טיפוסים וחיתוכים

הבה נפתח את הרשומה בשיר אהבה משנת 1995 - תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום. מילים ולחן - אמיר בן דוד. השיר הזה הוא אחד השירים המוצלחים ביותר (אם לא ה) של להקת אבטיפוס. הלהקה נוסדה בשנת 1985, הגיעה לשיא תפארתה בשנת 1995, ומאז שקעה אל תהום הנשיה.

מקור המילה טיפוס הוא יווני - typus. המשמעות המקורית של המילה הייתה "להכות", משם התפתחה המשמעות לתאר את "התוצאה של המכה", ומשם התפתחה המשמעות לתאר תוצאה ספציפית "סמל, חותם, תבליט, דמות". האנגלית אימצה את המשמעויות בסדר הפוך: במאה ה - 15 אנו מוצאים את המשמעות של "סמל", ובמאה ה - 18 אנו מוצאים את המשמעות הקשורה לעולם הדפוס (שהיא מקבילה למשמעות המקורית "להכות"). המשמעות המקובלת היום של "קבוצה עם מאפיינים משותפים" נכנסה לשפה האנגלית רק במחצית המאה ה - 19.

גם העברית אימצה את המילה היוונית typus, אך המשמעויות התפצלו בין שתי מילים. הראשונה - "דפוס" במשמעות של תבנית, הטבעה, והדפסה (print). השניה - "טיפוס" במשמעות של קבוצה עם מאפיינים משותפים.

אתם ודאי אומרים לעצמכם: "הסברים מלומדים, אבל עכשיו נראה אותו מקשר את המילה היוונית typus לפועל העברי לטפס". אז, זהו - אין קשר בין המילה "טיפוס" לבין הפועל "לטפס". מקור הפועל "לטפס" הוא ככל הנראה בשורש העברי "תפש" (או "תפס"). בתקופת התלמוד הפכה השין לסמך, התו הפכה לטית, והמשמעות התייחדה והתרחקה מן המקור. טיפוס (type) וטיפוס (climb) אמנם נשמעות אותו הדבר, אך אין ביניהן כל קשר.

היום נדבר על טיפוס מיוחד של חיתוך באמצעות ראוטר - חיתוך בטיפוס (climb cutting). שיטת העבודה המקובלת עם ראוטר (שנקראת גם חיתוך בדחיפה - push cutting) מתבצעת כאשר העובד נמצא בצד שמאל של הראוטר שנדחף קדימה. כפי שרואים בתרשים (שאומץ מ - FWW) הראוטר נע קדימה, והביט מסתובב עם כיוון השעון. בתצורה הזאת הביט שפוגש את העובד מושך את הראוטר אחורה, ולנגר קל לשלוט במשיכה הזאת באמצעות דחיפת הראוטר קדימה. למרבה הצער, בתצורה זאת הביט מרים את הסיבים (= דוחף אותם החוצה) וקיים חשש משמעותי לקריעה של סיבים.

חיתוך בדחיפה

חיתוך בטיפוס מתבצע כאשר העובד נמצא בצד ימין של הראוטר שנדחף קדימה. בתצורה הזאת הביט שפוגש את העובד דוחף את הראוטר קדימה, לאותו כיוון בו הנגר דוחף את הראוטר. במצב כזה קשה לשלוט בראוטר, והראוטר "ממריא". מצד שני, בתצורה זאת הביט דוחס את הסיבים (=דוחף אותם פנימה) והחשש לקריעה של סיבים הוא מזערי.

חיתוך בטיפוס

כשזה מגיע לדברים מתעופפים בסדנא, כולנו נעדיף סיבים על פני ראוטר. לפיכך, צריכים סיבה טובה מאוד כדי להשתמש בחיתוך מטפס. אז מתי בכל זאת כדאי להשתמש בחיתוך בטיפוס? המקרה הקלאסי בו משתמשים בסוג זה של חיתוך הוא בפעולת גיזום (trimming), כאשר גוזמים פורניר או פורמייקה (לא עלינו) באמצעות ביט עם מיסב (flush trimming). במקרים כאלה החשש לקריעת סיבים גבוה וכמות החומר שמורידים קטנה מאוד, כך שחיתוך בטיפוס הוא פתרון טוב ולא מסוכן.

אם בכל זאת מחליטים להשתמש בחיתוך מטפס במקרים אחרים חייבים לעבוד מאוד מאוד בזהירות, לאחוז בראוטר בצורה יציבה, לאכול מעט חומר (שהראוטר לא יקיא עליכם), ולהתכונן לצרות. אסור להשתמש בחיתוך מטפס כאשר הראוטר "כלוא", למשל כאשר חותכים עיגול עם ראוטר שמחובר למחוגה. כמו בסרטי פעולה - המסוק של הרעים מנסה להמריא אבל הטובים הצליחו לקשור אותו בכבל לרצפה. כולנו יודעים איך זה נגמר.

כאשר עובדים עם ראוטר שנמצא בשולחן, השימוש בחיתוך מטפס מסוכן הרבה יותר. מאחר שהראוטר קבוע, העובד הוא שימריא. על פי רוב, האחיזה בעובד פחות טובה מהאחיזה בראוטר, והעובד קל יותר יותר מהראוטר, כך שמובטחת לנו המראה מרשימה ביותר. המלצתי החמה - למעט פעולת גיזום, אל תשמשו בחיתוך מטפס על שולחן ראוטר. אם אתם מתעקשים בכל זאת - החזיקו את העובד היטב באמצעות ג'יג מתאים, הורידו מעט חומר, והיו מוכנים לצרות.

הנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות. טיסה נעימה.

גלישה נעימה

מילים: שירה שירים. לחן: מיקי גבריאלוב. שירה: אריק איינשטיין. הנך יפה רעייתי.

הנה הפסוק הראשון בפרק ד' - "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד". יש כאן מקרה מוזר למדי. לדובר עברית עכשווי הטקסט מובן לחלוטין (כפי שעדר העזים יורד מהר גלעד, כך גם שערה של הרעייה יורד מראשה). אבל, הטקסט הזה היה הרבה פחות ברור לדוברים קדומים יותר של העברית.

הפועל ג.ל.ש. מופיע בסך הכל פעמיים בתנ"ך - בשני המקרים בשיר השירים, ובשני המקרים כחלק מאותו דימוי. על פי אילון גלעד, בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית מן המאה השלישית לפנה"ס) העזים בכלל עולות אל ההר. מאות שנים אחר כך הסביר רש"י כי מקור הפועל הוא ארמי, ומשמעותו היא קרחת. רש"י מסביר כי העזים עוזבות את ההר, וההר נשאר קרח - הסבר שלא ממש עולה בקנה אחד עם הדימוי. משמעות אחרת של הפועל בארמית היא רתיחה (כפי שקיים היום בביטוי "הקפה גלש"), אבל גם פירוש זה נראה די דחוק. אברהם אבן עזרא (1089-1164) טען כי מקורו של הפועל בפועל הערבי ע'.ל.ש. שמשמעותו שעת הדמדומים שלפני זריחת השמש. על פי אבן עזרא מדובר, אם כן, בעזים משכימות קום.

בתחילת המאה העשרים החלו סופרים שונים להשתמש בפועל ג.ל.ש. במשמעות של ירידה מהר. בשנות השלושים החלה המילה להתייחד למשמעות של ירידה במורד הר על מחלקיים. אליעזר בן יהודה הוא שביסס את המשמעות הזאת, כנראה בהשפעת המילה האידית גליטש (שמקורה בגרמנית Glitchen) שמשמעותה להחליק. במשך השנים משמעותה של המילה התרחבה גם לגלישת גלים, ולאחר מכן גם לגלישה במרשתת (אינטרנט), בהשפעת המילה surf האנגלית.

את השבוע האחרון בילינו בחופשת גלישה (סקי) משפחתית בשבדיה הרחוקה. זאת הזדמנות טובה לדבר קצת על מגלשי סקי. בעבר היו המגלשיים בנויים עץ. המגלשיים הקדומים ביותר נמצאו ברוסיה (6,300 לפנה"ס), בשבדיה (5,200 לפנה"ס) ובנורבגיה (3,200 לפנה"ס). עד לאמצע המאה התשע עשרה גלישה שימשה לצרכים מעשיים - התקדמות על גבי שלג. מאמצע המאה התשע עשרה החלה הפריחה של ספורט הגלישה - הן כספורט עממי והן כספורט תחרותי. התפתחות זאת הייתה קשורה קשר הדוק לפיתוח טכניקות גלישה, לפיתוח מגלשיים חדשים, ולפיתוח מעליות גלישה (שהעלו את הגולשים לראש מסלול הגלישה).

המגלשיים הקדומים היו שונים מהמגלשיים המודרניים המוכרים לנו כיום. המגלשיים הקדומים היו עשויים חתיכת עץ קשה אחת שטוחה, למעט הקצה הקדמי שהתעקל מעלה. העץ נחתך לאורך הסיבים באמצעות גרזן (וטריזים), וכופף בטכניקה של כיפוף אדים. במקרים רבים המגלשיים היו הכלאה בין מגלשיים לבין נעלי שלג (snow shoes), שכן הם שמשו הן להליכה בשלג והן לגלישה (איטית, במונחים של ימינו) אם וכאשר התאפשרה. בלפלנד אנו מוצאים מגלשיים לא סימטריים - מגלש אחד צר, חלק וארוך ששימש לגלישה, ומגלש אחד רחב, מחוספס וקצר ששימש לדחיפה.

כשספורט הגלישה התפתח התגלו גם החסרונות של המגלשיים המסורתיים. הם היו כבדים למדי, נטו לשקוע במרכז (במקום בו הונחה הרגל) והיו קשים לתמרון. בשנת 1850 פיתחו בעלי מלאכה נורבגיים את המגלשיים המקושתים. המגלשיים האלה הבטיחו פיזור טוב יותר של המשקל, כך שניתן היה לבנות מגלשיים דקים יותר, קלים יותר, בעלי יכולת תמרון טובה יותר. העיצוב החדש הכתיב גם שימוש בחומרים חדשים - לא עוד שימוש בחתיכה אחת של עץ קשה, אלא שימוש בהדבקה של מספר שכבות דקות (למינציה) על מנת ליצור את הצורה והעובי הנחוצים. בתחילה היו המגלשיים בנויים שכבות של עץ, לאחר מכן הוחלפו חלק משכבות העץ בשכבות של מתכת או פלסטיק, ולבסוף נעלמו לחלוטין שכבות העץ.

כיום ניתן עדיין למצוא מגלשיים עשויים עץ. ישנם כאלה שבונים אותם בשיטה מודרנית של הדבקת שכבות (למשל Lucid Skis ממדינת מיין, ארה"ב), ויש כאלה שעדיין בונים אותם מחתיכה אחת של עץ (כמו למשל הבחור הזה). ואם יש לכם קצת זמן אני ממליץ לכם לצפות בסרטון הזה - שבע דקות מתוך הסרט של וורנר הרצוג Happy People: A Year in the Taiga. זה לא הסרט הכי דינמי שתראו, אבל הוא בהחלט מעניין.

ואנחנו? חלקנו התרכז בגלישה במדרון (down hill), חלקנו התרכז בגלישה מאוזנת יותר (cross country). עכשיו אנחנו כבר בארץ הקודש.

מבבל ועד גאנה

בלי שהיות מיותרות נדלג לספר בראשית, לתחילתו של פרק י"א - סיפורו של מגדל בבל.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

מגדל בבל - פיטר ברויגל (וויקיפדיה)

ברמה הפשטנית סיפורו של מגדל בבל מסביר מדוע בני האדם דוברים שפות שונות ומדוע הם מפוזרים בעולם. על הדרך אנחנו מקבלים גם את האטימולוגיה לשם "בבל". אבל, לא צריך להיות חוקר מקרא מדופלם על מנת לראות שיש כאן "קצת" יותר מהרמה הפשטנית.

מבחינה ספרותית מדובר כאן בסיפור קצר בעל מבנה "הדוק" מאוד. נקודת המפנה בסיפור היא המשפט " וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת". החלק הראשון של הסיפור (פסוקים א-ד) מתאר את מעשיהם של בני האדם. החלק השני של הסיפור (פסוקים ה-ט) מתאר את תגובתו של האל. ההקבלה הספרותית משתרתת את המסר של הסיפור - "מידה כנגד מידה".

לסיפור מגדל בבל לא נמצאו מקבילות בספרות העתיקה, וככל הנראה מדובר בסיפור מקורי. ייתכן כי מדובר פה באיחוד של שני סיפורים, שכן יש כאן הסיפור מכיל שני קווי עלילה: האנשים בונים גם עיר וגם מגדל, אלוהים יורד פעמיים אל האנשים (וירד ה' לראות את העיר, הבה נרדה), אלוהים גם מבלבל את שפתם וגם מפזרם על פני הארץ.

אבל מה בעצם היה חטאם של בוני המגדל ? הפרשנים נוטים לייחס לבוני המגדל את חטא הגאווה ואת הרצון לטשטש את הגבול בין האדם לאל. אלוהים מבין כי הוא חייב "להציב גבולות" לפני שיהיה מאוחר מדי ("הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת."), והוא נוקט את הצעדים המתבקשים - שבירת האחדות באמצעות בילבול השפה ופיזור האנשים.

הזיקוראת הגדול של אור בעיר שומר (מקור: וויקיפדיה)

בראייה היסטורית מקובל על הפרשנים כי ההשראה לסיפור היא מבנים בשם זיקוראת שהוקמו במסופוטמיה הקדומה. מדובר היה במבנים עשויים מדרגות הולכות וצרות (בצורת פירמידה), שהוקמו על מנת לפאר את שמו של השליט. אמנם משערים כי למבנים שהוקמו בשנים 500-2500 לפנה"ס היה שימוש פולחני, אך באף לא אחד משלושים ושניים הזיקוראתים שנחשפו עד היום התגלה מקדש כלשהו. על פי מקורות זרים אנחנו יודעים כי הזיקוראת שהיה בבל נקרא "בית יסוד שמיים וארץ (é-temen-an-ki). סביר, אם כן, להניח כי הסיפור המקראי אודות מגדל בבל הוא סיפור המביע התנגדות למבני הפולחן שהוקמו במסופוטמיה על מנת לפאר את שמו של השליט. גם ההסבר האטימולוגי לשם "בבל" מביע התנגדות לאטימולוגיה המקובלת - "בב אל" (=שער האל).

אנחנו נעבור במעבר חד ממגדל בבל למגדל אחר - ג'נגה (Jenga).

בתחילת משחק הג'נגה בונים מגדל המורכב מ - 54 קוביות עץ (מדובר בעצם בתיבות, אבל נעזוב את הדיוק הגיאומטרי). בכל קומה (שכבה) של המגדל ישנן שלוש קוביות, ומדי קומה משנים את הכיוון שלהן. כל משתתף, בתורו, שולף את אחת הקוביות מן המגדל, וממקם אותה בראש המגדל. כך נוצר מגדל גבוה יותר ויותר, אך יציב פחות ופחות. המשחק נגמר כאשר המגדל מתמוטט, והמנצח הוא זה שהזיז את הקוביה בתור שלפני ההתמוטטות.

המשחק הזה כל כך פשוט וכל כך מוצלח שקשה להאמין שמישהו המציא אותו. אבל, המשחק הומצא (ממש כך, בלי שום מרכאות) על ידי אישה בריטית בשם לזלי סקוט (Leslie Scott). סקוט נולדה בטנזניה, וחיה במשך שנים רבות באפריקה. בשנות השבעים התפתח המשחק במשפחתה, כשהוא מתבסס על קוביות עץ שהמשפחה קנתה ממנסרה בעיר Takoradi שבגאנה. בשנת 1983 הציגה סקוט את המשחק באופן רשמי ביריד הצעצועים של לונדון. וכמו שנהוג לומר: השאר הוא היסטוריה.

"הזכויות" על המשחק החליפו מספר ידיים, אך הם לא פגעו בפופולריות שלו. עד עתה נמכרו יותר מחמישים מיליון משחקים ברחבי העולם - המשחק השני הנמכר ביותר בעולם.דרך אגב, שם המשחק "ג'נגה" הוא מילה סוואהילית, שמשמעותה "לבנות". עם הצגת המשחק הופעל על סקוט לחץ לשנות את שם המשחק למשהו קליט יותר, אך היא התעקשה על השם המקורי.

קיים משחק מתחרה בשם טה-קה-ראדי (Ta-Ka-Radi). ג'ף ופאטי פרסונס, משפחת אמריקאית ממדינת מיין שבארה"ב, טיילה בשנת 1978 בגאנה. בחיפוש אחר מתנות שיביאו בחזרה מן הטיול הם נזכרו במשחק שחבר מקומי הראה להם. הם קנו קוביות עץ, תפרו שקיות, וחזרו לארה"ב עם משחק חדש - טה-קה-ראדי. עד מהרה המשחק צבר פופלריות רבה, ומשפחת פרסונס פתחה עסק לייצור המשחק. כאן משחקים עם 50 קוביות עץ, ובונים את המגדל כאשר הקוביות מונחות על הפאה הצרה שלהן.

ובלי קצת לכלוך וקרבות על הנראטיב אי אפשר. משפחת פרסונס טוענת כי טה-קה-ראדי הוא המשחק "המקורי", שמשוחק על ידי הגנאים המקומיים בעיר Secondi-Takoradi. לשיטתם, לאחר שהם הביאו את המשחק לארה"ב הציגה, בשנת 1986, חברת הצעצועים הגדולה Hasbro משחק מתחרה בשם ג'נגה (הם מתעלמים לחלוטין מהעבודה שהמשחק הוצג בשנת 1983 על ידי סקוט, והזכויות לשיווקו בארה"ב נמכרו לחברת הסברו). הם מקפידים לציין כי המשחק שלהם מיוצר במיין, ולא במדינות עלומות. בכלל, הם אומרים, המשחק שלהם הרבה יותר מאתגר: טה-קה-רקדי לג'נגה זה כמו שחמט לדמקה. סקוט טוענת כי הגנאים המקומיים פשוט לא משחקים משחק כזה, וכי מעולם לא הוצגה עדות לכך שמדובר "במשחק היסטורי" של המקומיים. יתרה מזו, היא טוענת כי המשחק הוצג למשפחת פרסונס על ידי אדם בשם דיק דיקנסון, שהיה מקורב למשפחתה של לזלי סקוט וראה אותם משחקים אותו בביתם.

אז מה "האמת", בהנחה שיש כזאת? אני, בטח לא יודע. אני ממליץ להימנע מבנייה של מגדל בבל, אבל מגדל ג'נגה או טה-קה-ראדי - למה לא?

סיכום ביניים

בספרות ההדרכה להורים הצעירים (שיש לעיתים רושם שגם הילדים הצעירים קוראים אותה) מזכירים את "משבר גיל הארבעה חודשים". מסתבר שבגיל זה גם המלאכים הישנוניים ביותר הופכים למפלצות חסרות מנוחה. הסדנא שלי בת ארבעה חודשים, ולשמחתי היא לא קראה את הספרים הרלבנטיים. אין שום משבר. הנה סיכום קצר.

1. ההשקעה הראשונית בבניית הסדנא, הן בזמן והן בכסף, הייתה גבוהה (מאוד). העניינים התנהלו - פחות או יותר - לפי לוח הזמנים והתקציב, אבל ישיבה מול טבלאות אקסל שונה מאוד מהוצאה של הכסף מהכיס או העברת ימים שלמים ב"עבודות" בסדנא.
2. הבירוקרטיה הכרוכה בהקמת עסק בארץ הקודש מרשימה למדי. בתהליכים השונים מעורבת הרבה "תורה שבעל פה". זה לא שהגופים השונים שמים לך רגל, אבל הם גם לא בדיוק נמצאים כאן כדי לעזור לך.
3. פקטור הפריפריה איננו דבר של מה בכך. כל דבר הופך מסובך יותר, איטי יותר, יקר יותר.
4. השילוב בין בניית רהיטים לבין הוראת נגרות מעניין מאוד אבל גם קשה מאוד. המעבר בין עבודה עצמית לבין הדרכת אחרים איננו פשוט. אני מוצא עצמי נהנה במידה שווה משני התחומים, ומקווה שאצליח למצוא את האיזון הנכון ביניהם.
5. נגרות מעניינת הרבה מאוד אנשים. הרצון ליצור, ללמוד, לעסוק במשהו פיסי משותף לקהל רחב של אנשים - מבוגרים, צעירים, נשים, גברים. אנשים נכנסים לנגריה ומיד ננסך על פרצופם חיוך.
6. למדיניות הדלת הפתוחה יש יתרונות וחסרונות. נחמד לדבר עם אנשים, לקחת הפסקה מדי פעם, לשווק את המדרשה. אבל לעיתים אתה חש שהדלת הפתוחה "הופכת שעת עבודה לשעה אבודה".
7. הרבה אנשים שמחים לעזור. העזרה מגיעה מקרוב ומרחוק - סיוע פיסי, סיוע שיווקי, מתנות, הנחות, איחולים ועצות בסעיף כללי. פשוט כיף.

אחת עשרה בלילה, חזרתי עכשיו מהחוג לתלמידי התיכון לחינוך סביבתי. מיום חמישי ועד יום שבת העברתי סדנא מרוכזת לבניית מגירות. ביום רביעי העברתי את הקורס הבסיסי. חוץ מזה אני מסיים לבנות שולחן איפור. מאפס למאה בארבעה חודשים.

יש לאן לשאוף

אני מניח כי הקוראים הנאמנים היו טרודים למדי בשבועיים האחרונים בענייני דיומא, ולפיכך החמיצו את שבירתו של שיא חדש. אנחנו כאן בשביל לעזור. בתחילת החודש נקנה רהיט סקנדינבי במחיר הגבוה ביותר אי פעם. השיא הקודם עמד על 422,500 ליש"ט (שזה קצת יותר משניים וחצי מיליון ש"ח) עבור כיסא שנבנה בשנת 1949 על ידי Finn Juhl. השיא החדש עומד על 600,000 ליט"ש (שזה קצת יותר משלושה וחצי מיליון ש"ח) עבור שולחן שנבנה בשנת 1952 על ידי Peder Moos. אתם מוזמנים להסתכל בשולחן בשעה שאתם מנסים לעכל את הסכום.

פדר מוס נולד בשנת 1906 בדנמרק למשפחת איכרים (ונפטר בשנת 1991). הוא למד נגרות ביוטלנד ולאחר מכן בקופנהגן. לאחר שהסתובב קצת בעולם, הוא שב לקופנהגן בשנת 1935, ופתח סדנא עצמאית שפעלה במשך שנים רבות. מוס היה עוף מוזר למדי. בדנמרק היתה מקובלת הפרדה בין מעצבי רהיטים לבין בוני רהיטים. פדר מוס גם עיצב וגם בנה את הרהיטים שלו (בדומה לדגם הבריטי של Furniture Designer / Maker). מסופר עליו כי לא הסכים לנקוב מראש במחיר של הרהיט שהוזמן אצלו. כשלקוחות שאלו אותה לגבי המחיר, הוא היה משיב :"אם אנחנו נחשוב על המחיר עכשיו, הרהיט לא יהיה טוב כפי שהוא יכול להיות. נראה מה יצא, ואז נחליט על המחיר. אם תחשבו שהמחיר יקר מיד - תוכלו להשאיר את הרהיט אצלי, ואני אמכור אותו למישהו אחר".

לגבי הסגנון העיצובי שלו נאמר כי הוא הושפע מסגנונות הארט דקו (Art Deco) והארט-נובו (Art Nouveau), אבל הסתכלות - ואפילו די שטחית - ברהיטים שלו מגלה את ההשפעה הסינית. השולחן שובר השיא מזכיר את השולחנות הסיניים בסגנון העול והמסגרת (Yoke and Rack) בהם דנו ברשומה קודמת. בהשוואה לשולחנות הסיניים - השולחן של פדר הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות מקושט (מצועצע), אבל אי אפשר שלא להבחין בעול וברגליים המפושקות קמעא.

פדר מוס הרבה להשתמש במחברים שלו בדיבלים ובטריזים מעץ בגוון מנוגד לעץ הראשי, וחלק מן העבודות שלו נראות ממש כמו עבודות שיבוץ (marquetry). מוס פיתח גם טכניקת שיוף יחודית. במעבר בין גרעיניות אחת לשנייה הוא היה שוטף את הרהיט במים, וכך התקבלו רהיטים חלקים במיוחד. דרך אגב, הטכניקה של שיוף רטוב (wet sanding) מקובלת גם היום על חלק מן העוסקים במלאכה.

בהקשר הרחב יותר של העיצוב הסקנדינבי - פדר מוס חי בתקופה הנכונה (1930-1970) ובמקום הנכון (דנמרק). העיצובים שלו מאופיינים בפונקציונליות אסתטית, אך הוא בחר באופן מודע שלא לאזן בין עיצוב - מחיר - איכות. מבחינתו (ומבחינת הלקוחות שלו) המחיר פשוט לא היה פרמטר שיש להתחשב בו. בימי חייו עיצב ובנה פדר מוס בין שלושים לארבעים רהיטים. ממוצע של רהיט אחד לשנה. בנוסף להשפעה הצרפתית (המוגבלת מאוד לעניות דעתי) ולהשפעה הסינית, ניכרת גם ההשפעה האנגלית של סגנון האומנויות והמלאכות (Arts & Crafts). ובלי קארה קלינט אי אפשר - פדר מוס הספיק ללמוד אצל הכוהן הגדול באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה.

ואנחנו? אנחנו נחזור לענייני דיומא.

כלים מלוא העין

לפני מספר חודשים רכשתי כלי עבודה ידניים לשימוש התלמידים במדרשה לנגרות. הכלים נרכשו אצל מישאל לברון בחנות המקוונת Tool Eden. אני מביא כאן סקירה (התרגום הלא כל כך מוצלח למילה review) אודות המקצועות שקניתי. לפני שאתם קוראים את הסקירה הזאת, אני מציע לזכור כי (א) הסקירה הזאת - כמו כל סקירה - היא סובייקטיבית (ב) הסקירה הזאת - כמו רוב הסקירות - מתייחסת לנקודה ספציפית בזמן (ג) הסקירה הזאת - כמו רוב הסקירות - מתייחסת למדגם קטן למדי של כלים. אני מציע לקוראים לעיין גם בסקירה של שלמה ירט בפורום תפוז אודות המקצועות הללו.

גילוי נאות
ההכרות שלי עם מישאל היא על רקע מקצועי. שוחחנו מספר פעמים בטלפון, ואנחנו חברים בפייסבוק. ביצעתי רכישה גדולה למדי (במונחים ישראלים) של כלים, וקיבלתי הנחה "מקובלת" בהתאם לגודל הרכישה.

מה קניתי

• 2 * מקצועה בלוק (Block Plane), אחת מהן עם זווית נמוכה (low angle).
• 3 * מקצועה מספר 4.
• 3 * מקצועה מספר 5, אחת מהן עם זווית נמוכה.
• 2 * סט מפסלות.
• 2 * שרד עגול.
• 2 * סכין סימון.
• 3 * מסורים יפניים (בגדלים שונים).
• 2 * ספוקשייב.
• 3 * זוויתן.

רקע
המקצועות שנמצאים תמיד על שולחן העבודה שלי הם מקצועה מספר 1/2 5 (Jack Plane) של סטנלי עם להב של Lie Nielsen. מקצועה מספר 4 (Smoothing Plane) של סטנלי עם להב של Lie Nielsen. מקצועה בלוק זווית נמוכה (low angle Block Plane) של Lie Nielsen.

מנהלות
החנות המקוונת של Tool Eden נוחה לשימוש (אם כי גירסת המובייל סובלת מכמה בעיות). מאחר שהיה מדובר בהזמנה גדולה ולא כל כך סטנדרטית עבדתי בדוא"ל מול מישאל. האינטרקציה עם מישאל הייתה יעילה ונעימה. הוא לא ניסה "לדחוף" לי שום דבר, היה מאוד פתוח לגבי תאריכי אספקה של הכלים, והתמודד בהצלחה עם "תוספות של הרגע האחרון". לא כל הכלים נמצאים כל הזמן במלאי, כך שלעיתים זמן ההספקה ארוך. שילמתי בכרטיס אשראי בטלפון, והכלים הגיעו עם שליח מספר ימים לאחר מכן.

אריזה
הכלים הגיעו ארוזים היטב. המקצועות תוצרת לובאן (Luban) משומנות, סגורות בתוך שקיות פלסטיק, ומגיעות בתוך קופסת קרטון. השמן ירד די בקלות מכל המקצועות למעט ממקצועות הבלוק. השמן מסביב למקצועות הבלוק התקשה, והסרתו הפכה למשימה מעצבנת למדי. פה ושם ניכרו כתמי חלודה על המקצועות. גם שאר הכלים הגיעו ארוזים כהלכה.

מהות
המסקנות שלי זהות למסקנות של שלמה ירט - "מדובר במקצועות מקצעויות וטובות מאוד. אינני מכיר אף מקצועה אחרת שנמכרת בארץ בצורה סדירה שמתקרבת לרמה של מקצועות אלה. מדובר במסה של מתכת עשויה היטב, הגימור מעולה, ידיות מעץ יוקרתי וארגונומיה טובה. הלהבים עבים, מתחדדים היטב, ונשארים חדים לזמן סביר בהחלט".

לצד המחמאות, יש לציין כי המקצועות הללו אינן חפות מבעיות.

הסוליה איננה ישרה - לא לאורך הסוליה ולא לרוחב הסוליה. התופעה חזרה בכל המקצועות שקניתי. למרבה המזל, הסוליות קעורות, כך שניתן ליישרן בקלות יחסית. אז נכון שמדובר במקצועות שאינן מקצועות פרימיום, אבל הקעירות קצת גדולה מדי לטעמי.

בורג כיוון הגובה איננו נוח - הבורג ממוקם במקום שמגביל את הגישה אליו, ובנוסף הוא קטן מבורג הכיוון של מקצועות הסטנלי. נכון זה לא קריטי, ואני בטוח שאני כל כך רגיל למקום ולגודל של הבורג בסטנלי שכל דבר אחר לא נוח עבורי, אבל זה פשוט מעצבן. נראה מה תהייה תגובת התלמידים לאורך זמן. בתמונה הראשונה רואים את בורג הכיוון (בקוטר 32 מ"מ) במקצועה הישנה שלי. בתמונה השנייה רואים את בורג הכיוון (קוטר 28 מ"מ) במקצועה של לובאן.

בורג ההידוק במקצועות הבלוק איננו נוח לשימוש - תופעה דומה לחוסר הנוחות של השימוש בבורג כיוון הגובה. התמונות מדברות בעד עצמן - למטה ומשמאל מקצועה של Lie Nielsen, למעלה ומימין מקצועה של לובאן.

מידת ההידוק של "כובע המנוף" (Lever Cap) - תפקידו של המנוף הוא להצמיד את הלהב (ואת "כובע הלהב") אל הצפרדע תוך כדי מתן אפשרות לשנות את גובה הלהב. אם המנוף מהודק מדי אין אפשרות (=קשה מאוד) לשנות את הגובה, ואם המנוף חופשי מדי הלהב מתנהל לו בחופשיות בלתי רצויה. במקצועות "שלי" קל מאוד להגיע לאיזון בין שני הצרכים ע"י הידוק הבורג שלתוכו מחליק "כובע המנוף". במקצועות של לובאן ממש לא קל למצוא את נקודת ההידוק "הנכונה". ההרגשה שלי היא שהמנוף (הקפיץ) עצמו איננו חזק דיו, וכך נאלצים להדק את הבורג עד למצב בו הלהב מתהדק בלי יכולת לזוז (=לשנות את הגובה). יכול להיות שאני טועה, והכל יבוא על מקומו בשלום לאחר שימוש קצר. נקווה לטוב.

שורה תחתונה
המקצועות של לובאן הן מקצועות טובות, במחיר מציאה, ולא פחות חשוב - זמינות בקלות בארץ. לא מדובר במקצועות פרימיום, אבל המקצועות בהחלט ישביעו את רצונם של חובבים רציניים ושל נגרים קלים/בינוניים. מקצועה מספר 5 של לובאן נמצאת מבחינת המחיר (695 ש"ח) באמצע הדרך בין רקורד (374 ש"ח) לבין לי-נילסן (1,250 ש"ח בארה"ב), בעוד שמבחינת האיכות היא הרבה יותר קרובה למקצועות הפרימיום של לי-נילסן מאשר למקצועות ה*** של רקורד.

במקום טיפול

ביום א' של ראש השנה אומר שליח הציבור את הפיוט "יראתי בפצותי", שמבטא את החרדה שלו מכובד האחריות שמוטלת עליו. מחבר הפיוט הוא יקותיאל בר משה, כפי שמעיד האקרוסטיכון - "יקותיאל בר משה חזק ואמץ יחי". הנה הפיוט בכבודו ובעצמו - בצד ימין גרסא מתוך מחזור "כמנהג אשכנז" משנת 1717, ובצד שמאל גרסא מודרנית, כפי שנמצאת במחזורים של היום.

יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל. קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל. וְקָטֹנְתִּי מַעַשֹ לָכֵן אַזְחִיל. תְּבוּנָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אוֹחִיל. יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל. אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל. לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל. בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל. רָצוּי בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּמַכְחִיל. מְשַׁלְּחַי לְהַמְצִיא כֹּפֶר וּמְחִיל. שַׁאֲגִי יֶעֱרַב וְלֹא כְּמַשְׁחִיל. הֵעָתֵר לְנִגָּשִׂים וְנֶחֱשָׁבִים כְּזָחִיל. חַנּוּן כְּהַבְטִיחֲךָ לִבְנִקְרַת מְחִיל. זַעֲקִי קְשֹׁב בְּעֵת אַתְחִיל. קְרָבַי יֶחְמְרוּ בְּחָקְרָךְ חַלּוֹחִיל. וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל. אִם כִּגְמוּל, הַלֵּב יָחִיל. מְקוֹרֵי עַפְעַפַּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל. צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְּךָ וְאוֹחִיל. יֹשֶׁר הוֹרַי זָכְרָה לְהַאֲחִיל. חַם לִבִּי בַּהֲגִיגִי יַגְחִיל. יִסְתָּעֵר בְּקִרְבִּי בְּעֵת אָתְחִיל:

אנחנו נתמקד בשורה "רצוי ביושר ולא כמכחיל". בגרסא של שנת 1717 אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְּחִיל" (אגב, פירוש המילה מכחיל הוא "איש צבוע"), ואילו בגרסא המודרנית אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְחִיל". אז מה הניקוד הנכון - כף דגושה או כף רפה? הניקוד הנכון הוא עם כף רפה (כמו במילה "מכאיב"). אבל ביהדות אשכנז, על רקע התאחדות ההגייה של כף רפה ושל חית, מקובלת הייתה ההגייה בכף דגושה. סביר להניח, כי בפיו של יקותיאל בר משה, שחי בגרמניה בתקופתו של רש"י (המאה האחת עשרה), היתה שגורה דווקא ההגייה השגויה - זאת עם הכף הדגושה.

בשנת 1903, מיד לאחר פרעות קישינב, פוגשת אירה יאן (אסתר יוסלביץ סלפיאן) הציירת והסופרת את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הפגישה הותירה רושם כביר על אירה יאן המתבוללת, הנשואה, האמא. היא מתאהבת בביאליק, נוטשת את בעלה, שבה לחיק העם היהודי, ולבסוף עולה יחד עם ביתה לארץ ישראל בשנת 1906. ביאליק הנשוי (וחשוך הילדים) התאהב באירה, אך נרתע מללכת אחר ליבו, וזמן קצר לאחר עלייתה לארץ הוא ניתק עימה את הקשר.

באחד המכתבים שכותב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן אנו מוצאים: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום". אפשר לקרוא את המכתב כפשוטו, הרי אירה הייתה ציירת ולפיכך מזכיר ביאליק את "המכחול והשפופרת". אבל, סביר מאוד להניח כי קיים כאן רובד נוסף למכתב. ביאליק, שהיה תלמיד חכם לפני שיצא לתרבות רעה, ידע ודאי כי במקורות הביטוי "מכחול לשפופרת" שימש לתיאור מגע מיני (ואני משאיר לקוראים הנאמנים את ההחלטה מה מייצג המכחול ומה מייצגת השפופרת).

גם במילה "מכחול" ההגייה הנכונה היא "מִכְחוֹל" (בכף רפה) ולא "מִכְּחוֹל" (בכף דגושה). ההגייה הזאת קשה כל כך עבור דוברים ישראלים, שאפילו יצחק אבינרי ("שר הלשון העברית") המליץ לאמץ את ההגייה השגוייה. אבל, האקדמיה בשלה - "מִכְחוֹל". עבור המתקדמים נציין כי דוברי הישראלית אימצו טכניקה נוספת להתמודד עם הצירוף "כח". ההגייה של "שָׁכְחוּ" וההגייה של "אָכְלו" אמורות להיות זהות. אבל, במילה "שכחו" השווא מתחת לכף מבוטא כשווא נע (SHAKHEKHOO) ובמילה "אכלו" הוא נשאר שווא נח, כפי שהוא אמור להיות (AKHLOO).

למורה שלי לנגרות, מייקל סקוט, לא הייתה בעיית הגייה - הוא היה משתמש במילה brush. למייקל הייתה בעייה אחרת עם מכחולים, ובעיקר עם אלה ששימשו למריחת דבק. מיד בתום ההדבקה, ולפני שמתחילים לכלוב את הרהיט, חייבים לשים את המכחול בתוך צנצנת עם מים. אם שכחת - היית מקבל את המבט. אם לא קלטת את המבט, היית מקבל את השאלה "לא שכחת משהו"?  במשך השנה התפתחה לה מצד אחד הפוביה מפני שיכחת המכחול, ומצד שני התפתח לו טקס הכנסת המכחול לצנצנת המים ברוב רושם (כאילו לא מיצית את זמן הפתיחה של הדבק כבר לפני חמש דקות, וכאילו לא עומדת בפניך מלאכת הידוק של שלושים כליבות).

אז כדי להשתחרר מהפוביה ומהטקס החלטתי, לפני שיבתי לארץ הקודש, לרכוש מכחול אטומי. "השערות" של המכחול עשויות סיליקון, כך שממש לא צריך לרוץ ולטבול את המכחול במים. דבק PVA יורד מן השערות גם כשהוא יבש לחלוטין. השערות רחוקות זו מזו, כך שהמכחול מכיל כמות גדולה של דבק. אבל, השערות די מגושמות כך שקשה מאוד למרוח דבק באיזורים צפופים. אמנם, הטקסט השיווקי טוען כי ניתן להשתמש בצד השני של המכחול עבור איזורים צפופים, אבל זה לא ממש עובד. חוץ מזה, דבק שמתייבש על המכחול עצמו (לא על השערות) - לא יורד בקלות.

עוד לא גיבשתי את השורה התחתונה. אני כבר כל כך מורגל בטקס הטבילה בצנצנת, כך שאני מוצא עצמי רץ לטבול גם את המברשת האטומית מיד בתום ההדבקה. אני נהנה מכך שהמכחול יכול להכיל כמות גדולה של דבק - ברוב המקרים זה די נוח. אני מאוד לא מרוצה מהשערות המגושמות. מה שבטוח, לא מדובר בכזאת החלטה דרמטית - המכחול האטומי עולה 5 דולר.

ואם במהלך הקריאה השתרבב לך "מִכְּחוֹל" במקום "מִכְחוֹל" - אתה מוזמן לנצל את יום הכיפורים על מנת לכפר על עוונותיך הלשוניים.