתחת ל - 50 מעלות יכולת ההדבקה שלו יורדת בצורה דרמטית. לדבקים שמיוצרים מבעלי חיים, בניגוד לדבקים הסינטטיים, יכולת "יניקה" טבעית - בעת תהליך ההתקררות הם "מצמידים" את החלקים המודבקים - הודות לכך כמעט שאין צורך להפעיל לחץ על החלקים המודבקים.

הדבקת פורניר אל משטח באמצעות hide glue היא תהליך שנשמע פשוט, אבל הוא דורש אימון - התכוננו לכמה כשלונות צורבים (אגו) וכואבים (כוויות בידיים). מחממים את הדבק ל - 60 מעלות. מכינים פטיש פורניר (veneering hammer), מים נקיים, סמרטוט, ניירות אפייה ומגהץ. מיד לפני שהדבק מוכן לשימוש מרטיבים את החלק החיצוני של הפורניר במים - הרטבה זאת באה למנוע (או לפחות להפחית) את הסתלסלות הפורניר בבואו במגע עם הדבק החם. שופכים את הדבק על המשטח ומפזרים אותו בצורה אחידה. מניחים את הפורניר על המשטח ומתחילים להצמיד אותו באמצעות פטיש הפורניר מן המרכז והחוצה, תוך דחיפת עודפי הדבק החוצה. אם עובדים בקיץ ישראלי ייתכן שהמגהץ יישאר ללא שימוש. אם עובדים בחורף בריטי, סביר להניח שהדבק יתחיל להתקרש לפני תום התהליך - או אז מחממים אותו ע"י גיהוץ הפורניר בחום נמוך ודרך הנייר. היתרון המרכזי של השיטה - אין צורך בהפעלת לחץ על הפורניר עם סיום ההדבקה. החסרונות של השיטה די ברורים, וזה עוד לפני שניסיתם אותה בעצמכם ולפני שהרחתם את הדבק.

אם אתם צמחוניים או מעוניינים בתהליך הדבקה קל יותר אתם מוזמנים לפנות אל הדבקים הסינטטיים. הדבקת פורניר היא תהליך ארוך למדי (מרגע מריחת הדבק ועד להפעלת הלחץ), לכן הדרישה המרכזית מהדבק היא זמן פתיחה ארוך. אפשר להשתמש בדבק נגרים כלשהו (ממשפחת ה - PVA), אבל זמן הפתיחה שלו הוא קצר למדי (באופן מעשי - כעשר דקות). אפשרות מוצלחת בהרבה היא שימוש בדבק ששמו Cascamite (לפעמים נקרא גם Extramite או Polymite). לדבק הזה זמן פתיחה ארוך - לפחות 30 דקות, והוא כמעט ואינו מושפע מטמפרטורה. הדבק מגיע בתור אבקה (מסריחה) אותה מערבבים עם מים. כמובן יש הוראות מדוקדקות לגבי כמות המים אותה יש להוסיף, אבל נגרים אמיתיים מוסיפים מים על פי הרגש (קחו בחשבון שאם מוסיפים יותר מדי מים לא ניתן להוסיף אבקה שכן יווצרו גושים, ואם מוסיפים פחות מדי מים נוצר גוש גדול שלא ניתן להמיס במים נוספים). מורחים את הדבק על המשטח, ומניחים עליו את הפורניר - הודות לזמן הפתיחה הארוך והצמיגות של הדבק ניתן "להסיע" את הפורניר על גבי המשטח עד שהוא מגיע למקום הרצוי. מומלץ להדביק את הפורניר לקצות המשטח באמצעות מסקינגטייפ או סלוטייפ - לא לצרכי הידוק אלא על מנת לשמור על הפורניר במקומו.

כל שנותר לנו כעת הוא להפעיל לחץ אחיד למשך מספר שעות על הפורניר על מנת שיידבק למשטח. שתי השיטות המקובלות הן הפעלת לחץ מכני על ידי הברגה או מנגנון הידראולי או הפעלת לחץ באמצעות ואקום (ריק). הפעלת הלחץ המכני מתבצעת במכשיר שמתקרא veneer press. יש אינספור גירסאות מסחריות וביתיות, אבל הרעיון זהה למדי - ברגים שמחוברים למסגרת, כאשר הם מהודקים הם דוחפים משטח, שלוחץ על הפורניר. אפשר כמובן להשיג לחץ (אמנם פחות אחיד וחזק) באמצעות קליבות ומוטות מקושתים - אפשר לייצר אותם לבד או לקנות מוטות מהודרים באריזת מתנה מ - BowClamp.

שיטה אחרת להפעלת לחץ היא באמצעות ואקום (אגב, חלק מהמכשירים המבוססים על ואקום נקראים אף הם veneer press). הרעיון פשוט למדי - הפורניר והמשטח מוכנסים לתוך "כיס" פוליאתילן שסגור משלושה צדדים. הצד הרביעי נסגר באמצעות ליפוף על גבי גליל, שמוכנס בלחץ לתוך גליל פתוח נוסף. לכיס הפוליאתילן מחובר "ונטיל" אליו מחברים (בחיבור מהיר) צינור, שמחובר אל משאבת ואקום. המערכת איננה סגורה באופן הרמטי, ועל מנת לייצר לחץ רצוף ישנן גרסאות בהן משאבת הואקום עובדת לאורך כל ההדבקה, וישנן גרסאות עם מד לחץ שמפעיל / מפסיק את המשאבה בהתאם ללחץ בתוך הכיס. בכל מקרה, גם באמצעות משאבה קטנה יחסית ניתן לייצר לחץ אחיד וגדול מאוד על גבי שטח נרחב. שיטה נוספת לייצור ואקום היא באמצעות מדחס ושסתום ונטורי - החסיד הבולט של השיטה הוא Joe - ניתן למצוא באתר שלו הרבה הסברים ותוכניות.

נסיים בדוגמא מרהיבה לשימוש בפורניר - כסא פרי יצירתו של ג'ון מוריס, שאיתו למדתי אצל מייקל. הגב הוא הדבקה (די מסובכת בגלל האורך והעקמומיות) של שני דפי פורניר בתבנית שנקראת book matching. הפורניר הוא סוג של מייפל שעבר דפורמציה, ונראה ממש כמו גב של תנין.

דלת הקסמים

הפעם, סיפור אמיתי על דלת - לא דלת קסמים כמו בסדרה המיתולוגית (חובבי הנוסטלגיה מוזמנים לצפות בשניים עשר הפרקים המופלאים באתר הטלוויזיה החינוכית), אבל דלת שבהחלט ראויה לרשימה.

תחילתו של הסיפור לפני כחודש. הנגרים עימם אני חולק את הנגריה לקחו על עצמם עבודה גדולה עבור בית בהרצליה. חלק מן העבודה היה בנייה והתקנה של שתי דלתות פנימיות, צבועות בצבע אפוקסי (מה שמכונה שלייפ-לק). מאחר שהעבודה הייתה גדולה, והזמן היה קצר הם ״הוציאו״ את הדלתות לנגר נוסף. הנגר בנה את המשקופים ואת הדלתות, ואלה נלקחו לנגריה נוספת שם נחתכו המגרעות לצירים ולמנעול. הדלתות, ושאר חלקי העבודה, נאספו על ידי הצבע, נצבעו, והושבו אל הנגריה לפני כשבועיים.

הנגרים החלו בהתקנה, ולקראת סופו של היום, כשהגיעו להתקין את הדלת התגלה להם כי ישנו חוסר התאמה פעוט בין הדלת לבין המפתח בבית - פעוט עד כדי 22 ס״מ לטובת המפתח, כלומר המשקוף והדלת קצרים מדי. המשקוף והדלת הושבו אחר כבוד אל הנגריה.

היומיים הבאים הוקדשו לוויכוח עם הנגר הנוסף - מי אחראי לסנטימטרים החסרים. האם מדובר בטעות במדידה המקורית, או שמא מדובר בטעות בביצוע. נשקלה פנייה לבוררות (מהסוג הנהוג באזור נתניה), אך לבסוף מצא הנגר פתק מקומט עם מספרים שהוכיחו את צדקתו (מהיכרותי עם הנגר ועם יכולתו לשמור על פתקים אינני בטוח שהפתק אכן נמצא ולא הומצא).

היום הבא הוקדש להתלבטות - האם כדאי להאריך את הדלת או שמא לבנות דלת חדשה. בסופו של היום שכלל מצגות ושיחות ועידה עם יועצים חיצוניים הוחלט להאריך את הדלת.

היום הבא הוקדש להארכת הדלת. ההארכה נבנתה, וחוברה אל הדלת המקורית. בעצם, היא חוברה פעמיים. תחילה היא חוברה לחלק התחתון של הדלת, או אז היא פורקה וחוברה לחלק העליון של הדלת. מאחר שהדלת היא דלת צבועה, ואת קו החיבור ייראו מבעד לצבע הוחלט להדביק משני צדי הדלת פורמייקה. הוחלט גם לחסוך, ולהשתמש ב״פורמייקה גב״ - פורמייקה דקה וזולה. הצבע הוסר מן הדלת, הפורמייקה נחתכה, הדבק נמרח, ההמתנה (לייבושו) הומתנה, הפורמייקה הודבקה והודקה.

היום הבא הוקדש לקילוף הפורמייקה שהודבקה אתמול מן הדלת, ולהדבקת פורמייקה חדשה. כאשר הגיעו הנגרים בבוקר אל הנגריה הם גילו כי הפורמייקה ״התנפחה״ - נוצרו כיסים בהם נפרדה הפורמייקה מן הדלת. לאחר התייעצות קולנית, משהו, בשיתוף כל נגר, עוזר נגר, תת עוזר נגר וכיו״ב אנשים שהיו באיזור, הוחלט לקלף את הפורמייקה הישנה, ולהדביק פורמייקה חדשה. בסופו של היום התכבדה לה הדלת בכיסוי פורמייקה חדש.

היום הבא הוקדש לצביעת הדלת. מאחר שהזמן הלך ואזל, ומאחר שגם ככה הם כבר היו מופסדים על הדלת, החליטו הנגרים לצבוע את הדלת בעצמם ולא לשלוח אותה אל הצבע. במקרה נמצא פח צבע בגוון הדרוש בנגריה. הדלת הותזה בצבע יסוד, ולאחר מכן בצבע עצמו.

היום הבא הוקדש לצביעה חוזרת של הדלת. בבוקר גילו הנגרים כי הברק של הצבע איננו זהה לברק של הרהיטים שנצבעו על יד הצבע. התייעצות זריזה עם הצבע העלתה כי הנגרים השתמשו במדלל לא נכון. הדלת שויפה, הצבע דולל, והדלת הותזה שוב.

היום הבא הוקדש להתקנה של הדלת. התקנה סטנדרטית - בסך הכל מדובר בדלת.

היום הבא הוקדש לחיפוש קדחתני אחר ה"הלבשות" (אותם פסי עץ המסתירים את החיבור שבין המשקוף לקיר). לפני התקנתה של הדלת, נשאלה השאלה היכן ההלבשות, וניתנה התשובה כי הן נמצאות כבר בבית. ובכן, הן לא היו שם. החיפוש הקדחתני בנגריה העלה חרס. הלבשות חדשות נחתכו ונצבעו (בטיפות האחרונות של הצבע).

היום הבא הוקדש להתקנת ההלבשות. זהו. כמו שאמרתי - דלת קסמים.

קראתי פעם באחד מאותם ספרי ניהול החביבים כל כך על אנשי היי-טק כי אנשים לומדים מטעויות של אחרים ומהצלחות של עצמם. האמת, אני לא בטוח שלמדתי הרבה ממסכת הטעויות , אבל בהחלט היה מעניין בנגריה בשבועיים האחרונים.

רשומה כזאת על חוסר מזל מתמשך חייבים לסיים בשיר The sick note שידוע גם בשמו העממי יותר Why Paddy's not at work today - כאן בגירסה עם אנימציה שמסייעת לצלוח את המבטא הכבד.

חדוות היצירה

את הסדרה האלמותית ״חדוה ושלומיק״ לא הספקתי לראות. הסדרה שודרה בשנת 1971 - שנה בה עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצפות ביעל אביב ומנחם זילברמן. באופן מוזר הערוץ הראשון איננו משדר את הסדרה בשידורים חוזרים אינסופיים - או שהיא אבדה להם או שהם הצליחו לאבד את זכויות השידור עליה. בכל אופן, שיר הפתיחה (והסיום) עדיין פופולרי למדי, ואף זוכה מדי פעם לביצועים מחודשים.

 

 

את חדוה אמנם לא פגשתי, אבל את חדו״א פגוש פגשתי. כל מי שהתחכך אי פעם במתמטיקה, מרצונו או שלא מרצונו, פגש בה. חדו״א - חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. שם אוקסימורוני מופלא. תחום העוסק בנסיונות התקרבות אל גבול חמקמק, שכולם יודעים כי לא ניתן להגיע אליו, ובמקום זה בוחרים במקומות מספיק קרובים אליו על מנת  לדמיין כאילו אנחנו שם.

כמעט כל הוכחה בחדו״א כוללת את המשפט ״בחר לך אפסילון קטן כרצונך״. אפסילון, אותה אות יוונית תמימה, שהפכה ברבות השנים לשנואת נפשם של תלמידים רבים, היא אותו מרחק מזערי מן הגבול. אפשר תמיד לבחור אפסילון קטן יותר, אבל גם אז לא תגיע אל הגבול המיוחל, אלא רק תתקרב אליו עוד קצת.

כשבונים רהיטים צריכים להתאים חלקים זה לזה - mortice and tenon או dovetails and pins ועוד מחברים כאלה ואחרים. בכל המקרים הללו, בניגוד לחדו״א, צריך להגיע אל הגבול - החלקים צריכים להתאים זה לזה. אם זה עדיין ״טיפה״ גדול מדי זה לא ייכנס, ואם זה כבר ״טיפה״ קטן מדי זה ייכנס בקלות רבה מדי. השאלה הגדולה היא איך מגיעים אל הגבול, אל אותה נקודה חמקמקה של התאמה.

התאוריה פשוטה למדי. חותכים צד אחד של המחבר - על פי רוב הצד הקשה יותר לחיתוך. חותכים את הצד השני של המחבר (ברוב המקרים בהסתמך על הצד הראשון שכבר נחתך), ואז מתחילים בתהליך הסיזיפי. בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, וחוזר חלילה עד שמגיעים להתאמה הרצויה.

הסוד האמיתי טמון בגודל התיקון. ככל שגודל התיקון קטן יותר (מישהו אמר ״אפסילון קטן כרצונך״ ?) כך הסיכוי להגיע להתאמה הרצויה גדול יותר. כמובן שככל שגודל התיקון קטן יותר, נדרשות יותר איטרציות, ונדרשת סבלנות רבה יותר. (מומלץ, כמובן, שהאפסילון יהיה משמעותי דיו - בכל זאת, אנחנו רוצים לסיים את הרהיט וללכת הביתה). ברוב המכריע של המקרים, הבעיות נגרמות בשל התלהבות יתר וסבלנות חסר שגורמות לתיקונים גדולים מדי, שנגמרים ב״טיפה״ (גדולה) קטן מדי.

 

ונסיים במכתם האנגלי:

patience is a virtue

virtue is a grace

grace is a little girl

who wouldn't wash her face

דמקה סינית

דמקה סינית היא בכלל לא סינית, אבל היא גם בכלל לא דמקה. המשחק משוחק על ידי שניים, שלושה, ארבעה או שישה שחקנים, המשחקים על לוח בצורה של מגן דוד. המשחק הומצא בגרמניה בשנת 1892 בתור וריאציה על המשחק האמריקאי Halma. השם "דמקה סינית" הודבק למשחק בתור שם שיווקי בשנת 1928. המשחק Halma עצמו הומצא בשנת 1883 בארצות הברית בתור וריאציה על המשחק הבריטי Hoppity שהומצא בשנת 1854. שוב מקרה קלאסי של המצאה בריטית, ששוכללה על ידי אחרים, שזכו לכל התהילה תוך שהם מותירים מאחור בריטים כמהים למעט הכרת תודה.

אני עסוק בשבועות האחרונים בבניית שולחן קפה שמשולבים בו לוחות משחק. השבוע בניתי לוח של דמקה סינית (אחרי שבניתי לוח מנקלה ולפני שבניתי לוח שח-מט). בניית לוח של דמקה סינית איננה מסובכת יותר מדי, אבל בכל זאת יש כאן כמה אתגרים.

ראשית, צריך לשרטט את הלוח ואת מיקום החורים. תמיד כדאי לזכור שבין חמישה חורים יש רק ארבעה מרווחים. כדאי גם לזכור שהאורך והרוחב של מגן דוד אינם שווים, וכשבאים לחשב את המרחקים בפועל בין החורים כדאי לערוך את החישוב לפי אורכו של המגן דוד ולא לפי רוחבו. לא שחוויתי את הנפילות הללו, אני פשוט מציין נפילות תיאורטיות אפשריות. אחרי שציירתי את הלוח, ואת מיקום החורים באמצעות עיפרון, סימנתי את מיקום החורים באמצעות automatic centre punch (על דרך פעולתו (הקסומה משהו) של המכשיר בפעם אחרת), ומחקתי את סימוני העיפרון.

את השקעים החלטתי לרוקן באמצעות ראוטר. ראוטר הוא אחד הכלים הורסטיליים ביותר בסדנא (אם לא ה...) - עם קצת אימון, יצירתיות, שיפורים, והתייעצות בספרות מתאימה ניתן לבצע עם הראוטר משימות מטורפות למדי. כדאי לציין שהראוטר הוא גם אחד הכלים המסוכנים ביותר בסדנא (אם לא ה...), בוודאי כשמדובר בכלי העבודה הניידים. כשהאימון אינו מספק, היצירתיות גוברת על ההגיון הבריא, השיפורים נעשים ברישול והספרות נותרת על המדף - התאונות (הקשות, על פי רוב) קורות.

הבעייה המרכזית בשימוש בראוטר לריקון השקעים היא לשמור את הראוטר במקומו כאשר מרוקנים את החור. מי שסומך על עצמו שיצליח לשמור על הראוטר במקום כשהוא דוחף את הכרסום למטה בשעה שהוא (הכרסום, לא הנגר) מסתובב לו במהירות שמשתנה בין 8,000 סל"ד ל - 24,000 סל"ד מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי (או לפנות לפוליטיקה). הפתרון המתבקש הוא לחבר את הראוטר למשטח באמצעות קליבות. הבעייה היא שאין מקום שבו אפשר לחבר את הקליבות לראוטר. הפתרון הוא להחליף את הבסיס של הראוטר בבסיס חדש וגדול.

הבסיס הוחלף, השקעים (כל המאה עשרים ואחד) רוקנו, והמשימה הושלמה בהצלחה.

פורניר (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברנו מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברוב המקרים, כאשר מכסים משטחים בפורניר משתמשים ביותר מאשר דף פורניר אחד - לעיתים בגלל שרוצים לקבל דפוס (patttern) מיוחד, אבל לרוב בגלל שרוחב המשטח אותו רוצים לכסות רחב יותר מרוחב דף פורניר. הרשומה היום תדון בחיבור (תפירת) דפי פורניר זה לזה, והכנתם להדבקה.

על מנת שהחיבור בין שני דפי פורניר יהיה טוב (והכוונה ב״טוב״ היא שלא יהיו מרווחים דרכם יבצבץ לו דבק או תתגלה השכבה שמתחת, או לחילופין שהדפים לא יעלו זה על זה) חייבים להבטיח כי הצדדים של דפי הפורניר חתוכים בצורה ישרה. באופן תעשייתי החיתוך מתבצע באמצעות גיליוטינות ייעודיות או באמצעות מסורים מיוחדים, חדים ודקים. כל מי שהעביר תחת עיניו פלטות מחופות פורניר יודע כי גם החיתוך התעשייתי רחוק משלמות, ולא אחת אנו זוכים להציץ בפלטה שמתחת לפורניר.

בנגריות קטנות נפקד מקומן של המכונות הייעודיות לתפירת דפי פורניר (זה לא שאנחנו לא רוצים לקנות אותן, אבל מנהל הבנק הוא איש קשה, אתם יודעים). האפשרויות שעומדות בפנינו הן חיתוך באמצעת מסור או חיתוך באמצעות סכין (יש גם שמנסים כוחם בשימוש בראוטר). בכל האפשרויות הללו מקבלים תוצאה סבירה (ואפילו טובה אם מדובר בחיתוך דף קצר למדי), אבל כשמחברים שני קצוות סבירים זה לזה מקבלים חיבור בלתי סביר. אז מה עושים? מקציעים את הקצוות.

איך מקציעים קצה של דף פורניר בעובי 0.5 מ״מ ? התשובה הקצרה: בזהירות. התשובה הארוכה (משהו כמו יום עבודה של בנייה): באמצעות ג׳יג ייעודי. אני אתאר את המתקן שאני משתמש בו, כפי שפותח ושוכלל בבית הספר לנגרות ב - Parnham, אשר שקע לו באיטיות עד לסגירתו הסופית בשנת 2000.

 

 

המתקן פשוט למדי, אבל הוא ממלא את ייעודו בצורה מרשימה. המתקן מורכב משני חלקים - הראשון הוא הבסיס, אותו מחברים לשולחן העבודה באמצעות קליבות, עליו מונח דף הפורניר, ועליו מניחים את המקצוע בעת תנועתו. החלק השני רוכב על הבסיס, מהודק אליו באמצעות ברגים, ומשמש להידוק דף הפורניר אל המתקן. מצורפות כאן כמה תמונות של המתקן - מחובר ומפורק. אורכו של המתקן שבתמונות הוא 120 ס״מ. לחלק העליון של המתקן ישנה עקמומיות (שמוענקת לו באמצעות הקצעה עקמומית של שלושת פסי האורך), כך שהקצוות עולים למעלה, ובעת הידוק הברגים מובטח שהחלק האמצעי יהיה מהודק היטב.

 

 

איך זה עובד? מכניסים (בזהירות) את דף הפורניר לתוך המתקן תוך השארת קצה בולט של מילימטר או שניים (מומלץ להשאיר קצה קטן ככל האפשר). מהדקים היטב את הברגים. נוטלים מקצוע מושחז היטב, מניחים אותו על הבסיס, מצמידים ככל שניתן לדופן (בשלב זה, המקצוע ייצמד לדף הפורניר), ומתחילים להקציע. בכל מעבר של המקצוע מורידים שכבה דקה של פורניר, עד שהמקצוע נצמד לגמרי לדופן המתקן - או אז מסתיים התהליך. פותחים את הברגים, ומוציאים (בזהירות) את דף הפורניר מתוך המתקן.

 

 

כאשר פותחים את הברגים ומכניסים / מוציאים את דף הפורניר יש לדאוג לרווח מסוים בין חלקי המתקן. ישנן כמה אפשרויות. הראשונה היא הוספת קפיצים קטנים המולבשים על הברגים בין שני החלקים, כאשר הברגים נפתחים הקפיצים מרימים קלות את החלק העליון. השניה היא שימוש בחתיכת עץ קטנה (קלין) אותה דוחפים בין שני חלקי המתקן עם פתיחת הברגים. השלישית היא הפרדה מוחלטת של שני חלקי המתקן - אפשרות זו נוחה כאשר מקציעים דפי פורניר ארוכים במיוחד.

כעת, כאשר יש לנו דפי פורניר עם קצוות ישרים עלינו לחבר אותם זה לזה. השיטה המקובלת היא הצמדתם באמצעות סלוטייפ או מסקינגטייפ. מצמידים את דפי הפורניר זה לזה, ומחברים אותם באמצעות חתיכות של נייר דבק בצורה מאונכת לחיבור. לאחר שמסיימים (החתיכות צריכות להיות סמוכות למדי), מדביקים נייר דבק על החיבור עצמו. חסידי השימוש בסלוטייפ מציינים את שקיפותו המאפשרת לראות את טיבו של החיבור. חסידי השימוש במסקינגטייפ מציינים את יכולתו להימתח המבטיחה הדבקה צמודה יותר של הדפים. לא כל כך משנה במה משתמשים, חשוב שנייר הדבק יהיה מאיכות טובה - גם מבחינת יכולת ההדבקה, אבל גם מבחינת יכולת ההפרדה בסיומו של התהליך.

אז זהו. חתכנו, הקצענו, וחיברנו את דפי הפורניר. עכשיו אנחנו מוכנים להדבקה - על כך ברשומה הבאה.

צפון ודרום

המילה סטראוטיפ בנויה מצירוף שתי מילים יווניות - המילה stereos שמשמעותה איתן, מוצק והמילה typos שמשמעותה הדפסה, הטבעה. המילה החלה את חייה כמילה המתארת פעולה בתחום ההדפסה, ורק בשנת 1922 קיבלה את משמעותה המושאלת השגורה כיום.

את החג הראשון וסוף השבוע שהצטרף אליו ביליתי עם המשפחה בקמפינג בדרום. יש לנו תיאוריה סטראוטיפית לגבי האנשים שמטיילים בצפון לעומת אלה שמטיילים בדרום. בלי להשמיץ, חס וחלילה, את הנוסעים צפונה אומר שאתר הקמפינג בו שהינו - חוות האנטילופות - היה עמוס לעייפה. האוהלים ממש נשקו זה לזה. כל התנאים לקטסטורפה ישראלית.

אז זהו, שהקטסטורפה איננה מדרימה מעבר לבאר שבע. המכוניות חנו במקומות המיועדים לכך, הזבל התרכז כולו אך ורק בפחי האשפה, השירותים נשארו נקיים, המוסיקה היחידה שנשמעה לא בקעה מרמקולים אימתניים אלא מקבוצת נערות ונערים שהתלהבו יתר על המידה משירי ארץ ישראל. ובכלל, הכבישים בדרום ריקים יותר, החיים מתנהלים בקצב איטי יותר, ומתקבל הרושם כי מדובר במדינה אחרת - זרה אך ידידותית.

 

 

בניגוד לסטראוטיפ לגבי אופי המטיילים, קיים הסטראוטיפ לגבי ערים. הטענה אומרת כי תמיד צפון העיר מוצלח יותר מדרומה של העיר. יש כמה דוגמאות שתומכות בסטראוטיפ העירוני הזה, אבל קיימות גם כמה דוגמאות סותרות. בכלל, עולה התהייה האם הסטראוטיפ תופש רק בחצי הכדור הצפוני (המוצלח יותר...) או שמא גם חצי הכדור הדרומי מתנהג כך.

ובמעבר חד לעסקי הנגרות. עצים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות - עצים קשים (hardwoods) ועצים רכים (softwoods). העצים הרכים לא באמת רכים תמיד והעצים הקשים לא תמיד קשים (בלזה, למשל, הוא עץ קשה). ההבחנה בין שתי הקבוצות היא שיטת הריבוי. שניהם מתרבים אמנם באמצעות זרעים, אך כשמדובר בעצים קשים הזרעים מכוסים תמיד במעטפת כלשהי (פרי במקרה של תפוח, בלוט במקרה של אלון) בעוד שבעצים רכים הזרע איננו מכוסה והוא נופל אל הקרקע ללא כל מעטפת.

קיימים הבדלים נוספים. העצים הרכים הם עצים מחטניים, ירוקי עד. לעצים הקשים עלים רחבים והם נשירים. העצים הקשים דחוסים יותר מהעצים הרכים. העצים הקשים גדלים לאט יותר מהעצים הרכים. העצים הרכים זולים בצורה משמעותית מהעצים הקשים. העצים הרכים מספקים כ - 80% מתצרוכת העצים בעולם.

יש שיאמרו כי זו הסתכלות סטראוטיפית ויש שיאמרו כי זו הסתכלות אובייקטיבית אבל העצים הרכים נוטים להיות פשוטים, לא מעניינים ולא יפים. נכון, הם זולים וזמינים, אך כיצד ניתן להשוות אורן עם אלון, דובדבן או עצים אקזוטיים של ממש? זה אולי סוג של סנוביזם, אבל רוב הנגרים האומנים כמעט ואינם משתמשים בעצים רכים.

ועכשיו לעסקי שושנת הרוחות - העצים הרכים גדלים בצפונו של חצי הכדור הצפוני. הם גדלים בצפון אירופה ואסיה ובצפונה של צפון אמריקה. נראה, אם כן, שלפחות בכל הנוגע לעצים, הסטראוטיפ לגבי הצפון המוצלח איננו תופש. העצים הצפוניים מספקים את הרוב המכריע של תצרוכת העצים בעולם, אבל הכמות בהחלט באה על חשבון האיכות.

פורניר (חלק א')

היום אפתח סדרה של רשומות שיעסקו בפעולת חיפוי בת 4,000 שנה. פעולה שעד היום נחשבת לנחותה משהו, שנוקטים אותה על מנת להסתיר עבודת נגרות גרועה. גם כיום אנשים נרתעים מרהיטים שמחופים בפורניר, וחושבים שמציעים להם אופציה נחותה. במקרה זה, האמת רחוקה מהתדמית.

ברשומה הנוכחית אסביר מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה הבאה אסביר כיצד מכינים ("תופרים") פורניר להדבקה, וברשומה השלישית אסביר כיצד (ועל מה) מדביקים אותו.

משמעותה המילולית של המילה פורניר (אנחנו, אגב, ירשנו את ההגייה הגרמנית) הוא לחפות, לכסות. דף פורניר הוא יריעה דקה של עץ. העובי המקובל הוא בין 0.5 מ"מ ל - 3.175 מ"מ (כן, נכון, זה 1/8 אינץ'), אם כי לרוב דף פורניר לא יהיה עבה מ - 2 מ"מ. ככל שהעובי דק יותר דף הפורניר מתנהג יותר כמו דף ופחות כמו עץ - הוא גמיש יותר, ניתן למתיחה, ואינו מתכווץ ומתרחב כמו עץ.

ישנן שלוש שיטות עיקריות לייצור דפי פורניר: חיתוך באמצעות ניסור, חיתוך סיבובי, פריסה שטוחה. לפני שניגשים לחיתוך (ולהסברים) מרככים את העץ באמצעות אדים או השקעה במים חמים. תהליך ההכנה יכול לארוך ימים או שבועות - תלוי בסוג העץ ובטכניקת הייצור. בחלק מן העצים הבהירים יותר (אדר, למשל) תהליך ההכנה עלול לגרום לשינוי צבע, ולפיכך מוותרים על ההכנה או מצמצמים אותה למינימום ההכרחי.

חיתוך באמצעות ניסור (saw cutting)
שיטה זו הייתה השיטה היחידה לייצור דפי פורניר עד לתחילתה של המאה ה - 18 (שאז פותחו מכונות ייעודיות לחיתוך דפי פורניר). הרעיון פשוט - ניסור בול עץ באמצעות מסור לדפים דקים ככל האפשר. הדפים שהופקו היו עבים יחסית (כ - 3 מ"מ), ואובדן החומר (עובי המסור) היה גדול ביותר. גם היום עדיין משתמשים בשיטת ייצור זו כאשר מדובר בעצים עם גרעיניות מאתגרת (the grains go all over the place), או כאשר מדובר בנגרים שמעדיפים לחתוך את דפי הפורניר שלהם בעצמם.

חיתוך סיבובי (rotary cutting)
בשיטה זו מותקן בול העץ בתוך מחרטה ענקית, והוא מקולף באמצעות להב ארוך. השיטה מיועדת לייצור דפי פורניר רחבים במיוחד מעצים רכים, והיא משמשת בעיקר לייצור דפים עבור לבידים. ישנן וריאציות על השיטה כאשר מקלפים רק מחצית בול עץ (half round cutting) או כאשר מתקינים את בול העץ על המחרטה לא במרכזו (off centre cutting).

פריסה שטוחה (flat slicing)

בשיטה זו מותקן לוח העץ (שנחתך לרוב לחתיכות קטנות יותר) על מתקן שנע מעלה ומטה, ומפגיש בדרכו מטה את לוח העץ עם סכין אופקי (משהו בדומה לפומפיה). שיטה זו משמשת לחיתוך עצים קשים, ודפי הפורניר שמקבלים צרים למדי. ניתן לקבל דפוסים (patterns) שונים  לפי הצורה בה מותקן לוח העץ על המתקן (חיתוך משיקי או חיתוך אנכי).


עכשיו, כשיש בידינו את דפי הפורניר צריך לחבר אותם יחדיו ולהדביק אותם - על כך ברשומות הבאות.

פחות ממאה וחמישים שנה

מאה וחמישים הוא סכום של שמונה מספרים ראשוניים עוקבים - 7, 11, 13, 17, 19, 23, 29, 31. מאה וחמישים הוא גם מספרו של המזמור האחרון בספר תהילים, המסתיים בפסוקים:

הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ.

 

היום היא קרתה לי - התאונה. אני עובד על פרויקט קטן מימדים, אך מורכב למדי. אני בונה קופסא עבור מגילת אסתר. קופסא מוארכת עם קשתות פנימיות שייתמכו במגילה, ועם צירים מעץ שיוסיפו לקופסא אלמנט מעניין ויוסיפו לנגר אתגרים מרובים. הפרויקטים הקטנים הללו נוטים להיות קשים למדי, שכן הם דורשים התעסקות עם חלקים קטנים תוך כדי שמירה על רמת דיוק גבוהה.

 

התחלתי לעבוד על המגרעות עבור הצירים מעץ, ואז היא (התאונה) ארעה. הנחתי את מגפי הימני על כסא פלסטיק פשוט של כתר, שלוש מכות עם המקבת על המפסלת, ואז חדר המגף את מושב הכסא, הרגל עקבה אחרי המגף דרך המושב, והפסיקה תנועתה רק כשפגש המגף אל הרצפה. מיותר לציין כי מעברה של הרגל לא היה חלק - היא נשרטה שריטות מכוערות ונחבלה חבלות כואבות.

הפלסטיק, מעשה ידי אדם, הומצא לראשונה על ידי הבריטי אלכסנדר פרקס והוצג לראשונה בשנת 1862 - לפני פחות ממאה וחמישים שנה. תחילה היה שימוש בחומרי פלסטיק טבעיים, לאחר מכן עברו לייצר חומרים ע״י שינויים כימיים של חומרים טבעיים ( גומי, למשל), ולבסוף עברו לייצר חומרים מסונתזים לגמרי (בקליט, למשל). 

קשה לדמיין את העולם בלי פלסטיק, אבל קשה יותר לתפוש שלפני מאה וחמישים שנה הוא כלל לא היה קיים - איך הם חיו אז בלי שקיות פלסטיק? איך הם הצליחו לזהם את הסביבה בצורה יעילה? איך הם בנו רהיטים בלי פורמיקה ובלי מלמין?

בדבר אחד אני בטוח - לו הכסא היה עשוי עץ, התאונה לא הייתה מתרחשת והרשומה לא הייתה נכתבת.

החופש בבית הבראה

בימים אלה של חופשות נושאיות - אוכל, יין, מוזיקה, שורשים וכיו״ב נושאים מנושאים שונים נשאלת השאלה האם נפקד מקומה של חופשת נגרות? ובכן הרשומה היום מיועדת עבור סוכני נסיעות בעלי יוזמה ועבור המטייל העצמאי החפץ לתפור לעצמו חופשת נגרות.

 

 

לאן נוסעים?

קורסים בנושא נגרות מתקיימים במקומות שונים ברחבי העולם - באירופה, בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. עבודת המאסטר שלי הייתה בנושא ״קורסי נגרות באנגליה - עבר, הווה ועתיד״, ועל כן אתמקד באפשרויות אותן מציעה הממלכה המאוחדת. 

לכמה זמן?

תלוי מה מחפשים. אורך הקורסים נע בין שבוע לשנתיים. בשבוע או שבועיים לא מספיקים ללמוד הרבה - בעיקר סופגים אווירה, מבינים את הפילוסופיה, לומדים קצת טכניקה, ובונים רהיט בסיסי (שרפרף או שולחן קפה קטן). בחודש כבר אפשר להעמיק בטכניקה ולבנות רהיט מורכב יותר, במיוחד אם באים עם ידע מוקדם ונסיון כלשהו. חצי שנה מספיקה על מנת לכסות מכלול רחב של נושאים, לצבור נסיון ולבנות מספר רהיטים (שולחן, כסא (שולחן שיושבים עליו), ארון (שולחן עם מגירות)). בשנה ואילך מעמיקים את הידע, מרחיבים את הנסיון, ומבססים את הבטחון.

לאן ללכת?

המלצתי האישית תגיע בסוף הרשומה, אבל הנה כמה נקודות למחשבה:

• קיימים קורסים בנושא ספציפי (חריטת קערות, גילוף כפיות) ולעומתם קיימים קורסים בנושא נגרות כללית.
• יש מסגרות (שמתיימרות להיות) אקדמיות ויש מסגרות שהן מאוד מעשיות. המסגרות האקדמיות יותר נוטות להרחיב בנושאי עיצוב, ניהול עסק, וכיו״ב נושאים פארא-נגריים. 
• יש מסגרות עם מספר תלמידים גדול (תריסר ומעלה), ויש מסגרות עם מספר תלמידים קטן (ארבעה ומטה). במסגרות הגדולות ישנם ״חיי קמפוס״ סוערים יותר, האווירה פחות אינטימית (לעיתים זה יתרון), אבל היחס המספרי מורה / תלמיד נוטה להיות נמוך יותר.
• יש מסגרות בהן מעבירים רק קורסים ארוכים או רק קורסים קצרים. לעומתן יש מסגרות שבהן מעבירים קורסים בעלי אורך שונה בו זמנית. המסגרות הללו נוטות להיות מעניינות יותר, אבל לפעמים גם נוחות פחות עבור אנשי הקורסים הקצרים. 
• יש מורים בעלי שם ויש מורים שהם סתם נגרים מעולים שיודעים לבנות רהיטים. קחו בחשבון כי ברוב המקרים המורים ״הכוכבים״ לא באמת נמצאים בסדנא, ורוב ההוראה מתבצעת ע״י מורים אחרים.
• יש מורים שמכתיבים את הפרויקטים אותם בונים ויש מורים שמאפשרים חופש פעולה נרחב. אם אתה מגיע לקורס על מנת לבנות את הרהיט עליו אתה חולם מזה שנים, כדאי לוודא שאכן יתאפשר לך לבנות אותו.

כמה זה עולה לי?

הרבה. קורס בן שבוע עולה בסביבות ה - 500 פאונד. קורס בן חודש עולה בין 1500 ל - 2000 פאונד. קורס בן שנה עולה בין 10,000 ל - 15,000 פאונד. לעלות הזאת יש להוסיף את עלות הכלים (מסופקים ע״י הסדנא בקורסים הקצרים), עלות העץ ועלות המחייה.

אסיים בהמלצה - אם אתם חפצים בקורס קצר, בינוני או ארוך לכו ללמוד אצל מייקל סקוט. איש נהדר ומורה נפלא. לא תתאכזבו. ואל תשכחו למסור לו דרישת שלום חמה.

מערכת הצירים (חלק ב׳)

ישנן חמישים דרכים לעזוב את אהובתך, אבל יש רק דרך אחת להתקין ציר ספר. בחלק הראשון של המשפט אינני בטוח - בגילי אני יודע שלא כל מה שנאמר בשירים הוא אמת. החלק השני חייב להיות אמת שכן למדתי אותו מ - Michael Scott שלמד אותו מ - Alan Peters, שהוא (כידוע לכולנו) נציגה של הגבורה לענייני נגרות.

לפני שנצלול לדרך ההתקנה עצמה נפתח בכמה הגדרות והערות:

• לציר יש אורך, רוחב (רוחב דף אחד), ועובי (עובי דף אחד).
• לציר יש סרן בקצהו, שמחבר את שני הדפים ומאפשר את תנועתם. לסרן יש רדיוס.
• הדפים מחוברים לסרן לסירוגין. מקובל כי אחד הדפים מחובר במספר זוגי של חיבורים, בעוד הדף השני מחובר במספר אי זוגי של חיבורים. מקובל כי הדף המחובר במספר זוגי מתחבר לגוף הרהיט, והדף המחובר במספר אי זוגי מתחבר לדלת (או למכסה, במקרה של קופסא).
• ציר הספר איננו מאפשר כיוונון מסוג כלשהו (טוב, יש כמה תרגילים מלוכלכים שלא ניתן  להעלותם על הכתב). לפני שמתחילים בהתקנה יש לוודא כי כל החלקים ישרים ומתאימים זה לזה. אם זה לא המצב, פשוט חבל על המאמץ של התקנת הציר.

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל המטרה הסופית היא להשקיע את כל אחד מדפי הציר בדיוק בעובי שלו, כאשר מרכז הסרן נמצא בדיוק בקצה ההשקעה - כלומר רוחב השקע הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. חלק גדול מן הבעיות הקשורות להתקנת צירי ספר נובע מכך שמשקיעים את הציר יותר מדי או פחות מדי, או מכך שהסרן איננו נמצא במקום הנכון.

סימון

• פותחים בסימון אורך הציר. קובעים את נקודת ההתחלה, ומסמנים באמצעות זוית ישרה וסכין סימון קו קצר. מצמידים את הציר אל הקו המסומן, מסמנים (עם הסכין) נקודה בקצהו השני של הציר, ובאמצעות הזוית והסכין מסמנים קו קצר.
• עוברים לסימון רוחב הציר. כאמור, הרוחב אותו יש לסמן הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. מכוונים את מד הסימון (marking gauge) לרוחב הנכון, ומסמנים קו בין שני סימוני האורך שסימנו בשלב הקודם.
• נסיים בסימון עובי הציר. מכוונים את מד הסימון השני לעובי הציר (אם אין שני מדי סימון - מסמנים את כל סימוני הרוחב עבור כל הצירים ואז עוברים לסמן את כל סימוני העובי עבור כל הצירים). מסמנים את עובי הציר, ובאמצעות הזוית הישרה מסמנים קווים (קצרים) מסימוני האורך אל סימון העובי.
• לא לשכוח בכל הסימונים - bevel on the outside.
• חשוב שהסימונים יהיו מדויקים ועמוקים דיים, כך שניתן יהיה למקם בהם להב של מפסלת חדה.

ריקון

לגבי שיטת הריקון השאירו לנו הרשויות חופש פעולה נרחב למדי. בכל אופן, התהליך מתחיל בהעמקת כל קווי הסימון עם מפסלת חדה ופטיש. כעת נותר לרוקן בזהירות ובדיקנות את המגרעות עבור הצירים. יש נטייה לרוקן מגרעת עמוקה מדי (במיוחד ככל שמתרחקים מן הסרן). אני מציע לעבוד לאט, ולבדוק את התאמת המגרעת לציר לעיתים קרובות. הציר אמור להכנס אל המגרעת בצורה הדוקה, אך ללא הפעלת אלימות פיסית יתרה, מה שמתקרא בלעז snug fit.

חיבור הציר

כל שנותר כעת הוא לחבר את הצירים באמצעות ברגים. החיבור הסופי ייתבצע עם ברגי נחושת, אך מכיוון שהם רכים למדי הם נוטים להשבר והראש שלהם נוטה להשרט (האמינו לי, יש מעט דברים מעצבנים יותר מנסיון לחלץ שבר בורג מתוך רהיט). החיבור הראשוני ייתבצע, אם כן, עם ברגים ״רגילים״. לרוב מחובר כל דף עם שלושה ברגים - את החיבור הראשוני נבצע עם שני ברגים בלבד, וזאת על מנת לאפשר מרחב תמרון מסוים לתרגילים המלוכלכים (לא עלינו) אותם הזכרתי קודם לכן.

ממקמים את הציר, מסמנים את מיקום הברגים, מוציאים את הציר, קודחים חורים מובילים, ומחברים את הציר עם ברגים רגילים. בודקים שהכל ״עובד״ כמו שצריך. מסמנים את מיקום הבורג השלישי, מוציאים את הברגים הרגילים, קודחים חור מוביל נוסף, ומחברים את הציר עם ברגי נחושת. מקובל להבריג את הברגים כך שהגרעות שבראשי הברגים מקבילות לסרן.

זה אולי נראה מסובך, אבל אחרי אימון (משהו כמו חמישים צירים) התהליך פשוט ומהיר למדי - רבע שעה ויש לכם ציר מחובר.

דו"ח מצב

נפתח בהתנצלות כנה בפני כל אותם קוראים נאמנים שרכשו צירים של brusso, בנו בזריזות ארון כדי שיוכלו להשתמש בהם, ומחכים בכיליון עיניים לרשומה הבאה בנושא צירים. ובכן, תאלצו להמתין עוד מעט קט - אני מקווה שבשבוע הבא אוכל להענות לדרישות הקהל בתחום הבוער של התקנת צירים.

נמתיק את המשכה של הרשומה בשיר what a wonderful world בגרסא העברית של מאור כהן.

 

 

היום שלי לא היה כל כך מוצלח.

השעון מראה 08:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

באתי בבוקר לנגריה על מנת לגלות שהמסור איננו עובד - האמת, כבר ביום שבת הוא לא עבד (נא לא לשאול האם ולמה הייתי בנגריה במהלך סוף השבוע). הרמנו והורדנו את המפסקים השונים בידענות רבה, אבל המסור התמיד בסרובו לעבוד. פתחנו את המסור, הענקנו לו את הניקוי הדו-שנתי, אבל המסור התמיד בסרובו.

הצעד המתבקש היה לקרוא לחשמלאי, אבל בעליו הגאה של המסור הוא נגר מן הדור הישן - מאלה שיודעים לעשות הכל לבד, וקוראים למומחה רק לאחר שכלו כל הקיצין והנזק שהם גרמו גדול מן התקלה אותה ניסו לתקן. בכל אופן, לאחר שעה נוספת של נסיונות תיקון, נקרא החשמלאי. החשמלאי הגיע בזריזות, הרים והוריד מפסקים, נגע עם הטסטר פה, נגע עם הטסטר שם, והמסור קם לתחייה. יאמר לזכותו שהוא היה הגון דיו לומר שאין לו מושג מה הוא עשה ולמה המסור שב לתפקד.

השעון מראה 11:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

הפועל (הלא יהודי, לא ישראלי) בנגריה החל לחתוך מבנה גדול וגבוה על המסור, וכן אתם מנחשים נכון, התאונה המתבקשת קרתה. המבנה התנדנד, היד נשלחה לתמוך בו, אחת האצבעות גילתה שהמסור תמיד, אבל תמיד, מנצח. חתך עמוק ומכוער - פציעה קלה ביחס למה שעלול היה לקרות.

השעון מראה 12:00 - אפשר להתחיל את יום העבודה.

אם חשבתם שמכאן העניינים לא יכולים להדרדר - טעיתם. יצאתי להתקנה - אותו תהליך מייגע (תמיד) של התקנת ריהוט (מטבח, ארונות קיר, ארונות אמבטיה וכיו״ב) בבית הלקוח. זה לא שאני לא אוהב התקנות - אני שונא התקנות. יש אנשים ששואבים הנאה רבה מהתמודדות עם רצפות וקירות עקומים, מכיוונון של דלתות ומגירות, מסגירת המרווחים בין הארונות לקירות (הלבשות), מקידוח חורים לצינורות מים וגז, מעמידה על סולם תוך כדי החזקת ארון וקידוח חורים בגבו על מנת לחברו לקיר.

אני אינני נמנה עם האנשים הללו. אני אוהב רהיטים שעומדים בפני עצמם (מה שמתקרא בלעז free standing). המירב שאני מוכן לעשות זה לכוונן את הרגליות של הרהיט אם הרצפה עקומה והשטיח איננו עבה מספיק. אבל, כמו שכולנו יודעים, לא תמיד עושים רק את מה שאוהבים. כך מצאתי עצמי מבלה את היום בכל אותן משימות שאני לא ממש מחבב.

השעון מראה 19:30 - אפשר לסיים את יום העבודה ולהתגלגל הביתה.

 

וכמו שאמא שלי אומרת: "מחר זה גם יום".

אתנחתא ספרותית

כשהיינו באנגליה שלחנו את בננו הקטן (אז בן שלוש) לגן. מכיון שהידע שלו באנגלית היה מוגבל משהו, והידע של הגננת בעברית היה מוגבל אף יותר, הכנו מילון אנגלי/עברי בסיסי שכלל מילים כמו אמא, פיפי, אוכל וכיו״ב. בסוף היום, כשבאנו לאסוף את התכשיט, פנתה אלינו הגננת ואמרה: the dictionary was an excellent idea ליבנו נמלא גאווה רבה. אלא שאז הגיעה הסיפא של המשפט: but how do you say thank you and please. לא ידענו איפה לשים את עצמנו, אבל גם לא ממש הבנו באילו נסיבות משתמש ילד בן שלוש במילים תודה ובקשה.

לאורך השנים למדנו את הנסיבות בהן ילד בן שלוש משתמש במילים תודה ובקשה (תמיד), וחשוב מזה למדנו שמשפט בריטי שמתחיל במחמאה ייגמר תמיד בהערה. ככל שהמחמאה ברישא גדולה יותר, כך ההערה בסיפא תהייה חמורה יותר. מי שרוצה ללמוד עוד על רזי השפה האנגלית מוזמן לעיין במילון הבא שפורסם ע"י האקונומיסט.

נזכרתי באותו יום ראשון בגן כשקראתי את ההקדמה לספר Making Shoji מאת Toshio Odate. כתוב שם (בתרגום חופשי, אך די נאמן למקור) שהמו״ל והעורך מכירים את הסופר למעלה מעשרים שנה, והם רוכשים הערכה עמוקה לו עצמו ולדרך בה הוא מציג את רעיונותיו. לפיכך, הם החליטו להתערב מעט ככל האפשר בדרך בה הסופר מארגן ומציג את החומר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר התלבטתי האם המשפטים הללו נכתבו ברצינות (קשה להניח), מתוך התנצלות (סביר להניח) או בציניות מוסתרת (כנראה שלא, בכל זאת מדובר בהוצאה לאור אמריקאית). הספר מכיל אמנם מילים בשפה האנגלית, אך הן מסודרות בצורה משונה שיוצרת משפטים פתלתלים ובלתי קריאים. צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה לעקוב אחר מהלך הדברים. השקעה שגרמה לי, לפחות, לאבד את הסבלנות מפעם לפעם.

אם מתגברים על מכשול השפה ניתן ללמוד על ההיסטוריה של השוג׳י, על הסוגים השונים, על טכניקות הבנייה, ולא מעט על התרבות היפנית. הפרק המעניין ביותר, לטעמי, הוא הפרק בו מתאר הסופר את תקופתו כשוליה - על השוג׳י הראשון שבנה לבדו (עבודה מהנץ החמה ועד צאת הלבנה על מנת לעמוד בלוח הזמנים), על המורה שהביט עליו מהצד ולא אמר מילה (לא לטוב ולא לרע), ועל ההתקנה הראשונה בבית הלקוח (שהיה הרבה פחות ביקורתי לגבי השוג׳י מאשר הסופר עצמו).

אני ממליץ על הספר למי שממש מתעניין בתחום ומוכן לצלוח את מכשול השפה. מי שיש לו פחות סבלנות, אבל עדיין מתעניין בתחום, יכול להתרכז בתמונות ובתרשימים וללמוד מהם הרבה מאוד.

מערכת הצירים

לפני הרבה שנים היה לי מורה לערבית. אחת האמרות החביבות עליו היתה: ״לכל מילה בערבית יש שלושה פירושים - הפירוש המקורי, הפירוש ההפוך וגמל״. נזכרתי באמרה הזאת כשהחלטתי לכתוב על צירים.

הבה נפנה למילון אבן שושן:

1. ציר - (1) שליח, אדם שנמסרה לו שליחות מסוימת. (2) קונסול, שליח רשמי של מדינה המייצג אותה ואתה עניניה בארץ זרה, למטה מדרגת שגריר. (3) מי שנבחר בהצבעה כשליח לועידה, לכנוס, למוסד ציבורי או מדיני וכדומה.
2. ציר - (1) וו במזוזת הפתח שהדלת סובבת עליו. (2) סרן, מטיל העץ או המתכת שעליו סובבים אופני הרכב. (3) הקו המדומה שעליו סובב כדור הארץ או כוכב אחר. (4) כנוי לקבוצת מדינות גדולות שכרתו ברית ידידות ביניהן והן משמשות מרכז לכמה מדינות קטנות הנגררות אחריהן ופועלות לפיהן. (5) כיוון ההתקדמות מנקודת מוצא מסוימת. (6) השורה המרכזית של תפרחת או של עלה מורכב.
3. ציר - (1) כאבי האישה היולדת. (2) כאב, צער עמוק.
4. ציר - מיץ, רוטב של דגים כבושים או מבושלים, של בשר, של ירקות או של פירות כבושים.

מבולבלים? לא מפתיע. המילה ציר בעברית היא התרגום של המילים הבאות באנגלית:  hinge, pivot, shaft, axle, axis, route, delegate, messenger, labour contractions, broth, brine, sauce.

אם אתם רוצים להתבלבל עוד יותר אתם מוזמנים לעלעל בקטלוג של hafele (אחד מענקי הפרזול האירופאים). הפרק השלישי מוקדש כולו לצירים - תשעים ושמונה (!) עמודים המתארים צירים שונים ומשונים. ואגב, ישנם צירים לא מעטים שאינם מופיעים בקטלוג.

הצירים הנפוצים היום בארונות הם המצאה חדשה למדי (בתנ״ך של ג׳ויס, שיצא לאור בשנת 1970, הם כלל אינם מוזכרים). הצירים ההלו פותחו על מנת שניתן יהיה לחברם לדלתות ולקופסאות שאינן עשויות עץ מלא, בצורה תעשייתית ומהירה. הצירים גדולים ומגושמים, אך החיבור שלהם מהיר והם ניתנים לכיוונון רב ופשוט יחסית (בתנאי שאתה יודע איזה בורג צריך לסובב לאיזה כיוון).

הצירים המודרניים של שנות השבעים היו צירי zysa או soss. הצירים האלה באו לענות על אותן בעיות (חיבור של מוצרי עץ בצורה מהירה ותעשייתית), אך הפתרון שניתן היה חלקי - ההתקנה לא כלך כך פשוטה ורמת הכיוונון מוגבלת למדי. בצד החיובי יש לציין שהצירים נסתרים ואלגנטיים למדי. כנראה שחוק שימור הגועל נפש עובד גם במקרה של צירים - על פשטות ומהירות התקנה ורמת כיוונון גבוהה משלמים באסתטיקה ירודה.

 הצירים המסורתיים שבשימוש בנגרות אומן עשויים נחושת, והם מחוברים בברגי נחושת. יש מגוון רחב מאוד של אפשרויות המתאימות למגוון צרכים והעדפות אסתטיות. המשפחה המפורסמת ביותר היא משפחת צירי הספר (butt hinges). המשפחה השנייה בחשיבותה היא משפחת צירי הסרן (pivot hinges). בשבוע הבא ארחיב את הדיבור על שתי המשפחות ההלו - בעיקר בהיבטים של ההתקנה.

ומי שנשבה בקסמי הצירים המסורתיים מוזמן לקפוץ לאתר של brusso - יצרן פרזול עילית. כן - הם שולחים לארץ. כן - זה יקר. שנאמר ״מי שלא השתמש בצירים של brusso כאילו לא השתמש בצירים מעולם״.

בכל אשמה השיטה

אנו (וזה כולל את פחות או יותר את כל העולם, למעט ארצות הברית) משתמשים בשיטה המטרית עבור מידות אורך, נפח ומשקל. השיטה מבוססת על שלושה עקרונות:

• קיימת מידה בסיסית לאורך, לנפח ולמשקל. 
• היחס בין מידה אחת למידה הבאה הוא תמיד כפולה של עשר. לדוגמא: מטר, דצימטר, סנטימטר, מילימטר.
• יש שימוש במקדמים (קילו, מילי. וכיו״ב) משותפים לשלושת התחומים. לדוגמא: קילומטר הם 1,000 מטרים וקילוגרם הם 1,000 גרם.

העקרונות האלה נראים כל כך ברורים, אבל כדאי להזכיר שהשיטה אומצה לראשונה (ע״י הצרפתים) בשנת 1799, והתחרתה בשיטה האימפריאלית (הבריטית) עד לשלהי המאה הקודמת.

השיטה האימפריאלית הוגדרה בחוק בשנת 1824. בשיטה זו היחס בין מידה אחת למידה הבאה לא היה קבוע (וממילא לא היה כפולה של עשר), ולא היה שימוש במקדמים. נסתכל (בזהירות) על מידות האורך:

• thou
• inch (שהיא אלף thou)
• foot (שהיא שתיים עשרה inch)
• yard (שהיא שלוש foot)
• chain (שהיא עשרים ושתיים yard)
• furlong (שהיא עשר chain)
• mile (שהיא שמונה furlong)
• league (שהיא שלוש mile)

(בחן את עצמך - בלי שימוש במחשבון כיס - כמה inch יש ב league ?)

הבסיס העשרוני נראה לנו מאוד טבעי, ועל מנת לבסס את מעמדו הוצא הפרק הדן בבסיסים שונים מחומר הלימוד בבתי הספר. התמזל מזלו של בסיס עשר שיש לו לאדם עשר אצבעות. לו בסיס עשר היה צריך להתמודד מול בסיסים אחרים בתחרות אובייקטיבית, לא כל כך בטוח שהיה זוכה בבכורה. בלי להכנס לדיון מעמיק (ומרתק לכשעצמו), אפשר להזכיר את בסיס 12 (שהוא תת בסיס של בסיס 60) כמועמד כמעט וודאי לנצחון. בסיס 12 הוא באותו סדר גודל של בסיס 10 אבל יש לו הרבה יותר מחלקים - 2, 3, 4, 6 (השוו לבסיס 10 עם שני מחלקים - 2, 5). חישבו על עולם בו ניתן לחלק ל - 3 מבלי להזדקק לשברים.

מי שרוצה להתעמק יותר בתחום, מוזמן לקרוא את הספר "ספרות ומספרים: היסטוריה של המצאה גאונית" שכתב ז'ורז' יפרח. הספר נכתב במקור בצרפתית, ותורגם לעברית ולאנגלית. קצת קשה להשיג אותו כיום, אבל המאמץ כדאי. 

עם כל הכבוד לבסיס עשר יש כמה תחומים שהוא עדיין לא הצליח לכבוש. התחום הבולט שבסיס שישים הצליח להשאיר בחזקתו הוא תחום הזמן. היממה מחולקת ל -24 שעות, כל שעה מחולקת ל - 60 דקות, וכל דקה מחולקת ל - 60 שניות (מכאן ואילך הצליח בסיס עשר להדחף לתמונה עם עשיריות, מאיות ואלפיות השניה). 

באופן מוזר ולא לגמרי מוסבר כל מה שקשור לשולחן האוכל עובד אף הוא בבסיס 60. סכו״ם, צלחות, כוסות - כולם נמכרים בכפולות של שש. הנציג הבולט בתחום האוכל הוא ביצים, שנמכרות אף הן בכפולות של שש.

גם לחמניות היו נמכרות בקבוצות של שתיים עשרה, ומכאן התפתח הביטוי תריסר של אופים (baker's dozen), שמשמעותו היא שלוש עשרה. ההסבר המקובל (אך לא בהכרח הנכון) לביטוי הוא חוק שחוקק ע״י הנרי השלישי במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה בדבר המשקל של לחם ובירה. האופים שחששו להפר את החוק, העדיפו להבטיח את עצמם ע״י הוספת לחמניה (על חשבונם) למכירה, כך שבכל מקרה המשקל הממוצע של לחמניה יעמוד בדרישות החוק.

ונעבור לנגרות ... עובי העצים שאנחנו קונים נמדד ב״צול״ (zoll), שהוא פשוט התרגום הגרמני למילה inch. דרך אגב, אנו משלמים עבור העצים שאנו קונים במטר מעוקב, מה שהופך את התרגום בין מה שקנינו לבין כמה שאנחנו צריכים לשלם למסתורי משהו. לו היינו באנגליה, היינו משלמים עבור העצים ב - cubic feet (רגל מעוקב) כך שהתהליך היה קצת יותר אינטואיטיבי.

יש שריד הרבה יותר משמעותי לשיטה האימפריאלית. הפלטות שאנו קונים הן בגודל של 120 * 240 סנטימטר. המידה המשונה הזאת היא בעצם מידה אימפריאלית - 4 * 8 feet. מי שמנסה להבין למה עומק מטבחים הוא 60 סנטימטר, ולמה עומק ארונות סטנדרטיים הוא 40 סנטימטר צריך לחזור אחורה אל שנת 1824, בה הוגדר באופן רשמי גודלן של המידות האימפריאליות.

הערה חשובה לפני סיום - אני והבלוג יוצאים לחופשה בת שבועיים. להתראות ברשומה הבאה ביום א', 4.9.2011.

ואי אפשר לסיים רשומה שמזכירה כל כך הרבה פעמים את האימפריה, בלי אזכור לחלק החמישי של מלחמת הכוכבים - האימפריה מכה שנית.